חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב לה

כל הנך דינים עד סוף הסעיף לגביית חוב ולענ"ד אין ענינו לכאן דהתם בחוב שכבר נתחייב. והכא ע"ז גופי' אנו דנין אם יש לחייב על דברים אלו ועיקר הדבר תלוי באומדנות לחוד אם המלך נותן עין ע"ז וז"ב. וכן מה שאין נותנין ממעות מצוה וצדקה היינו דבעלים דמצוה וצדקה לאו בר מס הוא וכעין שאמרו בפסחים גבי חמץ של הקדש דעל הקדש לא נאסר בהנאה ובב"מ (קי"ד) דאין הקדש מחזיר עבוט דא"צ צדקה ע"ש ואם גזר המלך בפירוש שיקחו מס מממון זה נראה דתלי במחלוקת הרמב"ן והפו' בב"י וטור גבי ת"ח כשאין המלך פוטרו אם הציבור נותנין עבורם ודו"ק:

עוד בהג"ה והא דאין נותנין מס מקרקעות היינו מבתים שאין מרויח בהן כו'. לענ"ד אין דברי הרב מדוקדקין בכאן דקאי ע"ד המחבר בצרכי חומה ושמירה ובזה אין חילוק בין מרויח או לא כיון דהטעם דמחוברין א"צ שמירה. ודברי המרדכי קאי בפירוש במס שנותנין למלך וכ' דהוא לוקח המס בשביל שנותן לו להרויח וא"כ גם מבתים שמרויחין בהם צריך ליתן ואפ"ה אין הריוח גדול כפרגמטיא ע"ש:

ס"ו וי"א דקודם שנתפשרו עם השר אין ביד השר לפטור לזה כו' בש"ך כ' דדווקא ע"י בקשתו. אמנם במרדכי שם מסיק דאפשר אפי' פוטרו מעצמו ל"מ והביאו בד"מ. וכן נראה מדברי הסמ"ע אמנם הרגיש הא דאדם בטל דפטרו מעצמו פטור והוא מהש"ס והיינו ג"כ קודם שקבע המס. [וכ"ש לשי' זו דמוכרח ע"כ דבאדם בטל איירי דלא ינכה להם מחלקו דאי במנכה להם הא ס"ל דאפי' ע"י בקשה הוא שלו. ולמה באצילתי' מתא מסייע מתא] וע"כ דאינו מנכה ואפ"ה בפטרו מעצמו פטור ומש"כ ליישב זה אין לו שום הבנה והנראה בטעם סברא זו דל"מ פטור השר היינו משום דס"ל כמבואר לקמן סשס"ט דל"מ דד"מ אלא כשמשוה כל בני העיר. וא"כ מה שפוטר אינו ע"כ בתורת פטור דלא נתחייב כלל דזה א"י אלא הוא בתורת מתנה. וס"ל דבמתנה כיון דודאי אינו נותן לו אלא בשביל מה שהוא נהנה מכולם הוה מן הדין לשניהם כמבואר לקמן סי' קפ"ג וע' משכ"ש. ואין מועיל בזה בארץ ישראל דד"מ כיון שהוא נגד הדין אבל באדם בטל בזה ודאי שייך דד"מ שיפטור את זה לגמרי ואין עליו חיוב כלל ושפיר הוה משוה כל בני העיר דהיינו דהמרויחין יתנו המס. וכיון דאין עליו חיוב כלל ולא הוה כזוכה מן השותפות. ודאי אין לאחרים עמו כלום וזה נכון:

סמ"ע סקנ"ט בשם הריטב"א, דאם הקהל פטרו לאחד ממס זמן קצוב ומת אין היורשין נפטרים ועב"י דהריטב"א יליף לה מהירושלמי ר"פ הנושא גבי קבל עליו לזון ב"א מתה כבר מתה ולענ"ד יש לנו כיוצא בה בש"ס דילן בר"פ המפקיד גבי שילם ולא רצה לישבע למי משלם הגנב כפל למי שהפקדון אצלו ומסיק דהוה כא"ל אם תגנב ותרצה ותשלמני פרתי קנוי' לך מעכשיו. ובעי שם שלמו בנים מאי מי מצי א"ל כי אקני כפילא לאבוכון דעביד לי נייח נפשא כו' ע"ש ואי ס"ד דנתחייב להאב יורשין הבנים. א"כ מאי מיבעי"ל אפי' אקני לאבוהון. ממילא יורשין הבנים. וע"כ דנתחייב להאב אין הבנים יורשין והא דמבע"ל שם היינו דאפשר דעיקר הנייח נפשא בשביל התשלומין וא"כ כששלמו הבנים גם הם זוכין בה. [ועוד י"ל בטעם הבעיא משום דהכא דעיקר הקנין מעיקרא ואינו חסר אלא קיום התנאי קיי"ל לקמן סרמ"א דבני' מקיימים התנאי וזוכין במתנה וא"כ ה"נ י"ל דמשלמין הבנים וזוכין. אבל י"ל דדווקא בקיום תנאי שבידו. דקיי"ל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והוה ככבר נגמר הקנין לגמרי דפשי' שיורשיו זוכין אבל הכא דאין התנאי בידו לקיים וגם לא נתן לו לזכות לגמרי מעכשיו דהא קיי"ל שם חוץ מגיזותי' וולדותי' אפשר דלא הוה אלא כשאר התחייבות וצ"ע]. ועכ"פ דזה ראי' גמורה מכאן דבהתחייבות אין היורשין זוכין במה שנתחייב להאב ודו"ק:

סי' קס"ד ס"א הבית והעלי' של שנים כו' ואם אינו רוצה לתקנו בעה"ע כופהו עסמ"ע דהיינו דנחתינן לנכסיו ומסיק דאין שייך כאן כפי' שידור למטה כמש"כ לקמן סי' קס"ה גבי בית הבד דהכא כיון שנתקלקלו הכותלים אינו ראוי לדירה. וכוונתו דאי הי' שייך כפי' זו לא היו נחתינן לנכסי' דסגי בכפייה זו. וכן כ' בהגהות דרי' בסי' קס"ה. ובזה מיושב קושי' הט"ז ע"ש. ולפ"ד כשלא נפחתה אלא התקרה לשי' הרמב"ם דחייב בעה"ב לתקן יורד למטה כמו גבי שוכר לקמן וכ"כ בהג"ר שם בהדיא ע"ש אבל לענ"ד הוא תמוה דא"כ למה שינה הרמב"ם לשון המשנה ולא העתיקו כלשון המשנה בנפחתה. דיורד למטה כמו גבי שוכר, אבל באמת נראה ברור דזה דווקא גבי שוכר דמוקי התם בא"ל עלי' זו שע"ג בית זה דשעבד לי' בית לעלי' אבל כאן בשותפין אף דמחויב לתקן אין לו לדור בשלו בחנם ואין לו אלא כפי' כשאר חיובין דנחתינן לנכסי' וראי' ברורה מב"ק (י"ט) דבעי למפשט ממתני' דבסמוך דנפל ואינו רוצה לתקן דה"ז בונה הבית ויושב בה עד שיתן לו הוצאותיו ש"מ דזה נהנה וזה לא חסר פטור ע"ש ואי ס"ד דאפי' בנפחתה דהכא נמי יורד למטה א"כ אין זה כלל משום זה נהנה וזה לא חסר אלא דיש עליו כפי' זו. וע"כ דדווקא התם משום שלא מחסרו רשאי לכופו בזה אבל לחסרו ממון אינו יכול. וההיא דביה"ב דלקמן התם נמי כיון דאין שם גג אלא גינתו של זה אינה ראוי לביה"ב והוה לא חסר. אבל כאן דראוי לדירה כיון דאיכא גג. אין מפקיעין ממונו וז"ב לענ"ד. ובזה א"ש הא דלא פי' הגמרא מתניתין דנפחתה דהכא בשותפין. וע' בתו' ובהה"מ. ולפ"ז א"ש דהך דינא דיורד למטה דתנן במתני' ליכא בשותפין ודו"ק:

סמ"ע סק"ה והטור שכ' הושפלה התקרה נראה דגם כן איירי כשהכותלים עומדין והתקרה הושפלה והא דכ' דצריכין שניהן לבנות הוא לטעמיה דפסק דעל העליון לתקן התקרה וכאן דאין דירה לתחתון צריך ג"כ לסייע להעליון ותמה בזה על הרב שלא הביא זה דגם בהושפלה התקרה שניהם מתקנים ע"ש אבל באמת הב"י כת' דרש"י דפי' דאיתבר תתאי היינו שנטבעו הכותלים הוא לשי'. דהעליון צריך ליתן התקרה. ואי לא הושפלה אלא התקרה א"כ היכי א"ל התחתון ונבניי'. דמשמע דגם הוא צריך לסייע כו'. הרי דס"ל להב"י להדיא דלשי' הסוברים דהעליון נותן התקרה אין התחתון מסייעו כלל אף דמעכב דירתו. וכן נראה דדווקא בנתקלקל בשל שניהם צריכין שניהם לתקן. אבל הושפלה התקרה דלשי' הטור הוא של העליון ושלו נתקלקל אם מעכב הדירה לתחתון הוה ממש כנפלה כותלו לגינה של חבירו דמחויב לפנות כמבואר בסי' קס"ו וה"נ צריך לסלק תקרותי' מרשותו של תחתון. וכן נראה דעת הרב בד"מ שמסכים בזה לדברי הב"י ע"ש וא"כ אין כאן חידוש דין דזה פשוט דלשי' הטור דהעליון נותן התקרה הוא חייב לתקן כשהושפלה לרשותו של תחתון ולא הוצרך הרב לבאר זה וז"ב:

ס"ג נפלו הבית והעלי' שניהם חולקין ובסמ"ע דאפי' הוא ברשותו של אחד מהן ל"ח ליה מוחזק דשותפין ל"ק כו' ובש"מ הקשה דהתוס' כ' גבי המחליף פרה בחמור וילדה דפריך הש"ס וליחזי ברשותי' דמאן קיימא והקשו דהא הגודרות אין להם חזקה ותי' דאע"ג דאין להם חזקה מ"מ כיון דבלא טענותיהם נולד הספק לב"ד אין להוציא מידו כיון דטוען ברי ע"ש וה"נ הול"ל דבטוען ברי אין להוציא מידו והמשנה אפשר דקאי בשמא דווקא ע"ש ואולי אגב רהיטא אשתמיט ליה דברי התוס' ריש בתרא ד"ה לפיכך דכ' בהדיא אס"ד דהכא דפריך ולחזי ברשותי' דמאן קיימא דאע"ג דאין תפיסתו מוכחת עליו דהא עשוין לפול לרשות של אחד והוה כגודרות מ"מ הוה כההיא דהמחליף פרה בחמור דכיון דנולד ספק לב"ד בלא טענותיהם אין להוציא מיד המחזיק בהם בטענת ברי ע"ש. וא"כ כי משני שותפין ל"ק ע"כ דהשתא ודאי דגריע מגודרות ובאמת הוא פשוט דהתם בגודרות ודאי דכל שהוא ברשותו ה"ה בחזקתו אלא דכשהי' בתחלה בחזקת אחר. אין תפיסתו מוכחת על קנינו דאפשר דנכנסו מעצמם לרשותו אבל זה ודאי דהיכא דאינו נודע להם מתחלה בעלים אחרים המחזיק בהם הם שלו כמבואר בסקל"ה דהמערער צריך עדים שהי' שלו ע"ש וא"כ ה"נ היכא דבלא טענותיהם נולד הספק לב"ד אינו נודע בעלים אחרים וה"ה להמוחזק בהם עכשיו ובחזקתו הם. אבל בשותפין דהכא הוה גם רשותו כקנוי' גם לחבירו וה"ה לעולם בחזקת שניהם וז"ב ופשוט. וגם שאר החי' שחידש שם בין המוחזק והשני צ"ע לכ' דמשמעות המשנה דאם אחד מהן מכיר מקצת אבניו דמוקי לה הש"ס בעסק שבועה משמע דאין חילוק כלל ביניהם אף לשנויי דשותפין ל"ק ואיירי במונח ביד אחד מהן מ"מ שוין הן וצ"ע ומש"כ ראי' מדברי הרמב"ם דסצ"ג אינה ראי' כלל. דהתם במסר זה לידו האמינו עליו במה שמסר לו. אבל ליטול יותר לא האמינו וכן מוכח מלשונו שם בהדיא ודו"ק: