חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב מה

לא שייך בזה רווחא לקרנא משתעבד דאין הריוח משועבד אלא להבטיח הקרן מה שיתחייב בהפסד כפי חלקו אבל גוף החלוקה לפי חלקם ע"ש. אמנם הרמב"ן במלחמות שם כ' דהא דדווקא לא אודעי' הוא דווקא בהפסיד תחילה וכבר נפחת הקרן שוב אין חולקין אח"כ אלא לפי חלקם אבל כשהרויחו תחילה בזה בוודאי דמן הדין רווחא לקרנא אשתעבד ואינן נוטלין אותו עד סוף העסק דלא מיקרי ריוח אלא למאי דפייס לבסוף ע"ש. והוא בהדיא כדברי הקצוה"ח ושלא כשי' הנ' והרש"א ע"ש. ובדבריו הקדושים כבר נתיישב מה שהקשה בנ' דהא פועל נוטל שכרו אפי' נתייקרה אח"כ. דפועל אין עסקו לריוח המלאכה. אלא שכר פעולה הוא נוטל. אבל המקבל אין לו שכר אלא הריוח. וכיון דזה אינו ריוח דהפסיד לבסוף אין לו אצלו כלום וז"ב. ולענ"ד הוא מוכרח לפרש כן בפא"נ (דס"ט) גבי השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בה כו' בגודרות כ"ד חודש ואם בא לחזור אינו חוזר לפי שאינו דומה כו' ולענ"ד הוא ברור דהאי לפי שאינו דומה ע"כ דאינו אלא טעם אהני דנהגו כ"ד חודש. אבל על עיקר דין החזרה לא הוה טעם כלל דהא נוכל לשום זה לפי ערך וע"כ דזה ממילא כיון דכך נהגו תו הוה כחוזר בתוך הזמן דקיי"ל דרווחא לקרנא משתעבד עד לבסוף. וגם מקבל אינו יכול לחזור בו בזה כפירש"י שם ע"ש ודו"ק. ומ"מ לבסוף כשיגמר העסק וישתייר ריוח גם לחלקו ודאי דנוטל חלקו. וזה אינו מעכב אלא למשכון עד לבסוף. ודו"ק:

סכ"ח בכ"מ דאיכא פסידא יכול אחד לחלק בלא דעת חבירו הסמ"ע כ' דווקא בב"ד של הדיוטות לפחות והש"ך כ' דהכא אינו ברור שהמעות אינן שוין ולענ"ד לא משמע כן בסוגיא דב"ק מקור דבר זה דמשמע בהדיא דבכל דבר שותפות הדין כן ולא בעי ב"ד כלל ע"ש ולולי שאיני כדאי משמע בהדיא דכמו דהקילו במקום פסידא לחלוק בתוך הזמן. ה"נ הקילו בזה דאין השומא מעכבת וזוכה בחלקו לפי מה שישומו אח"כ. אע"ג דאין הדין כן בלא הפסד. דמשמע דאינו זוכה עד שעת השומא וצ"ע:

סמ"ע סקס"ט וכיון שנתרצה למעשה שמעון לטול חצי הריוח משו"ה נמי אם פטר ראובן לשמעון משבועה ושמעון פטר ללוי נפטר לוי ג"כ מראובן. לא הבנתי כיון דהריוח מגיע לו מדינא אפי' שינה [לדידן דקיי"ל כר"י] ואם יש ריוח יותר ביד לוי מגיע לו לראובן מדינא למה לו להתרצות לפטרנו משבועה. וכבר כ' בסוס"י דמוכח שם דנוטל הריוח ואינו מחויב להתרצות בהפסד כלל כיון דהריוח שלו מדינא. ועוד דא"כ אפי' לא פטר ראובן את שמעון משבועה. מ"מ כיון דמחויב להתרצות למעשי שמעון והוא פטרו ללוי הרי הוא פטור ונראה שזה טעם הש"ך שחולק בזה ע"ש:

סל"ו בהג"ה ונ"ל דה"ה אם החייב ישראל רק שצריך לישבע כנגדו האחרונים תמהו דנוגע אינו מחייב שבועה ע"ש ולשון הע"ש הביא הש"ך סקמ"ח דאם החייב ישראל ה"ה חייב שבועת היסת ומביא את זה ג"כ לידי שבועה כנגד שותפו ע"ש ויש לכוין דבריו ע"פ דברי התה"ד בש"ך סקכ"א סקמ"ב ע"ש ודו"ק:

סל"ז שאם יברר בעדים שלא פרע היהודי לעו"ג כו' ודעת הבה"ב בסל"ו דאפי' פרע זה כיון דהוכרח לפרוע לעו"ג מחמת עסק השותפות ההפסד לשניהם ע"ש וכ"כ הסמ"ע בסצ"ג דהכי מסתברא ויישב שם גם לשון המחבר שאם יברר דאינו סותר זה ע"ש. וכן מוכח לענ"ד בסי"ב בהג"ה דחלק בריוח הגניבה נתחייב בעלילה הבא מכחה ובסי"ט דאם נתעסק בשותפות ונאנס מכח זה יש לו חלק בריוח וכן ברי"ס קע"ז דהפסד מחמת השותפין הוא לאמצע ע"ש. ולשון הרא"ש בסמ"ח דאין שותף חייב לפדותו אפי' נתפס מכח שותפות י"ל דהתם אונסא דל"ש ולא קיבלו ע"ז וצ"ע:

ס"מ בהג"ה שותפין הרבה אין אחד יכול להסתלק בלא דעת כולן עש"ך סקנ"א ול"י למה לא נפרש בפשוט דרוצה להסתלק בתוך הזמן:

סמ"ח בהג"ה וחסרה המשקל כו' וישבע שמעון שלא שלח בה יד ולא פשע כו' נראה דזה הוה שבועת שומרים דאוריי' ודווקא באינו חסר לא הוה שבועת השותפין אלא דרבנן אבל בחסר שותפין שומרי שכר הן. ונשבעין מן התורה. ואפשר דה"נ בכל מקום שיש הפסד הוה שבועה דאורייתא וצ"ע:

שם מי ששלח חבירו ונתפס י"א דהוה כשואל כו' יש להתעורר בזה מדברי רש"י רי"פ השואל (דצ"ו) דפי' שם בד"ה ר"א גבי שאילה בבעלים דכי ישאל איש מעם רעהו. משמע ולא רעהו עצמו ע"ש ולכ' כ"ש כשלא שאל אלא את רעהו לבדו דמשתמע למעט מהאי קרא וצע"ג:

ס"נ כל מה שתעשה בשלך תעשה בשלי ופטר חוב שניהם. חייב לשלם. היינו משום דודאי לא כיון להפסידו לגמרי וכיוצא בו כ' הסמ"ע סי' קפ"ה סקי"ז בשם הב"י דא"ל מכור במה שתמצא ודאי אין כוונתו על מה שאין דרך העולם ע"ש. ומ"מ מבואר לעיל סי' קכ"ג ס"ה דהתנה בין לתיקון בין לעוות אפי' מחל כל החוב פטור וכן משמע לקמן סי' קפ"ב וצ"ל דהתנה בפירוש אפי' לעוות שאני וצ"ע:

סי' קע"ז ס"א בהג"ה וי"א דה"ה בשאר שותפין דאם נטל לאחד מהן בשביל כולן. הריוח וההפסד לאמצע. בסמ"ע סק"א כ' דזה לפי שי' הרמב"ן אבל להרמב"ם דמפרש הטעם משום דעשה חסד ליתומים היינו דווקא באחין ע"ש ואינו מוכרח לענ"ד דלא הוצרכנו לטעם זה אלא לענין אחין דאפי' בסתם הוה לאמצע. אבל הרב והטור דאיירי בנטל בפירוש בשביל כולן א"כ אין לחלק בסברא זו אפי' בשאר שותפין. דע"כ אין דנין כאן כשאר נתפס על חבירו. דא"כ אפי' אחין נמי וע"כ דכך הוא קבלת השותפין דכל שבא מחמת השותפות לאמצע. וע' לעיל בסי' הקודם סל"ז במשכ"ש. וע"ש ס"ט לענין שמין מה שעליהם שכ' הרמב"ם בפירוש דגם בשאר שותפין אמרינן דמחלי ודו"ק:

ס"ב בהג"ה וי"א דבפשיעה בכ"ע אינו מתרפא מן האמצע ובאונס דווקא באין לה קצבה כן פי' הרב דברי התו' והחזיק דבריו בסמ"ע. והש"ך הסכים בפירוש דברי' כהמחבר דבאונס אפי' יש לה קצבה. ואין לה קצבה אפי' בפשיעה ע"ש. ולענ"ד מוכרח בפי' התו' כהרב והטור. דבאמת צריך להבין שי' המחבר כיון דמן הדין אפי' יש לה קצבה הוא לאמצע. אלא דבפשיעה מפסיד בשביל פשיעתו א"כ מאי עדיפותא דאין לה קצבה. ועוד דבהדיא אמרינן בסוף ב"ק גבי חמרים דאפי' התנו בפירוש דכל מי שיאבד לו חמורו יעמידו לו חמור אחר אם אבדו בפשיעה אין מעמידין לו, ע"ש. אמנם הוא מבואר לפ"מ שכ' המחבר דלכתחילה אפי' באונס יכול לעכב והוא תי' הרמב"ן על מה שהקשה מהא דאין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ותי' דהתם לכתחילה אבל הכא בדיעבד ע"ש. וא"כ אינו מעיקר דין שותפות אלא מתורת מחילה ובאמת יש סעד לדבריו מהתוספתא דהביא הרב לקמן סרפ"ז בשם המגיד. דאפי' היה לאחד בנים אין יכולין לומר תן לנו מה שאכלו בניך אע"ג דלכתחילה ודאי היו יכולין לעכב. וע"כ משום מחילה. וא"כ שפיר י"ל דבאין לה קצבה כיון דהוא בכלל מזונות אפי' הי' בפשיעתו מחלו לי' אבל התו' שם הקשו קושי' זו ותי' דהכא הוה באקראי בעלמא [וחידוש גדול שלא זכרו כלל דברי' בזה] ומשמע דלא ס"ל חילוק זה דמחילה [וכ"ש לפ"מ דמבואר לקמן סרפ"ו דבהך דגדולים וקטנים נמי הוה מחילה בדיעבד ע"ש וכדמשמע באמת מתוס' הנ"ל דבדיעבד לעולם הוה מחילה וע"כ דס"ל דהכא הוה מעיקר דין שותפות וע"כ דבפשיעה מפסיד בשביל פשיעתו. וא"כ ודאי אין לחלק בזה בין אין לה קצבה או יש לה וכההיא דב"ק שהבאנו. וע"כ דבאונס הוא דמחלקים בזה וכשי' הרב. וע' מש"כ בזה בסרפ"ו ודו"ק:

ס"ה שותף שאמר לחבירו גנוב וכל היזק שיגיע לך אשלם פטור ואפי' נהנה מהגניבה ע' ביאור הדבר בב"י משום דמצי למימר איסורא לא ניחא לי כו' ונראה ברור דע"כ איירי דבשעה שנהנה לא ידע דהוא מהגניבה וא"כ שפיר קאמר כיון דבשעת השליחות הוה שליח לד"ע ולא נתפס השליחות מש"ה כשנהנה אח"כ אכתי יכול לומר דהשתא לא הוה ניחא לי באיסורא. אבל ידע בשעה שנהנה משמעות דבריו דחייב וכשי' הרב בסי' הקודם סי"ב. והסמ"ע כ' דהכא איירי לשלם כל הנזק דבחלקו חייב וכדכתב הרב. לעיל ול"נ דמאי נ"מ בין חלק או לגמרי דהכל לפי תנאו אלא דהחילוק בין ידע בשעה שנהנה או לא וכמש"כ. אלא דיש מקום לדבריו דאפי' ל"י בשעה שנהנה מ"מ משום השליחות שבתחילה גופה אי הוה בתורת שותפות דעת רש"י