חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב נב

ולענ"ד היה נראה לכאורה דדין דהתם דווקא בישראל וכדקיי"ל בכ"ד דנותן מתנה ואמר הלה אי אפשי הדר לנותן. ובשכירות אפילו כבר ירד לשכירותו וזכה דבמכר כה"ג אין להמקנה כלום. מ"מ כאן הגוף הוא של משכיר. וכל שהשוכר מסתלק הדר ממילא להמשכיר. אבל כאן בכותי דע"כ דלא איכפת ליה. דאי ל"ה למה יסתלק הכותי עכ"פ כ"ז דאין הלוקח קונה דבישראל כה"ג אפילו במתנה הדר למרא וע"כ דכותי כיון דמקבל הכסף לא איכפת ליה ומוציא שלו מרשותו ודו"ק. וא"כ אף בשכירות דהגוף שלו מ"מ נשארו הפירות הפקר וכ"ש לפ"מ שכתב הט"ז ביו"ד סי' ק"כ ע"ש. וה"נ כיון דהכותי א"י להשכירו חשיב כלא קיימא לאגרא דאף בישראל מותר. ואפי' אי הוה קיימא לאגרא. אפשר דכיון דקיי"ל בסש"ח דחמור העומד לשכור מותר להשתמש ליתן השכירות. וכאן דהירידה ברשות תו לענין תשלומי השכירות הוה כבהיתרא אתי לידיה. אלא שצ"ע בב"מ קי"א די"ל דשכר שכיר דמי לגזל בזה וע' מש"כ בסי' שנ"ט, אבל עכ"פ נראה מכל הני טעמי דמצד הכותי אין כאן איסור. וא"כ כיון דהשוכר אינו קונה שפיר יכול אחר לזכות וכדברי הט"ז וצ"ע:

שם וכן אם התנה לוקח שיקנה בכסף לחוד קנה. הב"י כ"כ מסברא לפי שי' רשב"ם דכ' דהטעם דמסתמא אין דעתו לקנות ע"ש. ותמהני שלא הזכיר דברי התוס' שם שכ' בהדיא דמדלא פי' אי בעינא אקנה בכסף מסתמא דעתו כמו בישראל דאינו קונה אלא בשטר. א"כ מוכרח דהא פי' ודאי קנה. וכ"כ אההיא דנתן מעות בבהמה קנה דשם היינו לפי דאמר בדיניהם. והוא כפירש דקונה ע"ש:

ס"ד בהג"ה ב' כותי שהיה לו פקדון ביד ראובן ונתנו לשמעון בשטר זכה ראובן במה שבידו כו'. ותמה בזה הנתי' דהא בקרקע דקדקו רש"י ותו' דלמה מסתלק הכותי בכסף. וכ' דלא מצינו לכותי קנין בקרקע אלא בכסף ע"ש. וא"כ שטר למטלטלין לא מהני כלל גם בכותי ואין הכותי מסתלק. ולענ"ד כ"כ דע"כ עיקר החילוק בכותי מישראל דישראל אינו מסתלק כ"ז שאינו זוכה הקונה אבל כותי לא איכפת לי' וכל שגומר בדעתו להקנותו ומקבל תמורתו מוציאו מרשותו. וא"כ במטלטלין דודאי ה"ה יוצא מרשותו אפי' בדבר שאינו קנין לפי הדין בתורת יאוש ממילא כל המחזיק בהם זכה דלא איכפת ליה לעו"ג כנ"ל והא דהוצרכו בקרקע ליתן טעם דכל קנינו בכסף היינו משום דקיי"ל דאין יאוש בקרקע וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (מ"ד) גבי גזל בית ושדה מעיד ע"ש. ואחזו גם התו' שי' בר"פ לולב הגזול ע"ש. וע"כ הוצרכו התם לפרש דיוצא מרשותו כדין אבל במטלטלין בל"ה נפיק מרשותו ביאוש וזה נכון. אלא שצ"ע לענ"ד די"ל דלא אמרו כן אלא כשהוא מוכר דאין עיניו אלא במעותיו. אבל כשרוצה ליתן מתנה דודאי אין דעתו אלא לזה יש לדמותו לכ' להא דהוסיפו לו אחת יתירה דבנתנו למשלח אין השליח יכול לזכות וצ"ע:

בקצוה"ח האריך בכאן לענין להקנות לכותי חמץ שלו שאינו ברשותו והמציא תקנה באודיתא וכ' דאף דהתוס' ב"ק כ' גבי היה עומד בגורן ואין בידו מעות דבר"פ הזהב דמש"ה אין יכול להקנות שם באודיתא לפי דאין המעות שלו מדאורייתא אלמא דס"ל דאודיתא קנין דרבנן ול"מ לדאורייתא. הוא תמוה דהא פריך שם בהזהב ולקנינהו אג"ק אף דקנין אגב דרבנן כמש"כ בריש ב"ק י"ב וע"כ דמהני גם קנין דרבנן לדאו' ע"ש. ולענ"ד אף שדברי התו' שם דהוא בשביל שהוא קנין דרבנן ול"מ לדאו' באמת אינו מוכרח די"ל בפשי' דאודיתא הוה הערמה טפי מתקנתא דבריי' דנותן להם הפירות. ודוקא היכא דמקנה להם המעות באמת אמרי' בסוגיא שם דעדיף טפי ע"ש וזה נכון לענ"ד וכסברא זו כ' הרש"א בסופ"ק דגיטין ע"ש. אמנם גם להיפך להביא ראי' מדפריך ולקנינהו אג"ק דע"כ דקנין דרבנן מהני גם לדאו' לענ"ד יש לדחות בפשי' די"ל דסוגיא זו סמוך אסוגיא דגיטין (ס"ה) דמוקי רישא דהך מתני' דתנן דמערימי' על מע"ש דאומר לשפחתו הקטנה הא לך מעות ופדה בהן מע"ש [לפי מאי דקיי"ל דקטן אינו זוכה לאחרים מדאו'] במעשר בזה"ז דרבנן ע"ש ומש"ה שפיר פריך שם גם מקנין דרבנן אבל לדאו' שפיר י"ל דל"מ. וא"כ בחמץ לשי' הפו' דל"מ ביטול לחמץ ידוע א"א בזה לסמוך אאודיתא. ואף דהר"ש כ' די"ל דהך דגיטין הוא בריי' אינו מוכרח ולא משמע כן בירושלמי ובתוס' גיטין שם ודו"ק. ולפ"מ דמבואר לקמן סר"ג דקרקע עושה חליפין בשוה בשוה מיהו לכ"ע לפ"ז י"ל קו' הקצוה"ח על שי' התוס' בב"ק הנ"ל די"ל דס"ל להתו' בפירוש הפירכא ולקנינהו אגב קרקע היינו כפירכא דלקנינהו אגב סודר דהיינו חליפין ומשני דנ"ל סודר ופריך דיעשה חליפין עם קרקעו שיקנה תקלה הקרקע לחבירו ואחר כך יקנה לו חבירו הקרקע לקנות מעו' ולא איירי כלל בקנין אגב. ובזה יתיישב היטב מה שנתקשו מאוד רש"י ותוס' בב"מ שם דהפסיק בקושי' דאג"ק דלא קאי בתיובתא דמ"ד דמטבע נקנה בחליפין ואח"כ חוזר לתיובתא זו ע"ש ולפ"ז גם קושי' זו הוא מחליפין למ"ד נקנה ע"ש ודו"ק:

סי' קצ"ה ס"א בקנין כיצד כו' וכיון דמשך המקנה הכלי נקנה חליפין אע"פ שלא החזיק ולא נתן כסף ע' בדה"ב שנדחק לדחות ראיי' הרשב"א דק"ס ל"ק בלא כסף מדאמרי' בהאומנין מלמדין אותו שלא יחזורו בהן כיצד כותב לו כו' ואני נושה בו ת"ת זיז כו' ואי איתא יקנה בקנין ולא אדע כוונת הרב בזה כלל. דהא התם בעי שיקנה אפי' עייל ונפיק אזוזי ובכי ה"ג באמת פסק לעיל סי' ק"צ דל"מ קנין סודר ולא שום קנין כלל. אבל בלא עייל ונפיק אזוזי שפיר י"ל דקנין סודר מהני בלא כסף וז"פ:

ס"ה אבל אמר לו קנה ע"מ שתקנה מעכשיו ולאחר ל"י קנה דעת הסמ"ע דדווקא ע"מ מעכשיו והש"ך פסק דלדידן דקיי"ל כשמואל לא בעי ע"מ וסגי מעכשיו לחוד. ולכאורה דבריו תמוהין דבהדיא אמרינן סו"פ מי שאחזו דהכ"מ לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר ואפי' למ"ד זמנו של שטר מוכיח עליו דהוה מעכשיו ולכשתצא ואפ"ה ל"מ וע"כ דלא כשמואל וכן פסקו כל הפו' דלא כשמואל אלא או כרב או כר"י. אבל כבר פירש דברי' בסו"ס קצ"ז גבי משוך פרה זו ותקנה לך מעכשיו ולאחר ל"י. דהא דכ' הטור שם דקנה אפי' עומדת באגם. ל"ד אגם אלא אפי' רה"ר וכמש"כ הר"ן בפרק הכותב. והיינו דס"ל דמחלקינן בין קידושין לממונא דבממונא לכ"ע אמרינן דאינו לא תנאי ולא חזרה. אלא דגופה מהיום ופירי לאח"ז כדאמרינן בב"ב (קל"ו) גבי הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ע"ש וכנלע"ד דמוכרח ע"כ בשי' הטור כדברי הש"ך דכיון דגבי קי' פסק כרב דהוה ספק תנאה ספק חזרה א"כ אי ממונא דומה ג"כ לקי'. ל"מ אגם כלל דליכא מעליותא באגם אלא לר"י דס"ל דשיורא הוה וגמר הקנין אחל"י. מש"ה מהני אגם דעומדת בסוף ל"י בשעת גמר הקנין במקום שקונה משיכה וכמשיכה אריכתא דמי וכמו שנבאר בסמוך בשי' התו'. אבל אי גם בממון ספיקא הוה א"כ בממונא מספיק' קיימא בחזקת מרא קמא והוה כבלא מעכשיו ול"ק כלל דכבר פסקה המשיכה. וע"כ דס"ל כשי' זו דבממון לכ"ע גופא מהיום וא"כ ע"כ אגם ל"ד וכנ"ל. וכן משמע בפי' הרא"ש נדרים שם ד"ה הלין דכ' דמהני ק"ס מעכשיו ולא כ' כלל ע"מ מעכשיו. אמנם זה שי' הרא"ש והר"ן והטור. אבל שי' התו' ביבמות ובכ"ד בהך דמשוך פרה דווקא אגם. דס"ל כר"י דשיורא הוא וגם בממון הוה שיורא. ודווקא בלאח"מ אמרינן בב"ב דהוה גופה מהיום ופירי לאח"מ. אבל לאחר ל"י גם בממון הוה שיורא ואם כן בקנין סודר וחזקה ל"מ מעכשיו וכ' בקידושין דשמא בע"מ מעכשיו כ"ע מודו דהוה תנאה. ולענ"ד הוא ברור דבהדיא אר"י גופא בקידושין (ד"ס) דהכ"מ דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו. ומהני אפי' מת. ש"מ דבכה"ג לא הוה שיורא וז"ב. וכ"כ בנדרים שם ד"ה הלין דבעי ע"מ מעכשיו ובכה"ג מהני. וזה דעת הסמ"ע כאן ובסי' קצ"ג דבמעכשיו בעי אגם. ובע"מ מעכשיו מהני אפי' רה"ר ע"ש. וכן כאן בק"ס דהדר למרא צריך ע"מ מעכשיו. וע"כ דגם ההיא דלעיל סו"ס קצ"א היינו בע"מ מעכשיו. ובאמת סוגיא דסו"פ מש"א דאמר לכשתצא לכי נפקא קאמר והוה גט לאח"מ. משמע כר"י דשיורא הוה. והוה ודאי גט לאח"מ [והתוס' שם נדחקו אליבא דרב דה"ק דהוה ספיקא והוא דחוק]. עוד היה נראה לכ' דאפי' נימא בזה כרב דהוא ספק חזרה. מ"מ הא ודאי דלא עדיף מכל תרי לישני דסתרי בעלמא דקיי"ל דספק אי תפוס לשון ראשון או אחרון וכן משמע לי מתו' ב"ק (דע"ג) ד"ה תרי תוכ"ד דלא שייך חזרה ברורה בתוכ"ד. אלא דהוה ספק. וא"כ הא דפירש רב משום חזרה הוא ניחא שפיר לשי' דס"ל בכ"ד דודאי תפוס לשון אחרון כדמסיק בב"מ (דק"ב) ע"ש. וה"נ אי חזרה הוה תפוס לשון אחרון וא"ש דתני במתני' שם דהוא ספק אבל לדידן דס"ל דספיקא הוה אי תפוס ל"ר או אחרון א"כ לכאורה א"א כלל לומר בטעמא דמתני' משום ספק חזרה. דא"כ הוה ס"ס שמא תנאה. ואפילו הוא סתירה דילמא תפוס לשון ראשון. וכן מוכח בדברי התו' ריש נזיר (ד"ט) גבי נזיר מן הגרוגרת וצ"ע. והנה מש"כ דמדברי הרב