חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב נט

מש"כ בסרל"ב וזה ברור לענ"ד:

בהג"ה שני' וי"א דכל זה במדד המוכר אבל במדד לוקח קנה בכל ענין. הנה דין זה אין לו מקום בסעיף זה דמיירי בכל הסעיף בכור בל' דבזה ל"מ אפילו משיכה כמש"כ הרב לעיל ופשוט דקאי אס"ה דמבואר שם דכליו של מוכר ברשות לוקח ל"ק וע"ז קאי הי"א אלו דבמדד הלוקח קנה מטעם משיכה וז"פ. והנה הקשה המל"מ על הטור דכתב כאן דמסתבר דקנה וביו"ד כתב גבי יין נסך דבעי הגבי' העכו"ם לקנות קודם מדידה וכתב שם הב"י משום דבמדידה מן הסתם אינו מכוין לקנות ול"ק וסותר ד"ע. ובקצוה"ח טרח ליישב זה ויסד בטעם הטור כאן דקונה המדידה משום דבד"א מקנה גם קנין שלא נתכוין נמי קונה ולענ"ד א"א לומר כן דהרי הרמב"ם כתב ג"כ בריפ"ז כשיטת הטור בפירוש. ובסי' קצ"ח כתב בשמו גבי התחיל למשוך ברה"ר דאף דמסירה קונה מ"מ כיון דהתחיל למשוך ולא נתכוין לקנות בהמסירה ל"ק ע"ש ואף דהתם נמי איכא ד"א מקנה. והנתיבות כתב ג"כ כעין סברא זו של הקצוה"ח משום דיד קונה בלא כונה כחצר ע"ש וכ"כ בסי' קפ"ג בשם התוס' ב"ק (נ"א) גבי משכנו של גר דידע ולא נתכוין לקנות גרע טפי וע' תוס' ב"ב (נ"ד) וברא"ש שם ביתר ביאור והנכון כדברי הט"ז שכתב בטעם הטור דבאמת מסתמא מכוין לקנות ובזה יפול מה שישבו דברי הטור ע"ש ולולי ד"ק היה נראה ליישב דהנה זה נראה ברור דכאן אינו קונה אלא לאחר גמר מדידת אותה המדה שהתחיל למדוד דאף דכתב הרא"ש דמשיכה לא בעי מדידה וכמש"כ במתני' דמשך ולא מדד קנה נראה דזה דוקא במשיכה בהדיא לקנות אבל כאן דמושך דרך מדידה לא עדיף מכליו של לוקח בסימטא דכ' הרא"ש דמסתם אין דעת המוכר להקנות עד שימדוד וה"נ כיון דהתחיל כבר למדוד אותה מדה מסתמא אין דעתם להקנות עד אחר גמר המדידה. וכן מוכח לענ"ד מהא דפריך על הא דרב ושמואל בכור בל' מהך דמדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואע"ג דלא נתמלאה המדידה ע"ש. ולכאור' הא לא תני בברייתא שפסקו על המדה מלאה דלהוי ככור בל' אלא כיון דהתחיל למדוד במדה זו למלאותה ודאי דעתו על גמר מדידה זו כמו כור בל' וזה נכון. וה"נ בהך משיכה דדרך מדידה ודאי אין דעתו להקנות אלא לאחר גמר המדידה וא"כ פשוט דהתם בכותי גבי יי"נ הרי הוא כבר נעשה יי"נ כשמערה לתוך המדה קודם גמר המדידה דהוי אכתי ברשות ישראל ומש"ה שפיר בעי הגבי' בפירוש לקנות קודם מדידה ודו"ק וע' מש"כ בזה בסרע"ה:

ס"ט עד שלא נתמלאה המדה ה"ה של מוכר ע' נ"י שכתב דבמוכר לו חצי המדה ודאי הוה כנתמלאה המדה ואפשר דלזה נתכוין הסמ"ע סקכ"ח אלא שדבריו שם מוטעין קצת ע"ש:

סי"א הלוקח כלי מבית האומן כו' ונאנס בידו חייב ע' ב"י דהסכמת תוס' והרא"ש דהוה כלוקח ונ"מ נראה דחייב אפילו בבעלים. או בעבד [וכגון קטן דקיי"ל לעיל דנקנה בהגבהה] דאין דין שומרין בעבדים כמבואר בסוף הזהב. ואי הוה מטעם שאילה הוה פטור בכ"ז. ואפשר דגם לוקח מעו"ג חייב בזה באונסין ובשאלה ודאי ליכא חיובא בעו"ג אמנם לעיל סקצ"ג משמע דעו"ג אינו מקנה קודם שיקבל הכסף וצ"ע:

שם ואם גלה דעתו שאינו חפץ בה ונגנב כו' ע' מש"כ בזה לדינא בסקפ"ו שם:

שם והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו כו' עסמ"ע סקכ"ט דנראה שהבין בכוונתו דדוקא הגביה לקנות בפירוש וכ' דהתו' והרא"ש חולקין בזה. ותמה שלא הביאם. והנה לשון הש"ס הלוקח כלי מן האומן לבקרו ע"ש ול"י מקום מחלוקת בכאן וכוונת הרמב"ם נראה ברור כמש"כ הש"מ בשם הר"י דדוקא כיון לקנות כולו אבל אם לא כיון אלא לחלק ממנו כיון דאינו מבורר מאי יקנה לא שייך לחייבו כלל כיון דהכל ודאי לא יקנה ולא שייך לחייבו בכולו. לא מחייב כלל ובנ"י מצאתי שכ' דחייב בזה כפי חלקו ע"ש וזה שכתב הרמב"ם דווקא לקנות כולו לאפוקי כשלא נתכוין אלא על מקצתו. ומסתימת לשונו נראה כהר"י. ואפשר דאין כאן מחלוקת דהר"י בש"מ מיירי דבאותה חתיכה גופה אין החלקים שוים וצריך לבקר בה גופה ג"כ איזה חלק יקח ומש"ה כאן דכולה ע"כ אינו קונה. וכל חלק נמי אינו מבורר מה יקנה לא שייך לעשותו לוקח כלל. אבל הנ"י מיירי באופן דאותה החתיכה שוה. וא"כ קונה בהחתיכה כפי שיעור חלקו בשיתוף. וכעין הגבהתי' כולה לקנות חצי' בריש ב"מ ע"ש והוא סברא נכונה לענ"ד ולדינא צ"ע:

סי' ר"א ס"ב וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון שנותן פרוטה למוכר כו' עסמ"ע שכ' דלא שייך הכא שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי' כיון דלא נתן כל דמי המכר ומשמע בהדיא דהא נתן לו כל דמי המכר ל"מ מנהגא בכך שיקנה במעות וכן נראה דכיון דמעות היה קנין תורה ועקרוהו חכמים ודאי כל שנהגו לעקור תקנות חכמים לאו מנהגא הוא. ואף לפמש"כ הרב לעיל סקצ"ח דהתנו לקנות במעות קונה היינו דוקא בידע הלוקח ומחל וכמשכ"ש אבל לעשותו קנין גמור ומנהג אף בלא ידע לוקח זה לאו כל כמיני' ומנהג טעות הוא וכן נכון וע' מש"כ בסרל"ב:

ע' פ"ת שהביא בשם הח"ס דכ' הרא"ש דסטומתא מהני אפי' בדבר שלא בא לעולם ע"ש. והביא עוד בשמו שכתב בשם הרמב"ן דקנין סטומתא הוה מן התורה כיון שנהגו בכך. ולענ"ד הני תרתי סתרי אהדדי וחולקין זה ע"ז. דהנה זה ודאי דליכא שום קנין כלל מן התורה בדבר שלא בא לעולם. דהא ליכא קרא כלל דאין אדם, מקנה דבר שבל"ע. אלא דסברא הוא שלא שייך קנין על מה שאינו בעולם וא"כ פשוט דסטומתא לא עדיף מקנין תורה דעל מה יחול הקנין. ואף דמשמעות דברי הרמב"ן שהוא מדין דלהסיע על קצתן. הנה זה לא שייך אלא בתורת חיוב. ולא שייך ע"ז תורת קנין [ואף בהפקר ב"ד נסתפקו הפו' אי יש בידם להקנות ג"כ] אלא דמדמה כמו שמחויבין לכנוס במנהגן ה"נ קנינם הוא כקנין וזה שייך היכא דאיכא עליו דין קנין. אבל היכא דלא בא לעולם, דליכא עליו דין קנין ודאי ל"מ מן התורה. וכן משמע בסוגיא דיכיר דליכא שום קנין מה"ת בדבר שלא בא לעולם ע"ש [ואע"ג שמצינו לקמן סר"י גבי מזכה לעובר שהוא בנו דקונה אף דלא בא לעולם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ע"ש. ולכ' משמע דהוא מדינא כ"כ הרשב"ם דעובר אינו לא בא לעולם לגמרי ומש"ה מהני לכשתלד ע"ש] וא"כ מנ"ל להרא"ש דגם על דבר שלא בא לעולם מהני סטומתא. וע"כ צ"ל דסברתו כיון דבל"ה לא הוה קנין כלל אלא שחכמים תיקנו שיקנו אף שאינו קנין משום שנהגו ה"ה אפי' לא בא לעולם כלל דמ"ש כיון דמן הדין אינו קנין אלא שחכמים קיימו מה שנהגו אין לחלק. וא"כ לשי' הרמב"ן דקנין סטומתא מן התורה וליכא כאן תקנה כלל א"כ מנין לנו לומר דיקנה אף במה שאין קנין חל מן הדין. כיון דליכא כאן תקנה כלל ולשי' ודאי ל"מ אלא היכא דמהני קנין מן הדין. ולשי' הרא"ש ודאי דס"ל דהוא תקנת חכמים ומש"ה לא שייך לחלק וצ"ע. והתו' ב"מ (ס"ו) ד"ה ומניומי כ' גם כן כהרא"ש לענין קנס של שידוכין דאע"ג דהוה אסמכתא מדינא מ"מ קונה כיון דכל העולם נהגו בו הוה כסטומתא דקונה ע"ש הרי דס"ל דבתקנת חכמים אין לחלק אפי' במקום שאינו קונה וכשי' הרא"ש ומיהו לפי מה דבארתי לקמן בסר"ז דברי הב"ח דיש הוכחה מסוגיא דג"פ דמדאורייתא אסמכתא קניא ע"ש ואם כן שפיר י"ל דאע"ג דמדרבנן אינו קונה מ"מ היכא דנהגו בכך מהני ובאמת היה מקום לומר בפשי' כאן דכל העולם נוהגין הרי חזינן דאין דעתם לאסמכתא וצ"ע:

סי' ר"ב ס"א המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע נקנו המטלטלין עמהן כו' מסתימת המחבר נראה דאפי' לא נתן דמי כולן וכן מוכח בסמ"ע סקי"ג וסקט"ו בהדיא ועב"י דיש בזה גי' חלוקות וגי' רש"י דאהא קאי הסוגי' דהנ"מ דנתן דמי כולן ע"ש. והנראה לי דהרא"ש והרמב"ם היה להם הוכחה כ"א לפי שי' דלא כגי' זו. והנה לשי' הרא"ש והפו' דהסכים הרב בהג"ה דלעולם בעי שיאמר קני אגב אפי' צבורין. וא"כ לא שייך כאן כלל גי' זו דבעי נתן דמי כולן דהרי כ' הב"י בסו"ס קצ"ב בשם הר"י גבי עשר שדות בעשר מדינות דודאי בעי נתן דמי כולן. דאפ"ה בפירש לו בהדיא שיקנה כולן ודאי קונה וע' במש"כ בסקצ"ג שכ' כן גם בשם הרמ"ך ע"ש. וכיון דכאן בל"ה בעי לעולם פירש א"כ ודאי לא בעינן נתן דמי כולן וז"ב. ומיהו לשי' הרמב"ם דבצבורים לא בעי קני ואגב. וא"כ י"ל דבהכי קאי הך דינא דבעי נתן דמי כולן אבל לענ"ד לשי' ל"ל להא הכא מט"א דהנה לפי המשמעות הגי' דקאי במכר ונתן מעות א"כ מאי מיבע"ל אי בעינן צבורין דא"כ תיקשי למ"ל קנין אגב בכה"ג דהא רבא גופי' סבר כר"י דד"ת מעות קונות כמש"כ התו' ב"מ שם וא"כ בהיה עלי' של לוקח מושכרת למוכר דגוף המקום של הלוקח לא שייך גזירה דנשרפו חיטך בעלי' וקונה כסף ואפי' באינה משתמרת דליכא קנין חצר [ובודאי ל"ד בבית וכן נראה מסתימת לשון הטור שם מקום הפירות של לוקח ע"ש] וא"כ