חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב לז

סי' קע"א ס"א קבלו קנין שלא לחלוק אינן יכולין לחזור בהן צ"ע אם מכר אחד חלקו לאחר אם עדיין הקנין קיים ע' סי' קע"ו ס"י וסי"ט ולקמן סשט"ז ודו"ק:

ס"ג כדי חרישת יום עט"ז שכתב דאם יש יותר צריך המותר להשאר בשותפות [והיינו דכשאם הוא בשיתוף יש בו שיעור עסמ"ע סקכ"ט] ובס"ד משמע דכל שהוא מצטרף לשיעור אין קפידא וכן הוא משמעות המשנה כל שיחלוק ושמו עליו ודוק וקושייתו בהא דתרי יומא דכרבא לא היה נראה דהתם על שיעור הראשון דעדיין אינו חשוב בכך ודו"ק:

שם בהג"ה היה בו דין חלוקה ומכר אחד לשנים או הורישו לבניו ואין לאחד מהן כדי חלוקה נראה לפרש דדווקא לאחד מהן והיינו דלאחד מהן יש לו חלק גדול ויש לו כדי חלוקה ולשני אין לו. וא"כ הרי לשנים יש כדי חלוקה ולאחד אין לו וא"כ הדין דהאחד מעכב על השנים ומ"מ כאן כיון דהני שנים אתו מכח מי שיש לו כ"ח לא עדיפי מיניה [ואותן השנים מעכב האחד שאין בו כ"ח על השני שיש לו] אבל אי להשנים לשניהם אין להם כ"א כד"ח ולזה יש לו בלא"ה יכול לחלק כדבסמוך וזה פשוט אלא שהנתי' נדחק בזה ע"ש:

ס"ה בהג"ה כל שנראה לב"ד דההפסד יותר מחומש אין כופין לחלק משמע דבפחות כופין לחלק ולמדו כן מסוגיא דב"מ בשלמא טהורה חזיא לבשרא. ובודאי דדמי בשרא פחותין חומש מדמי רדיא כדמשמע גבי מוכר שור ונמצא נגחן דאמרינן דאיכא בהא הודעת דמים והרי באונאת שתות עדיין אינו ביטול מקח ומ"מ אפשר דהתם לא אמר אלא דאין להוכיח מזה חלוקת דמים אבל לפי דמסיק דמוכח מטמאה חלוקת דמים אפשר דגם טהורה חולקין בדמים ולא בבשר וכעין זה משמע בהדיא בסמ"ע סקל"ח סקי"ב דכ' בטלית דאפי' חזיא לקטנים חולקין בדמים. אע"ג דבש"ס דתי שם חזיא לקטנים וע"כ דלפי המסקנא אין הדחיות מתקיימות. אמנם בסוגיא דידן גופה גבי גוד או איגוד פריך בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד חולקין משמע דבטהורה א"ש דחולקין בבשר וצ"ע:

שם ובית שיש בו ד"ח אם יחלקוהו לרחבו. אבל אם יחלקוהו לאורכו לא הוה ד"ח חולקין לרחבו. מבואר דס"ל דבעי ד"א על ד"א מרובעין דווקא. וכ"כ הרי"ף והרא"ש לענין חצר והביאו הטור בסי' קע"ב שם. אמנם המחבר לא הביא זה. ובאמת יש להסתפק לפי מה שכ' המחבר ביו"ד לענין מזוזה דאפילו אינו מרובע חייב במזוזה. א"כ נראה דה"ה לענין חלוקה דהא תרויי' תני להו בהדדי בריש סוכה ומשמע בהדיא דדמי אהדדי. וכן משמע דברי המרדכי בהגהת סמ"ע. דכ' דביש בו עשרה ע"י יש בו כ"ח למי שיש לו בו רביע אפילו לפי שיטת ר"י דס"ל דבית בעי ד' על ו' ע"ש. ובודאי כוונתו אפילו יחלקם בריבוע שוה הע"ה מיקרי יש בו כ"ח דאף דבאמת אפשר לעשות בו ד' חלקים מד' על ו' ממש. מן הצדדים והד' אמות היתרים באמצע יהיה אמה לכ"א ודו"ק. מ"מ ודאי אין כוונתו לכך דא"כ פשי' וצ"ע:

ס"ו מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני עב"י מש"כ דלפי' רש"י צ"ל או אני אקוץ דמים והברירה לך או לקנות או למכור או אתה תקוץ דמים ותתן הברירה לי לקנות או למכור ע"ש. ולא זכיתי להבין טורח הזה למה דכיון דהוא קוצץ דמים ונותן לו ברירה לקנות או למכור מה תועלת לשני במה שיקוץ הוא ויתן לו הברירה דהא אם יוסיף יאמר לו גוד. וא"כ תחילה א"ל גוד בפחות ועכשיו יאמר לו גוד ביותר. ואם יפחות יאמר איגוד וא"כ מתחילה הי' צריך לאגוד ביותר ועכשיו יאגוד בפחות ודו"ק היטב וצע"ג:

ש"ך סק"ו עשיר יכול לומר לעני גוד או איגוד כו' והוא שיטת הרי"ף והרמב"ם בטור ועש"מ שהאריך בזה לדמותו לחציו עבד וחציו ב"ח דאמרינן דכיון דאינו נקנה ליכא גוד וה"נ לעני לא הוה גוד כיון דהוא אנוס שא"י לקנות ומה לי אונס דאינו נקנה או אונס דא"י לקנות. ול"ד כלל דהתם האונס מחמתו. והכא האונס מחמת הנתבע. וכה"ג מחלקי' בהדיא גבי פועלים בין האונס מצד בעה"ב או מצד הפועל ע"ש וז"ב:

ס"ח ואם הוא חצר שוכנים בה שנה שנה. נראה שסמכו בזה אהא דסתם משכנתא שתא דאין הלוה יכול לסלקו בפחות משנה והיינו לפי שאין אדם עשוי לטרוח לפחות משנה ועש"ך סע"ג. וע' בתוס' גבי בכור ופשוט שהניח להם אביהן עבד ובהמה טמאה דכתבו דפריך אבכור ופשוט לפי שלפעמים יפסיד כשיהיה יום השוק רחוק שני ימים. וש"מ דאינו יכול לעשות החלוקה יותר מיום אחד. ואע"ג דלפי סברת המקשה אין זה כדין. ואפשר דהתם שאני דא"כ אין לדבר סוף וצ"ע:

שם בהג"ה וי"א דבחצר צריכין להשתמש יחד. נראה שיצא להם זה. ממתניתין דר"פ השותפין שנדרו הנאה דמתיר ראב"י הכניסה בחצר שאין בו ד"ח. ומודה ביש בו ד"ח. וע"כ הטעם כמש"כ המפרשים שם משום דהמדיר אינו יכול להפקיע קנינו של זה ואי הי' יכול לכופו לגוד א"א או לחלוקת זמנים אכתי הוה כיש בו ד"ח דהרי יכול להפקיע ג"כ קנינו וע"כ דבחצר שאין בו ד"ח אין מפקיעו כלל לא בגוד א"א ולא בחלוקת זמנים ודוק. ומש"כ ודווקא ד"א הצריכין לכל פתח. צ"ע בזה בהרא"ש דכ' זה אחצר דמתני' דאיירי בד"א שחוץ משל הפתחים וכן משמע לשון הרמב"ן בב"י ע"ש:

שם ואותו שיש לו שני שלישים ישתמש בו שתי שנים רצופות כו' לכ' נראה דהך דינא דישתמש שתי שנים רצופות הוא נלמד מהא דבכור יהבינן ליה אחד מצרא וה"נ צריך ליתן לו השני ימים רצופים וכן מוכח מדברי התו' שהזכרנו בסמוך גבי בכור ופשוט דיהבינן לבכור השני ימים רצופים והיינו כיון שהם לו כחלק אחד וה"נ בשותף שיש לו ב"ח הם לו כחלק אחד ג"כ וכדלקמן סקע"ד ס"ד. אבל לפ"ז דווקא כשיש לו השני חלקים מתחילת השותפות. אבל אם אח"כ קנה חלק שותף אחד לא הוה כחלק אחד וכדלקמן גבי קרקע אלא דמ"מ לדידן כיון דהשני ימים הוה כקרקע שוה דשם בהג"ה דכופין על מדת סדום. אבל מ"מ נ"מ בזה כגון שיש לו לזה טענה וכעין שזכרנו מדברי התו' לעיל שיש לו יום שוק דיש לו טענה לעשות החלוקה מב"י וד' וא"כ בכה"ג דאין הרצופין מדינא אלא מכח כופין על מדת סדום י"ל דיכול לעכב עליו שלא ליתן לו רצופין אם לא שיעשה החלוקה מב' וד' וכעין שכתבו שם לענין חילוק שדה כנגד שדה דהיכא דיש לו טענה לא הוה מדת סדום. אבל כשקנה בתחילה שני שלישים דהוה כחלק אחד מדינא ויש לו גם השני ימים רצופים מדינא גם בכה"ג לא יכול לכופו לעשות החלוקה מב' וד' ודו"ק ותמהני שלא נתעוררו המפרשים בזה. שם ואם מרחץ הוא נכנסים בה שניהם תמיד לכאו' משמע דקאי ארישא אפילו יש לאחד שני שלישים. ואף שחלקו יותר משל שני מ"מ י"ל דעל השליש השני שלו אף דאינו יכול להשתמש בו דדי לו ההשתמשות בחלקו שכנגד חלק חבירו לא עדיף מעני על חלקו דאין לו במה להשתמש. ואפ"ה א"י לכוף לעשות חלוקה בימים במרחץ דיכול זה לומר רצוני להשתמש תמיד וה"נ על שליש השני הוא כעני. וגם הוא יכול להשכירו לאחר. אמנם מדברי הרי"מ בשיטה מקובצת דפי' גבי בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה כיצד חולקין דפי' דפשוט ופשוט משתמשין כאחד אבל בכור ופשוט כשישתמשו כאחד יפסיד הבכור. וע"ז משני הש"ס דעובד לזה יו"א ולזה ב"י ע"ש הרי שבשביל זה שיש להבכור ש"ח פסקינן חלוקה לימים. אמנם מדברי הרמב"ן שהביא הב"י משמע דגם עבד וב"ט אינו ראוי להשחאם ביחד. ומשו"ה חולקין בימים הא' בל"ה אין חולקין. ומשמע שם אפילו בבכור ופשוט שהבכור י"ל שני חלקים ע"ש וצ"ע. וע' ב"י דכתב דמדברי התשובת הרא"ש שהביא הטור משמע דחולק על כל זה. וס"ל דלעולם כופהו לחלק לזמנים. ובאמת יש בו מהטעם דהא דין זה דראוי להשתמש יחד אין כופהו לחלק למד הרמב"ם מהא דמרחץ דאמרינן דהעשיר אומר לעני קח לך עבדים ואינו כופהו לחלק לזמן. והנראה ברור דזה לשיטת הרמב"ם דס"ל דעשאן לשכר השכר לאמצע היינו דקמ"ל דבכה"ג העני כופהו לעשיר להשכיר גם חלקו דאינו נשכר לחצאין ועשאן לעצמו היינו דבכה"ג אינו כופהו לעשיר להשכיר גם חלקו. [אבל חלקו לעצמו ודאי יכול להשכיר כמו שיכול למכור כמש"כ הסמ"ע ר"ס קנ"ה ע"ש ועב"י שהמרדכי תמה ע"ז ובין לשיטת הרמב"ם ובין לשיטת ר"י א"ש כמו שיבואר בסמוך] וא"כ רהיטא דהך סיפא דברייתא הוא לאשמועינן. דאינו כופהו להעשיר להשכיר חלקו. וא"כ משמע ודאי דאפילו לזמן אינו כופהו. אבל לשיטת התו' דפי' לשכר היינו אם מוצא להשכיר [ונראה פשוט מדברי' דהיינו דוקא העני על