חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב מג

נראה כשי' הסמ"ע לקמן דמודה הרא"ש דאין השוכר מסלק לאחר דהא לשי' הרמב"ם כאן דאפי' בלא זכות עולמית מעכב. אפ"ה בשוכר ס"ל ראינו מעכב וא"כ כ"ש לשיטת הרא"ש כאן דס"ל דבעי דווקא קנין עולם כ"ש דבשכירות אינו מעכב. [ולפ"ז לענין אם קנה היא אם המצרן מסלקו ע"כ דגם כאן במרי בתי אפילו אין לו אלא לזמן ודאי ל"ג משוכר דאין המצרן מסלקו ובזה אפשר ליישב קצת קושית הסמ"ע דלא הביאו כאן גבי מרי בתי שיטת הרא"ש די"ל דגם לענין אותה שדה עצמה נמי גם להרא"ש אפי' בלא קנין עולם יכול לעכב וגם בשוכר יכול לעכב לשי' באותה שדה והוכחת הסמ"ע שם אינה אלא על שדה הסמוכה ע"ש וכ"ש הכא גבי מרי בתי דעל אותה קרקע מעכב אפי' אין לו זכי' עולמית והרא"ש שכ' זכי' עולמית משמע ליה דאפי' לשדה הסמוכה מעכב על מרי ארעא וכ"נ בנ"י גבי משכנתא ע"ש וא"כ המחבר דהביא הדין לענין אותה קרקע אין כאן מחלוקת ודו"ק]. ושי' הש"ך שם דלהרא"ש השוכר מעכב ג"כ ונראה דסברתו כמש"כ התוס' בסו"פ ל"י דקונה לפירות לזמן עדיף מקנה אילן אחד דהכא אם ימות האילן מיד אין לו כלום ובפחזה"ב דנ"א ד"ה במתנה כ' כן גם לענין שוכר דעדיף מבעל שאם ימות אין לו כלום ע"ש. וה"נ י"ל כן לענין מצרנות דשוכר עדיף ממרי בתי דאין קנינו אלא כ"ז שהבית עומד. אבל לפ"ז יחלוק עם הרמב"ם בסברות הפוכות וצ"ע:

סמ"ע סקק"ד ובפרי' כת' דווקא אינו מודה משא"כ כשמודה שהערים כו' צ"ע דהא אית ליה מגו דלא היה מודה וע' ב"ב ל"ב גבי שטרא זייפא דאפי' הערים ואין לו מגו אלא משום הערמתו מהני וגם שם הוא נגד החזקה דתלת שנין מזדהר בשטרא ואולי דהכא ההערמה גלוי' דהא מפקינן מיני' משום ה"ט ואינו מעיז להכחיש וצ"ע:

סנ"ו היה שדה שאצל המצרן הפקר ובא אחר והחזיק בה כו'. ואם אינו יכול למצוא א"י לסלקו. עסמ"ע שנסתפק אם רוצה ליתן לו הדמים שיקנה במ"א אם יכול לסלקו. ולענ"ד הא בש"ס פליגי בהא אפי' ביכול למצוא במ"א וכ' התו' הטעם דכיון דהמצרן ידע שיש קרקע הפקר בצדו ולא זכה בה ע"כ דלא חש לה ע"ש. ומיהו אנן קיי"ל כמ"ד דיכול לסלקו. אבל בא"י למצוא במ"א שדקדק הרא"ש דכ"ע מודים וא"כ אפשר דאפי' נותן דמים שייך סברת התוס' דמדלא זכה בה ע"כ לא חש לה דאנן לא פלגינן אלא כשהמחזיק יכול למצוא במ"א א"כ יש לומר דהמצרן סמך על דדב"מ. וגם המחזיק גופיה בוודאי לא יכנוס בה. אבל כשא"י למצוא ויהיה צריך ליתן דמים ע"כ דלא חש לה דאל"ה ודאי לא היה מפקיר מעותיו ואם כן אפילו נותן דמים א"י לסלקו ולענ"ד הוא נכון:

הלכות שותפין סי' קע"ו ס"א אין השיתוף נגמר בדיבור כו' ואפילו כתבו שטר כו' ע' לעיל סוסיל"ט דהרשב"א מוכיח דיכול המלוה לחזור מההלואה אפילו כבר כתב שטר מהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. ול"ח שהלוה יתבענו בשטר זה והנה בגמרא סו"פ ג"פ שם מוקי לה בעיסקא. וא"כ לפי שיטתו יש להוכיח ג"כ דאין שיתוף נגמר בשטר. דאי ל"ה נהי דחוזר מפלגא דמלוה מ"מ אכתי יתבענו פלגא דפקדון שקבל עליו להשתתף עמו והפלגא דמלוה יתן משלו וישתתף עמו דל"ג משאר שותפות וע"כ דל"מ שטר לשותפות. וזה ראיה ברורה לענ"ד. ואין להקשות לפי שיטת הסוברים בהג"ה ס"ג דשיתוף נגמר בדיבור בעלמא א"כ היכי כתבינן. דטעם הסוברים דנגמר בדיבור אינו אלא משום דצייתי וא"כ בזה דהוא לבדו מתעסק א"כ המתעסק הוה כפועל. וודאי דהוא יכול לחזור אפילו בחצי היום וכדלקמן סכ"ו וא"כ ה"נ לגבי הנותן מעות וודאי ל"ל דיגמור בדיבור כיון דלא שייך צייתי ובודאי לא נגמר בכי ה"ג דעיסקא בדיבור בעלמא. אבל אי הוה השטר קנין פשוט דאין לחלק בזה וע"כ דל"מ כלל שטר לשיתוף וז"ב:

ס"ג בהג"ה וי"ח דיכולין לחזור למה שירויחו אח"כ נראה ברור דזה דווקא לענין לעסוק במו"מ דטעם שיתוף זה משום שכירות פועל וקיי"ל דיכול לחזור בו בחצי היום. אבל לענין גוף שיתוף החפץ פשוט דאין אחר קנין כלום וא"י לחזור בו. וכדכתב הרשב"א גופיה שהוא הי"ח דכאן לעיל סי' קע"א לענין קרקע דקנו מידם שלא לחלוק אין יכולין לחזור בהם וה"נ בכל קנין שיתוף לזמן מפורש. ואין חילוק בקנין בין קרקע למטלטלין וז"ב:

שם אבל מי שנותן לחבירו מחצית שכר עיסקא ומתנה שיתן לו כל ריוח אפי' ממ"א אינו נקנה אלא בקנין גמור כו'. פי' דהנותן אינו מתעסק כלל וא"כ המקבל היה כפועל ויכול לחזור בו ולא שייך צייתי ומש"ה יכול לחזור בו. אבל לכאו' נראה דאם הוא עיסקא דפלגא מלוה א"כ אינו רשאי כלל להתנות בתנאי זה דהוה ריבית לפלגא מלוה. ואפשר דזהו דקדוק לשון קנין גמור שכ' הפי' דהיינו שקנה בגוף הריוח כשכבר בא הריוח וכיון שכבר זכה ודאי א"מ מידו דהא מעיקרא לא היה ודאי שיבא ולא הוה אלא אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינים. אבל. בשביל תנאו כ"ז שלא בא לידו. אין ה"נ דאינו יכול להתחייב כלל וכן משמע בהג"א באמת דהוא משום רבית וצ"ע:

ס"ד נשתתפו בשומא יש להם אונאה. נראה דנלמד מאחין שחלקו דה"ה כלקוחות וה"נ בתחילת השיתוף ודו"ק:

ס"ה בד"א כשנשאו ונתנו כמעות שנשתתפו בהם אבל אם המעות קיימים כו' זהו אוקימתא דמתניתין שם. וע' רא"ש שיישב לשיטת הרי"ף והרמב"ם [שהוא שיטת המחבר] דבכל דבר הראוי לחלק הוה כשור לטביחה והשכר לפי מעותיהן הא דלא אוקי מתניתין בכה"ג בשור לטביחה דזהו פשיטא ליה וקמ"ל בכה"ג אע"ג דהיו המעות עומדין לשור לחרישה אפ"ה בכה"ג דאין כאן אלא שכר חילוף המטבע הוא לאמצע. ועב"י דבירר שיטת הרי"ף והרמב"ם דהכל הולך אחר הגמר דאם הגמר הוא לשור לטביחה אף דמעיקרא היה לחרישה הוא לפי המעות ואם הגמר לחרישה אפי' הי' מעיקרא לטביחה הוא לאמצע ע"ש. וצ"ל דהכא באוקמיתא דזוזי חדתא. היינו אפילו גם עכשיו היו עומדין המעות לשור לחרישה וחשוב כאלו הגמר גם כן לחרישה מ"מ כיון דאין כאן אלא ריוח דחילוף המטבע הוא לפי מעות. ולא משום דעכשיו החלוקה הוא בגוף הדבר כשור לטביחה. דא"כ הוה ליה להש"ס שם למימר בפשי' בשור לחרישה וכשטבחוהו וכלשון כל הסוגיא. אלא דהכא דהשתא נמי עמדו לקנות שור לחרישה ושבחו המעות באותה שעה היה הדין נותן דהוה כמכרו שור לחרישה. דהשכר לאמצע. אלא משום דשבח המעות דאינה אלא שכר חילוף המטבע בזה לעולם לפי מעות והנה כ"ז לשי' הרא"ש בפירוש הותירו זוזי חדתא שבש"ס שהוא פירש"י שהביא הטור דהיינו משום דאין הריוח אלא חילוף המעות וס"ל דבריוח כזה לעולם לפי מעות ואפי' אינן אותן המעות גופה שנשתתפו בהן. ושי' המחבר כשי' הרמ"ה בטור בפי' הותירו זוזי חדתא דה"פ דכל שהשבח בגוף הדבר שנשתתפו בין הם פירות בין הם מעות אם היא גוף הדבר שנשתתפו בזה הוא לעולם לפי מעות וצ"ל נמי אע"ג דהיו עומדין לשור לחרישה או לכ"ד שאינו ראוי לחלוק דהיה הדין דהשכר לאמצע אפ"ה כיון דעכשיו השביח גוף הדבר שנשתתפו בו היא לפי מעות. ולשי' ג"כ אינו משום דהוה כטבחו השור שהיה עומד לחרישה. דהוא אפי' באינו גוף הדבר שנשתתפו בו וכנ"ל. דהתם הוא בריוח שהוא עכשיו בבשר ומשום שיתרצו עכשיו מדעתם לטובתו. והוה שותפות חדשה שדינה לפי מעות. אבל כאן הוא בריוח דעד החלוקה שהיא עומד לשיר לחרישה. והוה אמרינן דחולקין עכשיו ג"כ בדין שור לחרישה קמ"ל דכיון דהוא גוף הדבר שנשתתפו בו הוא לפי מעות. וביותר דכל שהיה השבח בגוף הדבר שנשתתפו. אפי' לא חלקו עכשיו בדבר זה עצמו אלא הוציאם והרויחו ואח"כ באו לחלוק ס"ל להרמ"ה ג"כ דמה שהרויחו תחלה בגוף הדבר הוא לפי מעות ע"ש בטור וז"ב והאחרונים נדחקו בזה ביותר ע"ש:

ס"ו וה"ה אם שינו ממה שהתנו בתחלה נוטלין לפי מעותיהן עש"ך דהיינו אפי' מכרו שור לחרישה ולכאו' הוא תמוה דהא בהדי מבואר בס"ה דאפי' לקחוהו לטביחה אם מכרוהו לחרישה השכר לאמצע. ונראה לענ"ד דהאי שינה דהכא קאי כעין דברי המחבר דעלה בו ריוח אח"ז חלוקה. דהוא לפי מעות. והנה הטעם שם נראה ברור דאפי' הוא עכשיו שור לחרישה מ"מ כל הטעם דבשור לחריש' הוא לאמצע אפי' לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם דהוא משום דכל חלק צריך אהדדי וכמש"כ הסמ"ע סקט"ו אפ"ה ברור דזה דווקא היכא שנשתתפו אדעתא דהכי ומסתמא נתרצו לחלוק בשוה ותדע דהא בלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו הוא לפי מעות. [ולרבה הוא ע"כ אפי' בשור לחרישה ועומד לחרישה. ובזה אין פלוגתא] וע"כ דמעיקר הדין ודאי הוה לפי מעות דכל מה שהוא חלקו השביח. אלא דבנשתתפו סתם אמרי'