חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב נז

נותן ד' כמש"כ הר"ן והוא דהתם כיון דלא היה בעין לא הוי קנין גמור ויכול לחזור וזה לפי הפו' דלא הוי קנין. אמנם הרבה פוס' ס"ל דפוסק על שער שבשוק הוי קנין גמור ויתבאר בסר"ט בס"ד וא"כ ליכא תירוץ זה. אבל לענ"ד י"ל בפשי' דהנה הא דל"א כאן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא הדיוט יכול לחזור בכסף לחוד אמרינן שם בקי' דהדיוט נמי במי שפרע קאי ע"ש. והנה קיי"ל בסי' קפ"ב דשליח שפסק על הפירות ולא פסק כשער הגבוה דהיינו דאם יוזלו יתן לו כשער הזול הוא עוות ופטור לקבל מי שפרע השליח והמשלח ע"ש. וע"ש בב"י בשם הנ"י דהא בל"ה שליח שנתן כסף והמשלח חוזר צריך לקבל מי שפרע דשלוחו כמותו ונתחייב בנתינת השליח והוא ברור ופשוט. וא"כ בקונה ליקח תיכף דלא שייך למפסק אם יוזל דודאי לא שכיח א"כ אין המשלח יכול לחזור בו אא"כ יקבל מי שפרע. והשתא א"ש דודאי גבאי הקדש הוי כשליח דרחמנא ובפוסק לספק סלתות כל השנה דצריך לפסוק כשער הגבוה ואם לא פסק שינה בשליחותו ובטל השליחות וליכא כלל מי שפרע על המשלח אפי' בהדיוט. וא"כ פשוט דגם בהקדש לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ולא שייך טעם הש"ס דאטו הדיוט לא במש"פ קאי דבאמת בהדיוט בכה"ג ליכא כלל מי שפרע דגבאי הקדש מידע ידע דהוא שליח. אבל לוקח ליקח תיכף דאינו עשוי לפסוק בהוזל והדיוט הפוסק על ידי שליח מקבל מש"פ. גם בהקדש אינו חוזר וזהו דין דהכא. ואפשר דהר"ן לשי' בסי' קפ"ב דמשמע שם בב"י דמסכים כשי' הגאונים דבכה"ג נמי איכא מש"פ. וליכא לתרץ כמש"כ. אבל נראה דהכא עדיף טפי ולכ"ע ליכא מש"פ דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת והוי לגמרי כפסק והלה חייב לספק דוקא בד' וכן משמעות הבריי' וזה נכון:

סי' ר' ס"א ברשות לוקח המשתמר לדעתו כו' בש"ך האריך דסוגיא דקי' דפשיט מדר"ג וזקנים לענין אג"ק. ש"מ דלא ס"ל כר"פ דבדעת אחרת מקנה מהני אפי' אינה משתמרת לדעתו דאל"ה מאי פשיט דילמא הוה התם משום חצר כדר"פ וע"כ דל"ל דר"פ ע"ש, והנתי' האריך לדחות דבקי' פשיט מהא דר"ע שזכה בשביל העניים ודעת הש"ך בסקכ"ה ס"ק ל"ב דברשות נפקד צריך הנפקד לומר יזכה חצרי למקבל. ול"מ שר"ע אמר זה כדקתני שם גם הא דנתקבלו שכר ע"ש. וע"כ דהתם משום אגב. ולענ"ד אינו נכון דהא דכ' הש"ך שם דבעי לומר יזכה חצרי היינו כשהיו מונחים כבר בחצירו אבל כאן דר"ע שוכר החצר לזכות בו לעניים כמו שא"ל ר"ג א"כ בשכירות החצר הוי כנותן עכשיו בחצר לשם עניים דמפורש בש"ך שם דמהני אפי' לא אמר ע"ש וז"ב. ועוד דאי פשי' הש"ס מטעם זה דלא אמר יזכה להם חצרי לישני לי' בזה גופה דגבאי צדקה שאני. כדמשני אהא דאגב דגבאי שאני. דודאי יותר מסתבר לומר לענין זה דיקנה לו חצרי. דגבאי הוי כיד עניים והוי כרשות עצמו ולא מצינו במונח ברשות עצמו דניבעי לומר יזכה חצרי וי"ל דגבאי עניים נמי הוי כדידהו [וכן כ' הש"ך בסקכ"ו גבי מעמ"ש דאע"ג דשליח המקבל ל"מ מ"מ גבאי של עניים מהני ע"ש] מלחדש סברא זו גם לענין אגב דמהני בגבאי אפי' קרקע לזה והמטלטלין לזה דזהו חידוש יותר שיקנה מי שלא נקנה לו הקרקע כלל כמובן לכל מעיין. וא"כ מנלי' למיפשט בזה דילמא ל"מ סברא זו אלא לענין שיקנה לו חצירו והוי הקנין מתורת חצר כנ"ל. וע"כ כמש"כ השיך דס"ל להש"ס דל"ל מטעם חצר דאינה משתמרת ולא ס"ל כר"פ דד"א מקנה אותו מהני. ומש"כ הנתי' עוד דבר"ע דהוי מ"ע שפיר מהני אג"ק אפי' אי טו"ה אינה ממון. דהתם הוה עדיין טבל וטבל של מ"ע מותר בהנאה של כילוי וא"כ יש לבעלים בה זכות. הנה גוף הזכי' מטעם זה דחוק דודאי לא יפסיד כל החולין בשביל חלק המעשר שיהא ראוי להסקה. ואם יתקנו ודאי איכא עליו מצות נתינה. גם ל"מ לחלק בין טבל וטבל וכן מוכח בהדיא בסו"פ האיש מקדש דאי טו"ה אינה ממון גונב טבלו של חבירו אינו משלם אלא דמי חולין מתוקנים ומוכח בסוגיא שם דלא נתקן כלל ע"ש וע"כ דגם בהמ"ע אין להבעלים שום זכות וכן משמע בכ"ד. וגם גוף הסוגיא דקי' משמע דגם ברישא דר"י ס"ל דהוא אגב דהא בבעיא קמייתא דשדה במכר ומטלטלין במתנה מייתי דר"י עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ובבעיא דמטלטלין לזה אייתי דר"ע ש"מ דבבעיא קמייתא מוכח מר"י גופיה וש"מ דהך דר"י נמי ס"ל דאגב הוא. ודו"ק בהג"ה וי"א דבעינן דוקא בתוכה כו' נראה דוקא שיש הפסק מחיצה או רשות מפסקת אבל בלא"ה ודאי הוי כתוכה. וראי' ברורה דהא בגט קיי"ל דלעולם בעינן עומדת בתוכה. והיכי מתגרשת בנותן ביד עבדה בכפות וישן בגיטין (כ"ב וע"א) דהוי מטעם חצירה וע"כ דכל שאין הפסק מחיצה מהני והכי מסתבר דהרי עיקר שי' זו נלמד מהא דכל גגות (צ"ב) דאשה בקטנה וגט בגדולה ל"מ ע"ש והרי מבואר שם בהדיא משאר מילי דחשיב שם דזה חשוב כמחיצה גמורה. ע"ש לענין כלאים וצואה בקטנה מותר לקרות אף בגדולה. וא"כ אין לנו להוכיח אלא כשמחיצה מפסקת. אבל בלא מחיצה כלל שהוא סמוך לו ודאי מהני. שוב ראיתי שהנתי' נתקשה בזה בסר"ב ולא כ' ליישב וע' ר"פ הזורק גבי פיסלא דפריך אי בחצר דידה מאי נ"מ ע"ש ודו"ק. וגם לענין כלים נתקשה לשי' זו דבעי עומד בתוכה וחידש דמחיצות הכלי עושה חצר המשתמרת. וא"כ באין לכלי מחיצות ל"ק וזה א"א דא"כ בסוגיא דכליו של לוקח ברשות מוכר דבעי למיפשט מהא דברשות מוכר ל"ק עד שיגביה מאי לאו בכליו של לוקח ודחי לא בכליו של מוכר. ופריך א"ה אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה ואי בכליו של מוכר אמאי קנה ולוקי בכלים שאין להם מחיצות ומש"ה ברשות מוכר ל"ק דכלים הללו אינן קונות. אבל ברשות לוקח קני. ואף דרישא מיירי בכלים שיש להם תוך כדקתני נתמלאה המדה. אבל הרי ע"כ הכא לא איירי בקנין כלים אלא בקנין רשות. וכן בההיא דרשות המופקדין ודו"ק. וע"כ כמש"כ דעומד בסמוך לו ממש קנה והש"ס משמע לי' מבריי' דדווקא הגבהה אבל עומד בצדו ל"מ ומש"ה לא מצי לאוקמי אפי' באין להם מחיצה דעכ"פ כשעומד בצדו מהני וצ"ע:

שם וי"א דד"א קונות עש"ך סק"ה הא דהוצרכו לתקן משיכה היינו חוץ לד"א כגון שמושכו בחבל וה"ל למימר כגון בבהמה דמהני קורא לה והיא באה. ועוי"ל בכליו של מוכר דד"א לא עדיף מחצר דכליו של מוכר ל"מ אפי' ברשות לוקח ומשיכה מהני בכליו של מוכר כמבואר בס"ו. ומש"כ עוד דמשיכה הוא קנין דאורייתא היינו ודאי דווקא במציאה ומתנה. וכמש"כ ברסיקצ"ח בשם התוס' אבל מו"מ קיי"ל דד"ת מעות קונות ומשיכה בלא מעות אינה אלא מדרבנן כמשמעות התוס' בב"מ ובעירובין. ובמעות ודאי דגם בד"א כבר קנה מדאוריית' במעותיו. וצ"ל בכוונתו דכמו דד"א לא הוה התקנה אלא משום מציאה דלא ליתי לאנצויי ואפ"ה לא חלקו גם במו"מ. וה"נ משיכה דהוה דאוריית' במציאה ומתנה כ"ש דל"ג וקני במו"מ ודו"ק:

ס"ג לפיכך אין כליו של אדם קונות לו ברשות מוכר אלא א"כ אמר קנה בכלי זה. בש"ס מבואר דסתם זיל קני נמי מהני אמנם הרש"א כתב דע"כ בעי יקנה לך הכלי דאי ל"ה הא גם בסימטא כ' התו' דבעי זיל קני. ומאי מיבע"ל בש"ס ברשות מוכר ולענ"ד אשתמיטתי' דברי הרא"ש שהביא הרב בהג"ה ס"ה דאע"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר מהני קני. בכליו של מוכר ברשות לוקח ל"מ קני. וע"כ דלאו היינו יקנה לך הכלי דזה ודאי מהני גם בכליו של מוכר דל"ג משואל סודרו של חבירו לקנות בחליפין דמהני כמבואר בסקצ"ה. וכ"כ בהדיא התוס' בב"מ (ד"ט) גבי משוך בהמה דאי משאיל לו הבהמה לקנות הכלים ודאי מהני ע"ש וע"כ דהיינו זיל קני סתמא. ומש"ה ל"מ כמש"כ הרא"ש דבזה אין הכלי שאול לו בשאילה ממש לקנות בו. וש"מ דהא בכליו של לוקח ברשות מוכר מהני ודאי גם בכה"ג דקני סתמא. ובעיא דגמרא ע"כ הוא בלא קני. ומה שהקשה דא"כ גם בסימטא ל"ק אי לא א"ל זיל קני מבו' בהדיא ברא"ש דנ"מ במדידה דבסימטא מהני. ובעי בכה"ג ברשות מוכר ומסיק דל"ק דכ"ז שאינו אומר לו לקנות לא מרשהו לקנות ברשותו ובסימטא כיון שמדד תו לא מיחסר מידי וודאי קני ודו"ק:

וע' קצוה"ח דכתב דכלי של לוקח בכלי של מוכר ברשות לוקח לשיטת הרא"ש והטור דכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח תלי אהדדי וחד מנייהו ודאי קני ע"ש. הכא קונה ממ"נ דאו שקונה לו כלי הפנימית. ואי דלא קני לו כלי הפנימית א"כ גם כלי של מוכר לא מעכב על רשותו. ותמה על הב"ש שכתב להוכיח מהא דגטין ע"ט גבי שתי קופות חצונה שלו ופנימית שלה והחיצונות עודפות על הפנימית דפריך בש"ס שם כי נח בפנימית כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ומשני בקופה שאין לה שולים. וכ' הר"ן דהיינו בחצר שלה. דש"מ דביש לה שולים ל"מ אפי' חצר שלה. והקצות כ' דהתם שלה ל"ד אלא סימטא הא שלה