חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב מב

דבמצרן רוצה לזרוע והלוקח לנטיעה מודה הט"ז דליכא דדב"מ דקושיא הראשונה פשוט דליכא דהא הוה כבנין וזריעה. וקושי' שני' נמי ג"כ ע"כ ליכא דא"כ בתי נמי ע"ש. ומש"כ הסמ"ע דהטעם דנטיעה חשובה משום דמתקיים יותר. ע"כ ליתא דבכתובות (ע"ט) גבי בעל בנכסי אשתו אמרינן דבתים עדיפי מכל נטיעות ומבואר שם בתו' ופו' דשם אזלינן בתר המתקיים יותר ע"ש. וע"כ דהכא משום דנטיעות חשובין יותר ודו"ק:

סכ"ט בהג"ה ואם א"ל הלוקח למצרן לקנות והוא אמר לא בעינא י"א דזכה מיד האחרונים השיגו דלא כ"כ המרדכי אלא לפי שי' בטעם דצריך למקני' מיני' [וע' באוה"ג הביא טעם הנ"י. ולענ"ד לדידן דקיי"ל דלאחר שלקח א"צ קנין כ"ש קודם וע"כ כפירש"י] ואנן לא קיי"ל כן. אלא דהטעם כפירש"י דיאמר המצרן דעלי הי' המוכר מעלה בדמים הרבה ע"ש א"כ אין לחלק בכך. והסמ"ע כ' דכוונת הרב כשאמר לו הלוקח שהוא יקנה אותה עבורו ולא ידע המוכר. ובזה גם לרש"י ליכא אמתלא. ולענ"ד צריך עיון דודאי עדיין יכול לטעון לא מהימנית לי בזה וכעין שאמרו גבי הראשון נח לי והשני קשה הימני. ובהג"א משמע קצת דס"ל דיכול לומר משטה אני בעלמא וצ"ע:

סל"א נמלך המוכר בבה"מ וא"ל לא בעינא כו' כ' הפ"ת בשם הח"ש דאם אח"כ המוכר מתרצה למכור לבה"מ אפי' לאחר שמכרה כבר יכול לסלקו וה"ר מדברי הסמ"ע לשי' רש"י גבי מכר כל נכסיו לאחד. דאם המוכר מתרצה למכור שדה אחת לבה"מ. יכול לסלקו ע"ש. ולפענ"ד לא נתקבלו לי ד"ק בזה ואין זה ישר וטוב כלל. דכיון דהבה"מ מחל זכותו למוכר. והוא מכרה לאחר. בודאי כבר קנה זכותו ואין אחר קנין כלום. ודברי הסמ"ע מהג"א הנ"ל התם פשוט דלשי' רש"י לא נתקן בזה אלא כשכבר שאלו למצרן ואמר שאינו רוצה לקנות את הכל. וכ"ז שלא שאלו לבה"מ לא נגמר הקנין. וא"כ ה"נ כשאין המוכר מקפיד בזה הוה כרוצה לקנות הכל דהא המוכר לא מכר לו זכותו של בה"מ. אבל כאן הרי בפירוש מכר לו זכותו לחלוטין ולפענ"ד קשה לפסוק כן לדינא וצע"ג:

סל"ז בהג"ה ואפי' בא אדם אחר לקח אין הבעלים הראשונים מעכבין לכ' הר"ן לשי' דדקדק גבי משכנתא ליכא דדב"מ דמילתא פסיקא נקט דגם להממשכן אין דין ב"מ וכן מדקדק כאן. אבל לדידן דפסקינן במשכנתא דהוא ב"מ ומעכב אפי' על המצרן לכ' ה"נ יש לנו לפסוק כן כאן. ומיהו ודאי דאינו מוכרח ג"כ לפסוק דודאי יש לו דין ב"מ לעכב על אחר. דהרי לאשה ולשותפי ליכא דדב"מ לפירש"י ע"כ אין שוין דלאשה פשוט דאינה מעכבת על אחר ושותף ודאי מעכב וכן בכל הני דלית בהו דין ב"מ לא שייך בכולם שיהי' להם דין ב"מ אבל ודאי ראי' ליכא לדין דכאן וצ"ע. ויש להסתפק אי שותף יכול לסלק לבעלים הראשונים ובסמ"ז גבי אשה כ' דווקא דין ב"מ אבל שותף מסלקה. וגבי מכר כל נכסיו דאיכא פסידא דמוכר משמע בד"מ בסוהס"י דגם שותף אינו מעכב ונראה פשוט דה"ה במס וכל הני דפסידא דמוכר. וכאן צ"ע. וכן לענין שותף שלו במשא ומתן וזבין מעכו"ם וצ"ע:

סמ"ג מכר כדי ליתן מנת המלך כו' ואפי' לכתחילה כשבאין לקנות כל הקודם זכה וי"א דהמצרן קודם. נראה דהאי פלוגתא קאי גם אהא דסמ"ב במכר ברע לגאול ביפה וכ"ש אהא דסל"ה במכר כל נכסיו כאחד דהרי דעת רש"י שם דאפי' לאחר המכירה כשהמצרן ג"כ רוצה לקנות הכל מסלקו וכ"ש בבא בתחילה ורצה לקנות הכל ודו"ק:

ש"ך סקמ"א בשם התו' דאריס שקנה על מיצר שדה אריסותו אין הבעלים מסלקו וכ' הנ"י דהיינו באריסי בתי אבות שאין הבעלי' יכולים לסלקו והוה כשותף. ונראה דזה דווקא לענין אם בעל השדה שהוא אריס בה גופי' רוצה לסלקו בעי שיהי' לו קנין הגוף לעולם וכדלקמן גבי מרי בתי ע"ש בסמ"ע שי' הרא"ש ותו'. אבל לענין מצרן אחר ל"ג משוכר דלשי' הרא"ש לקמן גם לבית שאצלו אין המצרן מסלקו. וה"נ כל אריס בתוך זמנו ל"ג משוכר. דהא משמע לקמן סשכ"ט דאין האריס כפועל דהבעל הבית יכול לחזור ובאריס זכה בגוף השדה על כל הזמן שהתנו וא"י לחזור בו מדהוצרך לאשמועינן דכשמת אינו מחויב ליתן לבנו ע"ש. וכן מוכח לענ"ד מהא דתנן בסו"פ ג"פ אין כותבין שטרי אריסות אלא מדעת שניהן, והטעם בכל אין כותבין דשם משום דשוב אינן יכולין לחזור ע"ש. [ולענין אם האריס רוצה לחזור עש"ך סוסש"ל ויתבאר שם]. וכן משמע בתו' גיטין (ע"ד) ד"ה רבה דאריס זכה בגוף השדה. ומש"ה אפי' לא הוצרך למלאכתו זכה בחלקו ע"ש. וע"כ דאין הבעלים חוזרים בהם וא"כ בודאי ל"ג משוכר דאין המצרן מסלקו ודו"ק:

סמ"ה לפיכך אם טען הלוקח גזלן אתה על שדה זו כו' צריך בעל המצר לה"ר כ' הסמ"ע דאפי' שבועת היסת א"צ הלוקח לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן והש"ך האריך להשיג עליו דמ"מ עתה כשטוען ברי ישבע. ועוד דמ"ש ממס ג"כ יכול לטעון מספק ואפ"ה אם טען ברי צריך לישבע ע"ש. ולענ"ד פשוט דבאמת כיון דיכול לטעון מספק ולא יתחייב שבועה א"כ כשטוען ברי יש לו מגו דהוה טוען ספק. אלא דכ"כ התו' בב"מ צ"ח דמגו דא"י לא הוה מגו דנראה כמשקר ע"ש. אבל זה שייך בטוען מפני המס ובכה"ג דהו"ל למידע. אבל בשדה של המצרן דאין לו לידע בעסקי המצרן. ודאי הוה א"י טענה טובה. והוה מגו מעליא [וכעין זה יישבתי דברי הר"ן שתמה עליו הש"ך בסי' ע"ה ע"ש] וא"כ אפילו טוען ברי נאמן בלא שבועה במגו דא"י והוא נכון. אלא דהש"ך לשיטתו בסי' צ"ה דל"מ מגו לפטור מש"ה ע"ש. אבל יש ליישב בפשיטות דהנה לכאורה יש לעיין בעיקר שבועה זו דהא כ' הש"ך בסקי"ט דמש"ה אין מצרן יכול לעשות הרשאה דהרשאה קיי"ל דתקנתא היא ומצרנות גופה תקנתא ולא עבדינן תקנתא לתקנתא. וא"כ ה"נ לא הוה לן לתקן ש"ה דהוה ג"כ תקנתא לתקנתא וכדאמרינן בריש ב"מ גבי משאיל"מ בש"ה דהוה תקנתא לתקנתא ומוכרח לומר דשאני הכא דא"כ מיעקר תקנתא דמצרנות לגמרי דכ"א יטעון מפני המס וכה"ג. ואע"ג דהשתא נמי יכול לטעון מספק כ"כ דאינו רוצה לטעון ספק] וא"כ זה שייך במס וכה"ג דאין המצרן יכול לברר אבל בראי' על שדהו דבלא"ה ע"כ צריך ראיה לזכות שדהו. ולא מיעקר תקנתא דמצרנות לא עבדינן תקנתא לתקנתא וא"צ שבועת היסת [ועוד דבכאן בלא"ה יכול לטעון ספק וכנ"ל] ודו"ק:

סמ"ז לאשה לית בה דינא דב"מ בסמ"ע כתב דווקא שאין לבעל רשות בהן. ולפ"ז צ"ל דהא דהבעל בנכסי אשתו הוה מצרן. היינו אפילו אין לו פירות מנכסי אשתו. דהא כתב הרב דקנו הוא ואשתו אין מסלקים שניהם. וכבר ביארנו בסי"ג דהוא משום דכיון דאין יכולין לסלק לאשה נעשה הבעל מצרן מכח שדה אשתו. וכיון דלדברי הסמ"ע אין האשה זוכה אלא כשאין לבעל פירות. וא"כ ע"כ דגם בכה"ג הוה הבעל מצרן וצ"ע. ומסתימת הפוסקים לא משמע כן דבעי דווקא כשאין לבעל פירות. שוב ראיתי בש"מ דהרמ"ך נסתפק בגלוים לבעל דבעל יכול למטרח. ואח"כ הביא תשובת הרי"ף דכתב דאין לחלק דהאשה מתיירא שלא יצאו ביד הבעל ע"ש. ומשמע שם בהדיא אפילו בנכסים שיש לבעל רשות ע"ש היטב. וקרוב לומר שנתחלף להרב ז"ל לשון נכסים ידו שכתב הרב בהג"ה בנכסים שאינן ידועין בכתובות ע"ט דאין לבעל פירות עיין שם. סמ"ט בהג"ה אם הלוקח ל"ל ארעא כו' י"א דלית בי' דדב"מ מקורו מדברי רש"י ריפ"ק דב"ב גבי רוניא. והתו' הקשו ע"ז דאין מרחמין בדין. ועכ"פ נראה לכאו' דאף לשי' רש"י אינו אלא כשכבר קנה זה. ולא עדיף מבעלים הראשונים דלית בה דדב"מ דדווקא כשכבר הקדים וקנה וה"נ אינו אלא כשכבר קנה כההיא דרוניא שם וצע"ג:

סנ"א אם יש לבעל הבנין או לבעל האלנות זכות כו' שיטת הרמב"ם והרי"ף דאפילו אין לו זכות אלא כ"ז שהן עומדין הוא בר מצר על השדה וצ"ל דאע"ג דבשכירות ודאי אין לו דין ב"מ לעכב על אחר לשי' הרמב"ם. הכא דיש לו זכות כ"ז שהבית עומד עדיף טפי ואפשר דזכות ביתו גופי' כיון דיש לה לעמוד כ"ז שהיא קיימת הוה מצרן וכן משמע קצת בסנ"ג דמחובר לקרקע יש בה דין מצרנות ודו"ק. ואפשר דמכאן יצא להרמב"ם דבעל בנכסי אשתו יש לו דין מצרנות. והמגיד כ' דלא מצא מבואר. ולפ"ז י"ל דנלמד מדין מרי בתי דלשי' אם יש לו זכות כ"ז שהבית עומד יש עליו דין מצרנות. כ"ש כל ימי חיי' [ומיהו כ' בסמוך דלדברי הסמ"ע אפי' אין לבעל פירות וצ"ע]. והנה שי' הרא"ש בכאן הביא הסמ"ע דדווקא כשיש לו קנין עולם אפי' כשיפול הבית או ימות האילן הא לאו הכי אינו מעכב ומזה