חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב לח

חלקו אבל להעשיר אינו כופהו כלל ולא ידעתי מה שהשמיטו שיטת התוס' ולא הזכירם כלל] ולעצמו היינו כשאינו מוצא להשכיר. וא"כ לא נחית הך ברייתא אלא לאשמועינן דמפסיד העני בעניו ואינו יכול לכוף להעשיר לשלם בשביל חלקו. וא"כ אין כאן ראיה לענין כפי' חלוקה לזמנים די"ל דאיירי כשאינו מוצא להשכירו לזמן ג"כ וזה נכון [ובאמת משמע בר"ס קמ"ט דבאין בה דין חלוקה אף בשדה דרך שיתחלקו לזמנים ע"ש]. ובזה יתיישב מה שהקשה הד"מ דא"כ הטור סותר עצמו דהרי הביא תשובת הרא"ש והביא בהא דבית הבד שיטת הרמב"ם ע"ש דפשוט כיון דהביא שם גם שיטת ר"י א"כ פשוט דהביא מתחלה דין הרא"ש. ואח"כ כ' דזה תלי במחלוקת דפירוש הברייתא אלא שקצר בדבר. גם האחרונים לא ביארו היטב וצ"ע בכ"ז לדינא:

ס"י ואפילו אמר ליטול הגדול במתנה כו' זה דעת הרי"ף שכתב דהלכה כרשב"ג דמסתבר טעמי' והרא"ש תמה עליו דהרי בס"ד שם מתמה אהא דלמה אין שומעין לו ודחוק להגיה הברייתא וא"כ נהי דהתרצן דחוק לשנויי לה לי"ל דהוא טעמא דמסתבר לאכרועי הלכתא כוותיה דיחידאה. וכתב הש"ך דכוונתו דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו וכתב הרי"ף בהג"ה דהך כללא ליתא אלא היכא דמסתבר טעמיה. והיינו שכתב בזה דהכא משני לה שפיר ואית לן למפסק כוותיה ולא משום דמכריע מכח הטעם ע"ש. ודעתו דאפילו בברייתא קיי"ל כרשב"ג ובאמת הרשב"ם בב"ב קל"ח כתב בהדיא דהלכה כרשב"ג במשנתינו דווקא במשנה ולא בברייתא וכן נראה מדברי התו' בפרק כיסוי הדם. גבי אימתי דר"י לפרש כתבו דבברייתא שפיר הוה לחלק דלא אמר אלא כ"מ שאר"י במשנתינו אימתי לפרש ולא בברייתא הרי בהדיא דגם הם ס"ל דבמשנתינו דווק' משנה ע"ש ובברכות (יט) אית' בש"ס בהדיא במשנתינו קאמרינן והא ברייתא היא וש"נ ולולי ד"ק נראה בדעת הרי"ף בפשוט דאע"ג דמעיקרא תמה עלה בש"ס מ"מ ס"ל דע"כ הוא טעמא דמסתבר משום דהרי נקטינן בכל הש"ס בב"ב קל"ח ובכריתות (כ"ד) ובגיטין ריש השולח ובכ"ד דאינו כופהו לקבל מתנה בע"כ ואפי' לא ידע בשעת נתינה כל שמיחה תיכף כששמע אינו נקנה לו בלא דעתו משום הך טעמא דשונא מתנו' יחיה וא"כ הך טעמא הלכתא הוא והוה כמכר דאינו כופהו ליקח כיון דאומר לו גוד לחוד ולא ס"ל חילוק הסמ"ע בזה ע"ש:

וע' בש"מ שנסתפק באדם חשוב דקיי"ל דאדרבה הוא הנאת הנותן כדאמרינן בריש א"ט אתייקורי מתייקרי בי ע"ש ולא שייך שונא מתנות. ולענ"ד אזיל בתר איפכא. דהטעם דאדם חשוב הוה הנאת נותן משום דמקפידין לקבל מתנות וכן פרש"י בכ"ד ובריש קדושין ע"ש. וא"כ כ"ש דשייך הך טעמא דשונא מתנות. ועוד כיון דהוה כנתינה ומשום הכי מתקדשת בו ודאי דהוה כא"ל גוד לחוד במכר דל"מ וצ"ע:

סי"א חצר שיש בו ז"א וראובן י"ל ד"א יכול לומר אטול חלקי חוץ מאמה אחת כו' עש"ך דה"ה כשאין לשניהם אלא ג"א לחלק. וכן נכון דכמו דמבואר בס"י דיכול לומר גא"א על השיעור לחוד ה"נ יכול לומר על השיתוף די לך בשיעור לחוד [ודברי הנתי' אינן נכונין בזה דלמה נשתעבד להשאיר לו גם חלק למשטח בי' פירא לעצמו ובלא שיתוף והוא ברור] ועיין טור סי"ט תשובת הגאון צ' וד"מ והג"ד. ודברי כולן אינן מובנין דלפי הבנתם דבכל ל לוי כולו לא היה שיעור ראוי א"כ היה יכול לוי לעכב החלוקה. וא"כ ירש שמעון זכותו לעכב החלוקה גם על חלק של ראובן ושמעון עצמו שמכר לראובן ע"ש וצע"ג. וכפי השיעור שהוא בטור לפנינו יש בחלק לוי יותר מכדי חצר. וא"כ קרוב להגיה אקח לשני חלקי [ל' במקום מ'] וכוונתו כדברי הרמ"ה ברט"ז ובמחבר סי"א ודו"ק. וע' בדברי הג"ד דלפי דבריו מוכח דאם השותפות כולו אינו ראוי אפילו לאחד דקיי"ל דאין בו דין גאא מ"מ אם יש לו להוסיף משלו על השותפות יכול לומר ג"כ באנו והוא נכון. והט"ז בס"ד כ' בזה חידוש יותר דאם יש לאחד קרקע במצר השותפות דאם היה בו בהשותפות שיעור חלוקה היה נוטל אמצר שלו. א"כ חשוב חלקו מבורר וחולק אפי' אין בו ד"ח ע"ש. אבל מדברי הדרי' מוכח דלא ס"ל הכי וכן משמע בפוסקים. ובאמת אין טעם של הט"ז ברור דהא כל הטעם דנוטל אמצרא הוא משום כופין על מדת סדום וכיון דזה אין לו אלא פחות מכ"ח דמפסיד בחלוקה אין כאן מ"ס ודו"ק:

סמ"ע סקל"א או אני אעשה אחד מהן נראה פשוט דהיינו איזה שארצה ואפי' לא ירצה אלא ליטול יותר וחבירו אומר טול לך אתה שניהם. והטעם דהא גם חדא הוא דבר חשוב ויכול לומר גוד א"א. אלא דמסיק בש"ס דיכול לומר דתרויי' בעי. וא"כ כשנותן לו הברירה לקח גם שניהם. הוא טענה טובה ואם לא תפרש בדבריו כן הוא ק"ו מדברי המחבר דהא גם לפי דברי הסמ"ע נותן לו כל הברירות דגא"א בזא"ז שהביא המחבר והוא נותן לו כל הברירות בפ"א ולדברי המחבר בתחלה נשאר האחת בשותפות מה שאין זה בדברי הסמ"ע וע"כ כמש"כ ועט"ז:

סי"ג לשני דברים שתשמישן שוה ודמיהן שוה ואין בשום אחד מהן כ"ח הא ודאי שי"ל גא"א. אינו מובן לי היטב מה גא"א שייך הכא וגם למ"ל אין בו כ"ח אפי' יש בכ"א כ"ח מ"מ כיון דהם שני דברים שלימים וראוים לכ"א הוה כשני שדות דין הוא החלוקה לטול אחד כנגד אחד בגורל ולא צריך כלל לגא"א וגם אין חולקין כ"א לשנים כמבואר בסקע"ד מיהו ביש בו דין חלוקה מבואר שם דאינו אלא משום מ"ס. וכל שיש לחבירו טענה יכול לחלוק כ"א לשנים. אבל באין בו ד"ח אינו טענה כלל לחלוק לשנים. אבל גא"א זה ודאי אין לו ביאור דא"צ כלל לזה אלא לחלוק בגורל וע' משכ"ש בס"ד:

שם בהג"ה ואין חילוק בין אם נותן מה דביני ביני או בלא תוספת דמים בסמ"ע מפרש בזה דשניהם יחד קאמר דטול או במכר או במתנה ולא משמע כן בלשון הטור והרב ז"ל. ויותר נראה דנמשכו כאן אחר שי' הי"ח שבס"י דמתנה הוה טענה ומיהו לקח לעצמו ודאי דאין מתנה טענה כלל וא"כ הוה כגוד לחוד. וע"כ דטול אתה במתנה או אני במכר קאמר וצ"ע:

סי"ד בהג"ה ונראה דאם משתמשין במשכונה הוה כמו שכירות עסמ"ע דכ' דש"ה דגובין מעות לבסוף ולענ"ד דבריו מוכרחין בגוף החוב דלא שייך בזה גוד או איגוד. כיון דיגבו המעות ויהי' בו ד"ח. [ובזה יתיישב מה שהקשה הבדה"ב על הרשב"א דכ' דבמשכנתא ליכא דין גא"א. והרמב"ם כ' דיש בשכירות דין גא"א]. אבל כוונת הרב נראה דקאי אגוף השימוש שמשתמשין במשכנתא דאף דאין גוף החוב חלוק יכול לומר על שימוש המקום גוד א"א כמו בעשוי לשכור בס"ח דאומר על השכירות גא"א ע"ש וזה נכון. ויש להוסיף דבכאן אפי' לשי' הסוברים דבשנים שקנו ליכא דין גא"א כאן י"ל דלא הי' השותפות בשביל השימוש אלא בשביל הרווחת המשכונא ודו"ק. ומה שסיים הרב כמו שנתבאר בס"ט דיש חולקין אינו מובן היטב דלא נחלקו שם על דין גא"א אלא ע"ד חלוקה. וכ"ש לפמש"כ שם הסמ"ע דלענין גוף החלוקה. לא נחלקו כלל אלא על עשיית המחיצה ע"ש וצ"ע וע' מש"כ בסי' שט"ז:

ש"ך סקט"ו דאל"כ מאי נ"מ הלא יכול לחזור בו כן נראה להגיה וכוונתו אנ"מ שכ' הרמ"ה דאין נותנין זמן לתובע ונ"מ דאי עד הכא אתרמו לי' זוזי לנתבע יכול לאוגדו דמאי נ"מ אפי' הי' נותנין זמן לתובע היו יכול הנתבע לחזור בו אי אתרמי לי' זוזי קודם שזכה התובע ע"ש היטב:

סי' קע"ב סוס"א אבל שנים שקנו כו' לא אמרינן אותו שעלה בחלקו בית שיש לו ב' פתחים זכה בד"א לכל פתח. נראה דה"ה דאין לו אלא ד' על ד' אפי' פתחו רוחב הרבה אף דבהפקר זוכה כנגד כל הפתח הוא מתורת פתח אחר אבל שיעור פירוק משא אינו אלא דע"ד:

ס"ב בהג"ה ואם מגיע לכ"א לפני ביתו ד"א על ד"א חולקין כו' היינו חוץ מהד"א לחצר כמבואר בטור בשם הר"י הלוי. וכן כ' הנ"י בשם הר"י הביאו ב"י סוס"ד. והביא ראי' מוכרחת מדתני בבריי' ח"א על ח"א ומדפסק לי' דסגי בח"א משמע ל"ש פתח אחד ל"ש כמה פתחים ע"ש ועכ"פ דע"כ דלא הוה כדי חלוקה פחות מד"א לפתח וד"א לחצר ואין לומר דהר"י קאי בשל הפקר דווקא ומשום זכי'. דא"כ בפתחים הרבה הי' צריך ד"א לכל פתח וע"כ דקאי בירשווקני. והב"י בריש הסימן משמע לי' בדברי הרמב"ם והמגיד דבירשו א"צ ד"א לפתח ע"ש וצ"ע שלא הביא דכל הני פו' חולקים. ובאמת גם מהסברא הוא תמוה דאפי' נפרש דבריי' קאי בזכו מהפקר. מ"מ כיון דחזינן דלא הוה כ"ח בפחות מזה מאי נ"מ אי ירשו וקנו או הפקר דלא שייך לומר דבהפקר זוכה אלא לענין אם יש יותר. אבל כשאין יותר לענין יש בו כדי חלוקה אי הוה סגי לירשו לומר דהוה ראוי לו. מאי עדיפותא דהפקר דנימא דלא סגי לי'. ופי' דברי הרמב"ם נראה דהיינו בחצר שיש