חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב מו

בריש מציעא דשותף שגנב לדעתו ולדעת חבירו יש שליח לד"ע ע"ש אמנם התו' חולקין שם וצ"ע:

סי' קע"ט ס"א דבר הידוע שהוא של שותפות אין לאחד חזקה בו על חבירו ואפי' נשתהה בידו זמן רב. ובש"ך סק"ב נדחק ליישב דברי התו' ריש ב"ב גבי נפל הכותל דבשהו הרבה נאמן לומר לקוח ע"ש. ולענ"ד יותר קרוב לחלק דהתם לא נשתתפו ברצון וכל שעה עומד לחלק ומסתמא מקפידין בזמן רב אבל הכא איירי בשותפין שנשתתפו יחד מדעתם. ואינו עומד לחלק ודאי לא קפדי כלל וא"כ הכל לפי הענין. ולכ' הוא נכון לדינא וקרוב לזה חילק הרשב"א הביאו ב"י סקל"ד ס"ג ע"ש ודו"ק:

סי' קפ"א ס"ג וכן השוכר את הפועל להציל כו' ואם אמר לעצמי אני מציל כו' לכאורה דכאן לא הוה דינא דהג"ה בס"ב דנאמן בשבועה לאמר לעצמי הצלתי דל"ג משליח בסקפ"ג ס"ב בהג"ה דבקרקע מיוחד הואיל והוא מנהג רמאות ודאי מעיקרא קנאה לחבירו וא"י לחזור בו וכ"ש בשכר פועל ודו"ק:

הלכות שלוחין סי' קפ"ב סמ"ע סק"ב חוץ מלדבר עבירה כו' ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לפ"ז בהוחזק השליח לעבירה ובודאי ישמע לו דליכא סברא זו יש לומר דיש שליח. וכן הוא באמת לקמן סוסשפ"ח ע"ש. אמנם הש"ך שם כתב דזה להרב לשיטתו דס"ל דתלי בשליח בר חיובא אבל לדינא לא קי"ל כן ע"ש:

ס"ד יכול לומר שהתנה עמו בין לתקן בין לעוות כו' בש"ך סק"ד דבטעות הרבה אינו יכול לומר כן. דמסתמא אינו שופטני כו' עמש"כ בסוסקע"ו דהתנה בסתם אפילו לעוות הדין דאפילו הפסיד הכל מעשיו קיימים. ונראה דכוונת הש"ך דס"ל דאע"ג דסבר הרמ"ה דיכול לטעון אפילו מספק דהתנה אפילו לעוות מ"מ ממה שאין דרך העולם יש לנו לומר דהתנה חוץ מזה. ואזיל לשיטתו בסי' קפ"ה דביאר שם בטעם הרמ"ה דיכול לטעון מספק משום דהמשלח הוא מוציא ע"ש והיינו כדקי"ל בכ"ד דמנה לי בידך והלה אומר א"י פטור דל"מ ברי ושמא לאפוקי ממונא וא"כ במה דאין דרך העולם הוה כברי ושמא וחזקה דקיי"ל בכתובות י"ב ובכ"ד דמפקינן ממונא. והנתי' הניח דבריו בצ"ע. אלא דזה יש לפקפק לענ"ד דיש גם חזקה להיפוך דחזקה דשליח עושה שליחותו ועש"ך לעיל גבי חנוני על פנקסו שכתב דחזקה זו מצטרף ג"כ עם ברי ושמא להוציא ואפשר דלא שייך הכא חזקה זו דהא לא חשדינן ליה במשנה במזיד ודו"ק:

ס"ו בהג"ה ודווקא שהמשלח מספיק עצמו באחריות השליח כו' וי"א דווקא דאין לו לשליח להחזיר מעותיו הש"ך והט"ז האריכו וכתבו בפשיטות דדעת הר"ן דבלא הודיעו למוכר שהוא שליח מחויב לקבל עליו הוא האחריות אם רוצה הלוקח שהוא המשלח וע"ז חידשו דגם הרא"ש אינו חולק אלא במפרש שהוא שליח אבל בסתם מודה דחייב לקבל אחריות ע"ש. ולולי שאיני כדאי גם בהר"ן לא משמע כן כלל דיהיה חייב לקבל אחריות להמשלח. והר"ן ל"כ אלא דבכה"ג המקח קיים לגבי מוכר. ע"ש היטב במה שסיים ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו המקח בטל אצל האשה. ואיני רואה שום סברא לחייב השליח יותר מבמה שקנה כיון דמחזיר לו מעותיו. וגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן כלשון הש"ס. והא דכתב הרב י"א משום דעת הראב"ד דס"ל דהשליח צריך לתקן. ולדינא היה נראה דבכל גווני יכול השליח להחזיר המעות אם ירצה כיון דהוא מוחזק אלא שלא מלאני לבי נגד כל האחרונים. וה' יורה לנו צדק:

ס"ז הנותן מעות לשלוחו לקנות לו פירות כו' וטעה שליח ולא התנה ליתנם לו כשער הזול כו' וא"צ לקבל מי שפרע לא השליח ולא המשלח ואפילו לא הודיעו שהוא שליח. ונרשם תלמידי רשב"א אמנם המעיין בב"י יראה דלא כתבו ת"ר אלא דכן הוא לשיטת המפרשים אבל לדינא הסכימו כשיטת הגאונים והרי"ף. שכתבו דבכה"ג לא נקרא השליח מעוות דהמשלח הו"ל לפרושי לשליח שיתנה כשער הגבוה והמשלח צריך לקבל מי שפרע ע"ש ובאמת הסברא נותן לזה דכי היכי דלא התנה עם המוכר א"י לתבוע כשער הגבוה ה"נ כשלא פי' לשליח הוה שליחותו סתם וא"י להטיל תנאי זה. וצ"ע ואפשר שבע"נ יש לו להחמיר:

סי"א אמר מכור שדה אפילו מכר למאה ממכרו קיים כו' בסמ"ע סקי"ט תמה שלא הביא הרב דעת ר"י דבשני שטרות אפי' החתים שליח ל"מ ויותר היה לו לתמוה שבד"מ כתב דהטור והרמב"ן ס"ל כן גם בדעת הרי"ף ע"ש. אבל לענ"ד כבר כללו הרב בס"י גבי אמר לאחד סתם [ולא פי' ולא לשנים] דהביא שיטת רש"י דהוה כמכור סתם. וכ' שם דבשני שטרות ל"מ. ומשמע בהדיא דהיינו כר"י דאפילו החתימום שליח. וה"ה הכא במכור סתם לשיטת הרי"ף, ובאמת לענ"ד מוכחא סוגיא כשיטת ר"י מדבעי למפשט איבעיא קמייתא ממתני' דמכרה לזה במנה כו' ולאחרון שוה מנה כו' ולשיטת ר"ת דבהחתימום שליח מהני לוקי בהחתימה השטרות דבודאי מסתמא היא מחתמת אותם. וליכא למימר דא"כ קשה פשיטא דהא כבר אמר מעיקרא דקמ"ל דהא בדידה ממכרה קיים אף דשייכא בקרקע עדיין ע"ש אבל לשיטת ר"י א"ש דמדנקט לאחרון משמע דלא הוה בשטר אחד ופשיט שפיר. יעו"ש ודו"ק:

סי' קפ"ג ס"ד בהג"ה ראובן שידע סחורה בזול. ואמר לשמעון לקנותה להם ביחד כו' ואפילו נתרצה בפירוש יכול לחזור בו כו' עסמ"ע שתמה שבסרס"ט כתב הרב בהיפוך וכתב דהתם מיירי שקנאה בסתם אלא שאח"כ רצה לחזור בו ע"ש. ולענ"ד א"א לומר כן כלל דא"כ אפילו לא היה לו לזה מעות לקנות כיון שהוא נתכוון לשליחותו. אין אחר קנין כלום. וכדאמרינן בב"מ דף יו"ד פשיטא תחילה קאמר כו' ע"ש ואפילו לפ"מ שכתב הסמ"ע לקמן סרס"ט דנתכוון לקנות לחברו בעי אמירה דווק'. פשוט דאמירת המשלח ודאי מהני ודו"ק. והנתי' האריך לחלק דבמציאה וכן בקנאה בזול דהוה כמציאה לא הוה משום רמאות אלא משום חזקה שליח עושה שליחותו. והכא בקנה במעותיו הרי חזינן דעקר שליחותו ולא שייך זה ע"ש. ולא ירדתי לסוף דעתו דהרי מפורש בדברי הרב כאן ואינו אלא רמאי ועוד דבשביל חזקה שע"ש ודאי לא מהני להוציא ממון דאפילו באיסורא לא סמכינן עלה בדאורייתא כ"ש לאפוקי ממונא. וכן מוכח לעיל חנוני על פנקסו ע"ש בש"ך שהאריך. ולענ"ד האמת יורה דרכו דגם במציאה הוה מטעם רמאות כיון שחבירו היה יכול לקחתה וסמך על זה אלא דבאמת במחלוקת שנוי'. והרב אע"פ שסתם לקמן כשיטת הפו' דא"נ [וכשיטת הרמ"ה שבמחבר כאן וכמו שיבואר] מכל מקום כאן הביא דיעה חולקת כדרכו בכ"מ] ושיטת הסוברים דא"נ כבר הביאו המחבר בדברי הרמ"ה דס"ל דא"נ לומר לעצמי כוונתי משום שהוא רמאי ולא מהימן למשוה נפשיה רמאי. וגם במציאה בא"ל זכה יסבור דא"נ לומר לעצמי קניתי וכמש"כ גם הטור בסרס"ט. וכן ראיתי בש"מ בשם הרמ"ך ומשמע דיצא להם כן מהא דאר"י שם וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה. ולא ניחא ליה בסברא דעולא דאמר שם מעיקרא מתניתין דאמר תחילה. אלא ע"כ דס"ל דבזכה לי אף אי אמר תחילה לא הוה מהימן. כיון דהגביה תחילה סתם ע"ש וזה נמי הוא טעם דלעיל סי' קפ"א גבי המציל מן הגייס דבעי דווקא אמר ועמש"ש ודו"ק]. אמנם הביא שם הרבה ראשונים שהאריכו בקושיא זו ומשמע דלא ס"ל סברא זו. ויותר מזה ס"ל לרבינו שבמרדכי בפ"ט דב"ק גבי נתן מעות לשלוחו לקנות חטים וקנה שעורים דנאמן שנתכוון לעצמו דלפטור מממון משוה נפשיה רשיעא. וכ"כ בהג"א שם בשם ריב"ם. וכ"ש בכה"ג דמציאה דנאמן דקנה לעצמו דהא הרשב"א דמשמע בש"מ שם דס"ל גבי מציאה דנאמן. מודה בהא דב"ק שם דא"נ כמש"כ הב"י בשם הרה"מ בשמו [וטעמו שמחלק בזה נ"ל דהתם הוה בחזקת המשלח כיון שקנה במעותיו] וא"כ כ"ש דכל הפוסקים דס"ל בהא דב"ק שם דנאמן. כ"ש דנאמן במציאה:

ולדינא בודאי רבו הסוברים דא"נ הרמ"ה והרמ"ך והר"ן דס"ב בהג"ה גבי קרקע מיוחד ע"ש והטור וכן הסכימו האחרונים וצ"ע אם יכול לאמר קים לי כשיטת המפרשים בש"מ דנאמן [ושיטת הסוברים דגם בההיא דנתן מעות לשליח נאמן כ"כ הרה"מ דהפריזו על המדה ע"ש]. ומ"מ בדינא דסרס"ט במחלוקת הי"א היכא דהמשלח לא היה יכול לקנות יש להורות לענ"ד ודאי דנאמן שחזר בו. כיון דבלא"ה רבו הסוברים דנאמן שחזר בכ"ג וכ"ש כאן דיש סברא טובה דלא שייך רמאות ודו"ק:

ס"ה ואם היה בהם ריוח הוא למשלח עש"ך דהאריך דיכול לומר קים לי כהעיטור ודעימי' דהשליח חולק וע' ב"י דעיקר