חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב מ

בזה דהרי באחזיק להורדי לא נחלקו בש"ס אלא אי החזיק לכשורי אבל להורדא גופה לכ"ע אפי' על אחרת יש לו חזקה. וכ"ש לדידן דקיי"ל דהחזיק גם לכשורי וע"כ דאין כל הדברים דומים לקבוע החזקה על דבר זה עצמו. ובאמת לדידן גבי עלי' גופיה מבואר בסרי"ד דלא קיי"ל כהרשב"ם אלא דהדר בני לה ע"ש וצ"ע:

בטור ס"ב מביא כאן מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בקנו שזה רוצה ברוח פלוני. דהרא"ש סובר דקנין על הרצון הוה קנין דברים בעלמא והרמב"ם סובר דמהני. ואפשר דתלי במחלוקת דקנין אתן דמבואר בסרמ"ה ס"ב ע"ש ודו"ק:

סי' קעד ס"א אמר אחד תנו לי מצד זה כדי שיהי' סמוך לשדה שלי שומעין לו. זה שי' הרמב"ם ע"פ דרך פרש"י. וע' ב"י שהאריך דלמה לא הביא חילוק דשדה הבעל ותרי ניגרא. ובסוף כ' דנראה דהרמב"ם לא גרס בהנך תרי עובדי קמי הלכתא כר"י ולא פסק כר"י אלא בעובדא בתרייתא ובקמי הלכתא כרבה וביפה גם רבה מודה, ולענ"ד הוא תמוה דא"כ טפי הו"ל להש"ס לאשמועינן דהלכתא כרבה בקמייתא וממילא דכ"ש דהכי הלכתא בעובדא בתרייתא דגם ר"י מודה ליה וע' תוס' ב"ב קי"ד ודו"ק. ע"כ נראה ברור כמש"כ הב"י תחלה דסברת הרמב"ם דהך דתרי ניגרא הוא פי' על פלוגתא קמייתא וליכא אלא פלוגתא דתרי ניגרא ושם הלכה כר"י דמעכבין. ומה שנתקשה לו לפ"ז. דהו"ל לאתויי הך דתרי ניגרא אין שומעין לו ולמה כ' דווקא ביפה ורע. לק"מ לפי מה שביאר בעצמו בדברי הטור ס"ג דהוא הולך בשיטת ר"ת ע"ש. וכ' לפי פי' דקאי לענין חלוקת שתי שדות דאם האחת יפה שהיא קרובה לנהר והאחת קרובה לנגר קטן חולקין בכ"א. דלמה כתב בכה"ג ולא כ' סתמא אתרי ניגרא כלשון הש"ס. וכ' דס"ל להטור דאם הם נגרים שוין לא שייך הך סברא דהאי מידוול אלא דתרי מיני ניגרא קאמר בגדול וקטן ע"ש והוא נכון מאוד. וא"כ פשוט דגם הרמב"ם לפי שי' הולך ג"כ בדרך זה. ומפרש פלוגתא דר"י ורבה ביפה ורע ובזה פסקו כר"י דאין שומעין לו ובשניהם שוין מודה ר"י ופסקינן כוותי' ומהתי' על הב"י ששינה דרכו מדברי עצמו וז"פ וברור:

שם בהג"ה וי"א דהוה ספק אלים גבר. לפי שי' הריצב"א בתוס' שם דהך דכופין על מדת סדום הוא תקנת חכמים א"כ לכאו' הו"ל למפסק בי' בספק כמו בתקנת חכמים דמוקמינן ליה אדינא וכמו שכ' בסקע"ה בספק בדינא דבר מצרא וה"נ הכא ואולי דהתם הלוקח מוחזק. והכא בשותפין בחזקה דתרוויי' קאי וצ"ע וע' מש"כ בסשס"ב ס"ו ועש"ך דכ' דמור"ם קיצר דמתחלה צריך להפיל גורל דדילמא יזכה בגורל וכשלא זכה הוה כל דאלים גבר וכ"כ המרדכי. ולכ' לפי מסקנת הש"ס סו"פ בי"כ דטעם גורל משום מגו דצייתי אהדדי. לכאו' כאן דאם זה יזכה יהי' כל דא"ג ולא ציית לא שייך גורל כלל. וכן הסברא פשוט דלא שייך גורל אלא אם יהי' שניהן שווין בזכי' וצ"ע. ומ"מ לאחר שגבר מי שאינו בן המצר לכ' בן המצר יכול לתובעו גורל דלא גרע מלא היה בן המצר ובזה הא אם יזכה השני הרי יהיה שלו לגמרי כיון דכבר גבר. ואפשר כיון דכאן דאין זכות הגובר אלא מספק. ודאי דהדין דכשיגבור השני אח"כ יזכה גם הוא כמבואר בדברינו סקל"ט א"כ גם בכהאי גוונא לא שייך ציית וצ"ע:

עב"י דהביא מחלוקת המרדכי אם שייך מעלינן לי' כנכסי דבי בר מריון בבתים וזהו לפרש"י דבטענה דפעמים מתברכת מעכב ג"כ ע"ש. אבל לפי הסכמת הפוסקים כהרמב"ם דדווקא ביפה לכ' לא שייך. אבל לענ"ד יש ספק אחר לפי פירוש ר"ת ודעימיה בסקע"ה דאין דין מצרנות בבתים כיון דיש חומה מפסיק לכאורה ה"נ לא הוה טענה הבו לי אמצראי וצ"ע:

בהג"ה ב'. היה כאן שתי שדות כו' ואם האחד טובה בשום צד כו' חולקין כל השדה לב'. לענ"ד פשוט דלהרמב"ם בס"ג דבכור נוטל אחד מצרא אפילו ביפה כנגד רע כ"ש שאין חולקין חלק פשוט האחד בשביל זה שהאחד יפה. כמש"נ בס"ד דחלק א' מתחילתו דומה לבכור. ונראה ג"כ דמש"ה הביא הרמב"ם בס"ג הך דחד גיסא נהרא וחד גיסא ניגרא פיר"ח דהיינו דבכה"ג הוה החלקים כאחד. אבל פרש"י דחולקין לשמונה חלקים. א"א לשיטתו דס"ל דבשביל טענה דיפה אין חולקין חלק אחד לשנים והטור דהולך בשיטת ר"ת הביא שפיר פרש"י ודו"ק וכ"ז ברור וע' בהמגיד דכתב דהרמב"ם דכ' דכופין על מדת סדום בשוין. ע"כ הוצרך לפרש בבכור דאפי' ביפה דאי ל"ה למה לי קרא בבכור ובאמת זה ע"כ אינו דא"כ תקשה לרבה גופיה דסבר דאפילו ביפה כופין [דלהרמב"ם ע"כ פלוגתי' ביפה וכמש"כ לעיל]. ובאמת היא קושי' התוס' וע"ש דתי' היטב וא"כ ע"כ אזדא הכרח זה. אבל להיפוך הוא לשיטתו. דכיון דמפרש דבבכור אפילו ביפה וא"כ א"א לו לפרש בתרי ארעתא אתרי ניגרא כפי' ר"ת דקאי בחלוקה סתמא אם חולקין שדה אחת לשנים כיון דס"ל דאפילו בכור נוטל בחד מצרא אפילו ביפה כ"ש פשוט בחלק האחד שלו. וע"כ הוצרך לפרש דקאי פלוגתייהו בהך דהבו לי אמצראי דווקא ביפה. אבל בשוה כופין וזה ברור:

ס"ג ארץ מרובעת כו' ע' טור שהביא שיטת רש"י בחד צד נהר ובשני נגר קטן חולקין לח' חלקים. וכ"כ דהוא בשיטת הרא"ש בהג"ה ס"ב ע"ש. ומ"מ פשוט דזה דווקא כשיש בכל חלק כ"ח אבל בפחות מכ"ח פשוט דאין חולקין כ"כ:

ס"ד נוטל ב"ח ביחד כיון שקנה כאחד כו' הנה הרא"ש דימה זה לבכור. אמנם צ"ע דזהו לשיטת הרא"ש דדווקא בשוה שפיר י"ל דדמי. אבל לפי שיטת המחבר דנמשך לשיטת הרמב"ם דבכור נוטל כאחד אפילו ביפה. בכהאי גוונא ודאי קשה לדמות זה לבכור. דאם כן יזכה זה לעולם ביפה. וכבר תמה בזה הב"י גבי בכור גופה וכתב דהוא גזה"כ ע"ש. וא"כ לפ"ז בשנים שקנו ודאי אין ללמוד בזה משם דהכא זה נתן מעות בעד השליש לפי אותו חשבון ממש שנתן זה בעד שני שלישים ולמה יהיה לו לזה זכות יותר מזה דהא היכא דיש לו שדה מעלמא אהך מצרא מודה הרמב"ם בס"א דביפה אינו זוכה ליטול את היפה שעל מצרו. וא"כ בכאן וכי בשביל שקנה כאחד יש לו זכות טפי מזה וע"כ דבבכור הוא גזיה"כ וצ"ע על המחבר שסתם בזה ועט"ז:

בהג"ה וי"א דבשנים שרוצים להשתתף ג"כ כופין על מדת סדום. והנה צ"ע דהתוס' הקשו דלרבה שכופין על מדת סדום אמאי אמרינן ביבם דאין הוייתו כבכור ת"ל דנוטל כאחד ממדת סדום ותירץ ר"י דלא זכה תורה ליבם אלא כשני אחין ואלו ב"א רוצין להשתתף אין כופין משום מדת סדום ליתן להם כאחד ע"ש. א"כ חולקין בהדיא וס"ל דבהכי לא שייך מדת סדום ואפשר דלכאורה גוף סברתם לענין יבם צריך ביאור דמ"מ כיון דזה כבר זכה בחלק השני למה יגרע מזבן אמצרא דמאי נ"מ מנין יש לו קרקעו. וע"כ צ"ל דס"ל דהא דאין הוייתו כבכור הוא דרשא דאורייתא והתורה גזרה שאין לו חלק יותר ממה שהיה להאח השני. והר"י לא ס"ל כהריצב"א דמ"ס הוא תק"ח אלא דהוא מן התורה ביבם. והוא גזיה"כ דלא זכתה לו רחמנא בהא. וא"כ י"ל דדווקא בדין תורה ס"ל לר"י דאין כופין על מדת סדום בכה"ג דרוצין להשתתף אבל מתק"ח גם בכה"ג ודאי הוה מדת סדום וצ"ע:

סי' קע"ה סמ"ע סק"ד דכאן שבאו לטול מה שירשו מאביהם שאני כו' לכאורה נראה להגיה כל מה שירשו מאביהם שאני כו' וכוונתו על חילוק הש"ס שם שחילקו מהא דס"ב דמהני הגורל אפילו בלא דעת השלישי דהתם נחתי אדעתא דבי תלתא כו' ע"ש. ואפשר ליישב הנוסח שלפנינו דכוונתו דבב"ח אם נוטל משניהם בשוה לא בטל החלוקה [ודווקא בנטל כל חלקו של אחד מהן אמרינן בס"ד דבטלה החלוקה ע"ש]. אבל באח השלישי אפילו נתרצה לטול משניהם הוה חלוקה בטעות דמשעת מיתת האב נפלה לו הירושה ודוחק:

ס"ד גבה ב"ח חלקו של אחד מהן בטלה החלוקה. ונראה דבבע"ח אם סלקוהו אח"כ נתקיימה החלוקה ול"ד להא דלקמן סרכ"ז סל"ט דנתנו לאחד חלק שאינו שלהם אפילו קנוהו אח"כ הוה חלוקה בטלה כיון דמעיקרא בטעות היה [והוא כעין הך דס"ג כאן דאפילו נתרצה האח השלישי לטול משניהם כ"א יכול לבטל החלוקה] דהכא בבע"ח. כיון דקיי"ל שומא הדרא לעולם. אע"ג דבב"מ (ט"ז) אמרינן דמרישא הדר זבין לה מ"מ כיון דע"כ מחויב להחזיר להם לא נתבטלה לגמרי. וכן מוכח בהדיא מדברי התוס' בסו"פ בי"כ שם דהקשו על ר"א דס"ל דנוטל רביע בקרקע ורביע במעות דלמ"ל כו"ה יתנו עתה המעות לבע"ח ויסלקוהו דשומא הדר ע"ש. ואי אפילו סלקוהו מ"מ החלוקה בטילה. א"כ לק"מ דאף דיסלקו לבע"ח מ"מ בטלה החלוקה משום הרביע דהא קאי שם