חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב מט

שווי ודו"ק. והנה לפי דברינו כ"ז אינו אלא כשהפסיקה מרובה וכלשון רש"י הנ"ל דהמוכר לא אוזיל גבי' ע"ש. אבל בנותן לו לגמרי בפרוטה פשיטא דקנה דקיי"ל דאין אונאה לקרקעות ואפי' למ"ד דבכפל יש אונאה מ"מ בנותן לו לכתחילה דרך מתנה ודאי קונה לו. ולא כ' אלא בשהפסיקה הוא מרובה לא שייך כסף קנין אלא בכנגד שוי' וא"כ פשוט דלק"מ מקידושי אשה דהתם אין דמי הקידושין יותר מפרוטה ודו"ק:

ש"ך סק"א דקונה קרקע בשטר שיש לו על חבירו ל"ק דלא סמכא דעתי' דילמא מחיל והביא שכ"כ רש"י והר"ן ע"ש והאחרונים הביאו דברי התו' שכתבו הטעם באשה דאינה מקודשת אף דקיי"ל דיתחייב לשלם אי מחיל דאשה בושה לבוא לב"ד. וא"כ באחר ודאי קנה. ותמהני על דבריהם דהא התו' בב"ב קמ"ז לא כ"כ אלא אי מחויב כל שווי השטר אבל אי אינו מחויב אלא דמים שלקח שפיר חייש לקנוניא ערש"א שם. ואם כן לדידן דהביא הרב בסס"ו דעת הפו' דאינו נותן אלא דמים שנתן א"כ אכתי לא סמכה דעתי'. גם גוף דברי התוס' דפשי' להו דאי יתחייב כל הדמים סמכה דעתא צ"ע לענ"ד דאכתי דילמא לא נתרצה אלא שיהיה לו מלוה בשטר אבל כשימחול דאפי' הוא חייב אינו אלא מלוה ע"פ וגם מזמן שני לא ניחא ליה ואפי' בלוקח שדה והמוכר אינו רוצה ליתן שטר קיי"ל בסרמ"ג ס"ח דהלוקח חוזר בו וכ"ש כאן במלוה דע"פ דגרע לטענת פרעון ולגבות מלקוחות וכ"ש בקידושין דקיי"ל דשיראי צריכא שומא וא"כ יש לו לחוש לכ"ז לקנוניא דחיישינן ליה בכ"ד וצע"ג:

ס"ג תן מנה לפלוני וקנה קרקע שלי כו' ובס"ד הילך מנה ויהי' קרקעך מכור לפלוני כו' וברי"ף לא הביא כלל הא דלענין ממונא והרמב"ם לא הביא דין ע"כ ועב"י. והנה דין דס"ג מדין ערב מייתי לה הש"ס בהדיא בע"ז בר"פ השוכר את הפועל ופריך מינה שם והא"ר תן מנה לפלוני ומקנה לך נכסאי ע"ש. גם דין דס"ד מדין ע"כ ע' תוס' קידושין (כ"ו) ד"ה ה"ג שכ' בלשון וקנו מידו וקנינא מיניה הנזכר בכל הש"ס דהיינו דהעדים נותנין סודר שלהם ולמדו מזה דמהני שלא בפני הקונה] ע"ש. ועכ"פ דמהני מה שנותנין העדים סודר שלהם וכן הוא לקמן סי' קצ"ה ס"ג ע"ש ופשוט דזה מדין ע"כ וכ"כ בזה הקצוה"ח בסו"ס קצ"ה ע"ש. ואפשר דהרמב"ם סמך ג"כ אדין דק"ס דהביא בפ"ה ע"ש ודו"ק:

ס"ו הילך מנה ויהי' שדי מכור לך כיון שזכה במנה נקנה לו השדה והוא שיהי' אד"ח שהנותן נהנה כו'. ובהנאת גוף קבלת השדה לא שייך שיקנה דבמה יהי' הקנין דאין כאן אלא דברים. ודמיון הש"מ לשינוי רשות ויאוש אין לו שחר:

בהג"ה ראובן שהיה חייב לשמעון מנה והגיע ז"פ וא"ל לראובן אמכור לך קרקע במנה ונתרצה לא יוכל שמעון לומר מנה זו אני גובה בחובי כו' ובסמ"ע דלקמן גבי מטלטלין כ' דיכול לעכב היינו דבמטלטלים יש לחוש שיבריחם כו'. וא"צ למה שנדחק דהוא מבואר כדקיי"ל לעיל סצ"ז דמטלטלין הוה בני משכון אבל קרקע קיי"ל דאינו יכול למשכן ע"ש. אמנם עדיין לא נתיישב לשון המחבר שם מנה זו אני גובה בחובי ע"ש. דמשמע דכ"ז דאינו נותן לו חובו יכול לעכב חפץ זה דווקא. ואפשר כיון דדיצו דבע"ח בזוזי לאו כל כמיני' להוציא מעותיו ולהגבות לבע"ח מטלטלין. ואם כן זוכה באמת במנה. וא"כ גם כאן בקרקע היה הדין כן וצ"ע:

גם בעיקר הדין כבר עמד הנתי' בספ"ה מהא דספ"ג דהיה חייב לו שני חובות ונתן למלוה על אחד יכול המלוה לעכבם על השני וה"נ למה לא יעכב על חובו. ומש"כ דקנין שאני שאין יכולין לבטל קנין ברור בדברים שבלב. הסברא דחוקה. וגם יקשה ע"ז מהא דלעיל סי' קכ"ז דהמוכר שדה לאשתו אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי ע"ש. וה"נ נימא הכי וצ"ע:

ס"י נתן לו מקצת דמים כו' בזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה כו' ונותן לו מהזיבורית כשער של עכשיו כו' עסמ"ע שהאריך ומש"כ בשיטת הרא"ש דבאומר תן לי מעותי מחויב המוכר להביא לו דווקא מעות אפי' לי"ל כדין פועל. ל"י מנלי' די"ל דעיקר הרבותא דאם הלוקח רוצה מחויב ליתן לו ע"כ קרקע ומעידיות אבל דיהיה מחויב ליתן לו מעות אפילו לי"ל מהיכי תיתי לומר כן ותדע דל"ג ממק"ט בסומרל"ג דאין המוכר מחויב ליתן מעות אי לי"ל לכ"ע ומבואר בסוגיא דרי"פ הפרה דאפילו ידע המוכר והטעהו וכ"ש בכה"ג דהטעות מצד הלוקח ע"ש:

גם מה שכתב בשיטת הר"ן דיכול ג"כ לבטל המקח ולתבוע עידיות כשער של עכשיו ודקדק זה דלפי פי' דקאי מהיכן מגבהו. אתן לו מעותי וא"כ יקח מעותיו. ולמה תני מהיכן מגבהו ולפרש כשאין לו הוא דוחק בעיניו. ע"כ חידש פי' אחר דתן לי מעותי היינו תן לי קרקע כנגד מעותי. שאני מבטל המקח הראשון ע"ש ולענ"ד פי' זה דחוק יותר והוא זר שיכוף את זה לשלם לו חובו דווקא בקרקע וכבר מבואר בהדיא במלחמות להרמב"ן שירד ג"כ לשיט' הר"ן ופירש בהדיא דדווקא בל"ל למוכר זוזי גובה קרקע מעידיות ע"ש. ונראה לפ"ז דה"ה דהיכן מגבהו מן הזיבורית דסיפא היינו ג"כ דווקא דל"ל זוזי ואז יכול להגבותו זיבורית כשער של עכשיו אבל באית ליה זוזי א"י ליתן לו קרקע אלא א"כ נותן לו כשער שפסק ומדין קיום המקח ודו"ק:

והנה זה נראה דלשיטת הרא"ש שכתב כאוקימתא בתריי' דעידיות שבנכסיו ודאי לא שייך שער שפסק כיון דארעא אחריתי הוא ואף, להרמב"ם שכתב כאוקימתא עידיות שבה מ"מ כיון דלאוקימתא דעידיות שבנכסיו הוה כשער של עכשיו נראה דגם למ"ד עידיות שבה הוה נמי כשער של עכשיו מדלא פי' בש"ס נ"מ ביניי'. אלא דלשיטת הר"ן ס"ל דהיכן מגבהו קאי אתן לו מעות ותן לי קרקע הוה כשער שפסק וכנ"ל. ולענין דינא משמע דהוא ספיקא. ויד המוכר שהוא מוחזק על העליונה ודו"ק:

בהג"ה וכ"ז כשנתן לו מקצת הדמים בתורת פרעון עב"י סוס"י בשם רש"י ור"ן ור"י דבסתם הוה כבתורת פרעון. וכן משמע לשון הש"ס בהזהב דבסתמא קני כולה ע"ש וע' פ"ת ר"ז סקי"ג וצ"ע:

סי"ב מי שמכר נכסיו מפני שרוצה לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה כו' נראה שיצא להם מדינא דב"מ דלגאול בקרוב ולמכור ברחוק הוה כלמכור ברע ולגאול ביפה. וע' שם בטור בשם העיטור דרע היינו דידוע שהוא רע כמוכר שדהו מפני רעתה דעלמא וא"כ ה"נ הוה מוכר ברחוק כמפני רעתה. ולדור בעיר אחרת הוה כמוכר ברחוק ולגאול בקרוב וכמש"כ השיך שם לענין ב"מ. ומכאן סייעתא גדולה לדברי הש"ך שם:

סט"ז בהג"ה אבל במקום שצריך שטר אין השטר קונה לחצאין כו' בש"מ כתב ע"ז דאין זה ברור. די"ל דמקנה לו כנגד מעותיו. ובאמת צריך לדקדק בזה דא"כ לעיל בסקפ"ב ס"ח גבי זבין לי לתכא וזבין כורא דפסק דהלתך קנה נימא דבקנה בשטר אין שטר לחצאין. וקרוב בעיני דשייכא לפלוגתא דלקמן סר"ג ס"י בהג"ה דהחליף מעות ומטלטלין ביחד ע"ש. וע' לעיל סנ"א ס"ו הכותב נכסיו לשנים בעדות אחת ונמצאו קרובים לאחד כו' ודו"ק. אבל מדברי הר"ן שבב"י סי' קצ"א מבואר מדבריו דעיקר הטעם דדווקא כשנותן לו הכסף לשם קנין מקנה לו אפילו במקצת. אבל כשקונין בשטר אלא דבלא כסף אינו מקנה לו. בודאי אינו מקנה אלא כשנותן לו כל הכסף. ואפילו לא עייל ונפיק אזוזי ע"ש. וא"כ אינו כלל משום דהשטר אינו קונה אלא דאין המוכר מקנה לו ולק"מ מסי' קפ"ב דהתם הרי הוא נתן לשליח כל הדמים ונתכוין להקנות ולפ"ז בפירש ערבוני יקון ודאי קנה. ודלא כהסמ"ע סקכ"ו וצ"ע:

סי"ז דין המטלטלין כדין הקרקעות עט"ז דבזה אין לו עידיות שבנכסיו אבל לשון המחבר כאן ובסי"א שהוא לשון הרמב"ם משמע דמטלטלין יש להם ממש דין קרקע. אבל לענ"ד הוא פשוט דהא טעם הט"ז דמטלטלין הוא כעידיות. והיינו לאוקימתא בתרייתא דעידיות שבנכסיו ומטעם ניזק. ובזה קיי"ל בכ"ד דמטלטלין הם כעידיות. אבל להרמב"ם לשיטתו דעידיות שבה. ומשום שקנה זה. א"כ אין לחלק בזה בין קרקע למטלטלין ודו"ק:

בהג"ה מיהו אם אמר בפירוש ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו כו' בנתי' תמה דהשמיטו דעת התוס' דס"ל דהלוקח יכול לחזור בו. ולק"מ דהרי הרשב"א בב"י והראב"ד בש"מ כתבו בהדיא דאין אחד יכול לחזור בו. וכן כתב הרמב"ן במלחמות דאין אחד ידו על העליונה בזה ע"ש. וכן משמעות הרא"ש שכתב דבערבוני יקון לעולם קנה כנגד מעותיו ע"ש וז"ב:

סקצ"א ס"א כתב לו על הנייר כו' כיון שהגיע השטר לידו קנה. בטור אע"פ שאין בו ש"פ והוא לשון הברייתא בקידושין (כ"ו) ע"ש. וע"ש בתוס' ד"ט דכתבו דהוה רבותא דסד"א דכיון דכתיב ספר המקנה הוה כנתינה וס"ד דבעי שוה פרוטה. ויש סעד לדבריהם דבגיטין (ד"כ) אמרינן דשוה שטר מקח לגט דבעי שיהיה משל הבעל משום דכתיב ונתן וה"נ בשטר מקח בעי שיהיה