חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב מז

יסודו של העיטור מדברי הירושלמי דס"ל דשינה שליח זכה הוא במקח. אלא דבעל המעות חולק עמו משום דבא לו הנאה ע"י, ונראה בביאור דבריו דאע"ג דסוגיא דידן בב"ק פליג בהדיא וס"ל דזוכה משלח ס"ל דלא פליגי אלא אי זוכה שליח או משלח אבל לענין הדין דבא הנאה ע"י ל"פ וא"כ גם לש"ס דילן דזכה המשלח. מ"מ חולק בה השליח ג"כ משום דגם ע"י בא ההנאה [וכמו להירושלמי שזכה השליח והמשלח חולק בשביל ההנאה שבא ע"י] אבל לענ"ד מוכרח ע"כ דש"ס דילן ל"ל סברא זו דבא הנאה ע"י. דהנה זה ודאי צ"ל ע"כ בשיטת הירושלמי דמ"מ בריי' דהותירו לו דהכל לשליח דאתיא כר"מ. א"ש דהכל לשליח ולא אמרינן בזה דבא הנאה ע"י מעות המשלח. וע"כ משום דלר"מ דשינוי קונה וקנה השליח בשינוי לא שייך שבא ההנאה ע"י משלח דכבר נפקע מהם קנין המשלח. אלא דלר"י דשינוי אינו קונה אלא דמ"מ הוא לשליח משום דמי הודיעו למוכר שיקנה לבעה"מ [וכשיטת בני מערבא דאייתי בש"ס דילן]. וא"כ ההנאה ע"י מעות המשלח משו"ה יש לו לחלוק עמו וא"כ נראה ברור דבש"ס דילן דאמר בסתמא הא ר"מ והא ר"י ופריך עלה בפשי' לר"י מי הודיעו למוכר שיקנה חטין לבעה"מ. ופשיט ליה דע"כ ס"ל להברייתא אליבא דר"י דהמשלח קונה ולא השליח. ואי הוה ס"ל סברא דבא הנאה ע"י א"כ לימא שפיר דבאמת גם לר"י קנה שליח. והא דתני לאמצע היינו משום דבעה"מ חולק בשביל ההנאה הבא ע"י וכדברי הירושלמי והא דתני הכל לשליח היינו כר"מ דקנה בשינוי ולא שייך שבא ההנאה ע"י המשלח וכנ"ל בשי' הירושלמי וע"כ דלא ס"ל להש"ס דילן הך סברא דבא הנאה ע"י כלל. וא"כ כיון דס"ל לדידן דבעה"מ קונה לר"י ע"כ דהכל לבעה"מ. והא דתנן לאמצע ע"כ היינו בנותן למחצית שכר כמש"כ הרי"ף והפוסקים ודו"ק. ובזה מיושב מה שתמה הש"ך בס"ו בהג"ה גבי אמר בפירוש שנותן לשליח הכל לשליח ותמה דשיטת הרבה פוסקים דחולקין בשביל שבא לו הנאה ע"י וכן איתא בירושלמי ע"ש דכל הני פוסקים אזלי לשיטת הירושלמי הנ"ל. אבל הש"ס דילן לא ס"ל סברא זו וכנ"ל אלא דשיטת הרי"ף בזה צ"ע קצת:

ס"ז שלח שליח לקבל מעות מעכו"ם וטעה כו'. בסמ"ע סקכ"א תמה דלא הביאו דין דטעה במקח דנחלקו בו ר"ת ור"י בטור. והנה מפורש דבאין לו קצבה הכל לבעה"מ לכו"ע [וע' בתו' שם שכתב דבזה גם ר"י מודה והיינו דאמר בסוגיא כאן שנה רבי הכל לבעה"מ. ולא אמר הא מני ר' יוסי היא אלא דבזה הכ"מ והיינו לפי המסקנא. אבל המקשה הוה ס"ד דגם בהא יש לו חלק לשליח. והיינו דפריך לימא אנא ארווחנא ובקצוה"ח האריך לתמוה לפי שיטת ר"ת דא"כ מאי פריך בש"ס לימא אנא ארווחנא ע"ש ואין הבנה לדבריו] והנה בזה דאין לו קצבה פשוט דהוא ק"ו מהוסיף לו מדעתו דכתב מקודם דהכל לבעה"מ. אלא דביש לו קצבה כתב שם דנחלקו בזה דלשיטת ר"ת גם בזה הכל לבעה"מ. ושיטת ר"י דחולקין ומ"מ לא הכל לשליח כמו בטעה בחשבון המעות ע"ש. וא"כ לא הוה ליה להרב לסתום בזה. אמנם באמת יל"ד לכ'. דהא ע"כ יש לו קצבה היינו דגם הוא יודע הקצבה. דאי ל"ה אלא דהוא לא ידע מהקצבה א"כ פשיטא דגם בזה הכל לבעה"מ דהא אפילו בישראל באונאה דשווי המקח בפחות משתות זוכה בעה"מ. אף שידוע השער שבשוק דהא האונאה הוא לפי שער שבשוק וא"כ חזינן דנקנה בשווי המקח א"כ בודאי גם בזה לא שייך שיזכה בזה השליח אפילו לחלק בעלמא. וע"כ דהיינו דהמוכר גופי' יודע בקצבה וא"כ טעותו אינו כלל בשווי המקח אלא במנין ומדה מה שנותן [ובאמת בכה"ג קיי"ל דחוזר בכ"ש] וא"כ באמת לא זכיתי להבין שום חילוק בזה בין טעה במנין המעות. לטעה במנין הפירות. הלא הכא והכא הוא נותן לדעת המשלח ואפ"ה ס"ל דטעות בעלמא לא שייך בו המשלח. וא"כ ה"נ בטעה במנין הפירות ובאמת דברי הרא"ש והטור יש ליישב לזה בדוחק. אבל לא רציתי להאריך בזה כיון שאין כן דעת הסמ"ע וצע"ג:

שם בהג"ה ודווקא שידע שליח בטעות כו'. ונראה ברור דכ"ש ידע אלא שסבור שמגיע למשלח ולא נתכוון לקנות ל"ק וכדאמרינן בב"ק גבי מחזיק בשטרותיו של גר דאי לאו דעתא אשטרא ל"ק וע' תוס' ב"ב נ"ד ד"ה דעתא אציבי ובחי' שם ביארתי יותר וע' לקמן סרע"ה:

ש"ך סקי"ד נראה דגם בס"ו אם לא ידע שליח בטעות כו' ע"נ דדווקא בטעות אבל בהוסיפו לו מדעתו אפילו לא ידע ופשוט הוא דודאי ל"ג מבעה"ב דמעיקרא לא עשה קנין כלל אפ"ה כיון דיהבו ליה אדעתיה דידיה קני פלגא. וה"נ שליח ודו"ק:

סמ"ע סקכ"ה דהימניה כו' והוא מפורש בדברי הרב לעיל סי' קל"א ס"ד בהג"ה וע' משכ"ש:

(ס"ט) בהג"ה וכן אם נתן מאתים כו' נראה לכאורה דמ"מ נוטל השליח לפחות שכרו כפועל על מה שהרויח לו וכמש"כ הש"ך סקט"ו בפוטר מן המכס. וה"נ כיון שכבר נתן לו לשלם הרי היה ההפסד ברור וצ"ע שסתם הרב הדברים ול"נ לומר דבכאן לא עדיף מפורע חובו של חבירו. דהרי מבואר בסקכ"ח דהכל תלוי אם ההפסד ברור וע' משכ"ש וצ"ע:

סי' קפ"ד ס"א שלשה שנתנו מעות לאחד כו' אם היו המעות מעורבים כו' עסמ"ע דלשיטת הרמב"ם אפילו נתערבו ביד השליח ה"ה לשותפות ולא זכיתי להבין דכיון דהם לא נתנו לו אדעתא דשותפות היכי יהיה ביד השליח לשתפם בלא דעתם ונהי דע"כ נשתתפו בהמעות. וכההיא דכתובות (צ"ג) לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו ע"ש. מיהו להמקח א"י לשתפם. ול"מ בשדה ואפילו ביש בה ד"ח מ"מ הא קיי"ל דלא ניחא ליה בחצי שדה וכדלעיל סקפ"ב. אלא אפילו בש"ד ואפילו עומד לסחורה דאין שום קפידא וכדלעיל סקפ"ג ס"ה מ"מ הא במעות קיי"ל דזוזי כמאן דפליגי דמי ויכול לחלוק בלא דעת חברו. אבל בהמקח יהיה צריך ב"ד לחלוקה ובודאי אין ביד השליח לשתפם בלא דעתם ואין בידו לקיים שליחותו לשיטה זו דס"ל דהשליח אינו יכול לחלקם אם לא שיודיעם תחילה ואם לא הודיעם המקח בטל לגמרי דע"ז לא נעשה שליח וצע"ג:

סי' קפ"ה ס"א הסרסור שליח הוא אלא שנוטל שליחותו כו'. ע' תוס' ב"מ ק"ה ד"ה הני גבי עיסקא שכתבו דאין הנותן יכול לחזור בו. אפילו בפלגא דפקדון. דכבר נתן לו והשליטו להשתכר בו ע"ש, ונראה דה"ה בנתן חפץ לסרסור למכור לו וליקח שכר סרסרות. א"י לחזור בו לומר לא אמכרנו על ידך. עד שיתן לו שכר סרסרותו. דנקנ' לו החפץ להשתכר בו שכר סרסרות. אבל צ"ע דמ"ש הני מנתן בגד לאומן וארג חציו דפשוט בסי' של"ג דיכול הבעה"ב לחזור בו. ובדברי התוס' יש לדחוק דכיון דנקנה לו פלגא דמלוה. תו הוה על פלגא דפקדון כשותפין אבל לשונם לא משמע כן וצ"ע. וע' ביאורי הגר"א יו"ד סוס"י קע"ז מש"כ ראיה לדברי התו' אלו. ולפמ"ש לעיל בריש סי' קע"ו בס"ד תראה שד"ק צע"ג בזה ואדרבה מוכח שם להיפוך דהא מוקי שם הא דרישא דכותבין שטר ללוה בעיסקא ע"ש. וא"כ מוכח ע"כ דל"מ שטר. [וקבלנות דסיפא שם משמע דהוא קבלנות דשדה כמו אריסות דהתם]. ובאמת אע"ג דל"מ שטר היינו משום דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו. אבל קנין בגוף הדבר שפיר י"ל דמהני. וכמו בשיתוף דלעיל סי' קע"ו ודו"ק:

ס"י בהג"ה התנו בהדיא ע"מ שיתפייס צריך לשלם מיד אפי' יחזרו בהן וכ"כ המרדכי פרק הגוזל בתרא סקע"ו ע"ש שכ' עוד דאם זה משנה מהתנאים שדבר עם השדכן. חייב לשלם לו דאיהו עביד שליחותי'. ונראה דאם נדע חסרון בהשידוך הוה אניס ופטור. אמנם אי הוה אונס דהו"ל להמדובר למידע ולא להשדכן אפשר דחייב וכדין פועלים לקמן סי' של"ד ע"ש. ואם נתקלקל אח"כ ע' מש"כ לקמן סי' רצ"ד דנראה דאם יכול לתקן חייב לתקן ע"ש:

סי' קפ"ו ס"א הלוקח כלי מבית האומן לשגרן לבית חמיו כו' ואם נאנסו בחזרה פטור בסמ"ע סק"ג ואי משום ההנאה שהראה בבית חמיו הרי עכ"פ נותן כפי ההנאה כו'. לענ"ד תמוה מאד דהא הב"י לא כ"כ אלא לשי' רשב"ם לקמן ס"ר בטור גבי לוקח כלי מבית האומן לבקרו דאפי' כבר גלה דעתו דאינו חפץ בו. עדיין חייב באונסין וכ' דהא דהכא פטור לפי שנותן טובת הנאה. אבל המחבר ומור"ם לקמן שם לא הביאו כלל שי' הרשב"ם אלא דעת הפו' דהוא ש"ש ודעת הרמ"ה דאינו אלא ש"ח. וא"כ ה"נ אפי' אינו נותן שכר לא הוה שואל בחזרה. כיון שכבר כלתה שאילתו. ובאמת גם מש"כ זה הב"י בישוב דברי רשב"ם לענ"ד הוא קשה דהא מבואר בסוגיא דב"מ דמייתי מהך בריי' ראי' דכל שואל אחר שכלה שאילתו הוה ש"ש ומבואר ע"כ דהכא כלה שאילתו דאיל"ה ליכא ראי'. ולדברי הב"י הא אין הפטור אלא משום שנותן שכר והוא שוכר ממש וצ"ע ובאמת לפי גירס' רש"א ברשב"ם ב"ב שם מוכח להיפוך דדווקא ליד קטן אינו יכול להשיב אבל בל"ה כלה שאילתו והוא קרוב לדברי התו' שם ודו"ק וא"כ אין יסוד כלל להצריך כאן שכר העו"ה אלא דלעולם הוה כשואל לאחר ימי שאילתו. והא דנקט בריי' אתן לך כטו"ה הוא רבותא דרישא. דאפ"ה הוה בהליכה כשואל. אבל בחזרה לעולם הוה כשואל לאחר ימי שאילתו. ואע"ג דבאומן שם מבואר דבעי הודעה שגמר. נראה ברור דזה דווקא כשמחזיקו בביתו אם כן