חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב לד

קבוע וידע להצטנע מיני' ואי עייל בעידנא דלא קבוע ודאי ממילא נתפס כגנב א"צ מחיצה ועט"ז רסקע"א ודו"ק:

סמ"ע סק"ח והמחבר דלא כ' דעתו כאן י"ל משום דאיירי דאין החצר גבוה ד"א מחבירו [כצ"ל] דאז כיון דעכ"פ על התחתון לבנות מלמטה והעליון סייעו כו' והא ראיה דבס"א לא כ' הפלוגתא די"א אלא כשהחצר גבוה ד"א מהגג. ואין ראיתו מובנת דהא שם ע"כ לא שייך סברתו. דעליון סייעו דהרי בעה"ח אינו זקוק לו כלל וצ"ע:

סי' קס"א ס"א כופין בני החצר זא"ז לבנות דלת וב"ש במתני' פליג רשב"ג דדווקא חצר הסמוכה לרה"ר צריך ב"ש והפו' לא פסקו כן וכ' הב"י דהך כללא דהלכה כרשב"ג במתני' לאו אליבא דכ"ע הוא וקיי"ל דאמוראי פליגי ולענ"ד בכ"ד סמכינן עליו. עוד הקשה הב"י על ר"י דפסק כאן כרשב"ג ובסי' קס"ג גבי פלוגתא דחומה לעיר דרשב"ג פליג דדווקא עיר הסמוכה לספר פסק כת"ק ומ"ש דכאן פסק כרשב"ג והתם כת"ק ע"ש. והנה ליישב דעת ר"י נראה דכאן סמך אכללא דהלכה כרשב"ג במתני' והתם יש ראי' דלא קיי"ל כרשב"ג מהא דר"י נשיאה רמי דשורא ארבנן וא"ל ר"ל רבנן ל"צ נטירותא ול"פ אלא לענין רבנן אבל בל"ה משמע דכופין לבנות שורא ולא מפרש כלל דהוה עיר הסמוכה לספר. משמע דלא כרשב"ג אלא בכ"ד כופין לבנות חומה. עוד נראה לי סעד מדלא אייתי הש"ס הכא הך דס"פ מרובה גבי מגדלין כלבים בעיר הסמוכה לספר דאמרינן נהרדעא כעיר הסמוכה לספר ולא איתי לי' הכא ש"מ דלא קיי"ל כאן כרשב"ג ואין חילוק בין סמוכה לספר או לא ונתיישב דעת ר"י. ונראה דיש ליישב בזה דעת הפוסקים ג"כ. די"ל דהני תרתי פלוגתא תלי אהדדי דבתרויי' מפרש טעמא דרבנן זימנין דמיקרי ואתי בני רה"ר זימנין דמיקרי ואתי גייסא ע"ש וי"ל דרבנן חיישי למיקרי ואתי ורשב"ג טעמי' בתרויי' דל"ח לזימנין דמיקרי וא"כ כיון דכבר ביארנו דבפלוגתא דחומה יש הוכחה דקיי"ל דחיישינן למיקרי ס"ל דה"נ הכא חיישינן למיקרי כרבנן ודו"ק ור"י ס"ל דאין הענינים דומים. ועוי"ל בטעם ר"י דס"ל דבזה"ז שאנו שרוין מעט ביניהם דיינינן כולהו כסמוכים לספר וכה"ג קיי"ל בכ"ד ודו"ק:

ס"ה אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בהמה כו' חבירו מעכב. ע' טור שכ' דמדברי הרי"ף יראה שאינו מעכב. ומדברי הרא"ש יראה דמעכב, וכ' הב"י דהיינו דהרי"ף כ' תי' דחצר השותפין לא קפדי. והרא"ש כ' תי' דרחבה דווקא ומסיק בהא דכ' יראה משום דלא הביא הרא"ש דברי הרי"ף למחלוקת. וזה אינו מוכרח דהא לעיל סוס"י ק"מ הביא הטור מחלוקת הרי"ף והרא"ש בזה לענין חזקה בפשי' ע"ש. אבל לענ"ד באמת לא קפדי. לא תלי אלא לענין חזקה אבל העיכוב לכתחי' לא תלי כלל בהכי והרי בחלון המצרי בסי' קנ"ד קיי"ל דיכול למחות. ומ"מ לא הוי חזקה משום דלא קפדי. וכן להיפוך הא דכ' הרא"ש דהוה חזקה הא כ' הטור סוס"י ק"מ דהיינו בחזקת ג"ש וטענה ע"ש. וכבר כ' בסוס"י ק"מ דמשמעות הטור בשי' הרא"ש כתי' הב' של התו' שם ד"ה בשותפין ע"ש ועכ"פ לא שמענו קפידא אלא על קביעות תשמיש גמור כדין חזקה. אבל תשמיש לשעתו כדרך השותפין אין ראי' שמעכב. וכן מוכח בהדיא דעת הרמב"ם. דלענין חזקה כ' כהרי"ף וכ"כ שם הב"י משמו ולענין עיכוב כ' כהרא"ש כמש"כ הב"י כאן. וע"כ דלא תלי אהדדי כלל. וע' רא"ש ותו' רי"פ השותפין שם. דכ' דסיפא דמתני' דאינו מעמיד תרנגולים תנור וריחים אתי אפי' לראב"י דמתיר כניסה דדווקא כניסה דא"י לעכב עליו אית ליה דאמרינן ברירה אבל העמדת תרנגולים דיכול לעכב לא שייך להתיר משום ברירה ע"ש. ומזה ראיה ברורה דהני יכול לעכב. וע"ש בתו' דכ' בשם י"מ תי' אחר דהני ממלאין כל החצר ע"ש ומשמע דלא ס"ל תי' זה. וקרוב בעיני להגי' בטור מדברי ר"י וכוונתו על הי"מ שבתי' הנ"ל ודו"ק:

סי' קס"ב אבל אם פתח השני בינו ובין השלישית הפנימי מעכב עליו דקדק הב"י מדלא נקט סתם מעכב עליו נראה דקמ"ל דאפי' אם השלישי מרשהו יכול הרביעי לעכב ולכ' קשה כיון דהשלישי יכול לפתוח בינו ובין השני ואין הרביעי מעכב עליו למה יעכב כשמרשה הוא לשני ואולי דאין לו רשות אלא מחצירו ולא להביא שם דריסת הרגל מחצר השני וכהך דס"ג בפותח למבוי אחר דמעכבין דמרבה דה"ר ממבוי אחר. ולפ"ז גם הרמב"ם בעל דין זה ע"כ ס"ל דין דפותח למבוי אחר אף דפירושו בש"ס שם אינו כן כמבואר בסעי' ה' ע"ש ויתבאר היטב בסי' קע"ב בס"ד ע"ש:

סי' קס"ג ס"ב מי שיש לו חצר בעיר אחרת כו' אבל בשאר כל הדברים אין משעבדין אותו משמע דקאי אדלעיל דאפי' בצרכי חומה אין משעבדין אותו. והטעם כמש"כ בס"ג דממון דלא מטלטל אין צריכין שמירה. ונראה דבאמת יצא להם שם כן מתוס' זו. ופשוט דגם כאן אם יש לחוש להם משעבדין אותו:

שם בהג"ה מי ששהה בעיר שנים רבות ולא תבעו ממנו מס לא הוה מחילה הגר"א דימה לחזקה בשל ציבור וצ"ע לכ' בסוס"י קמ"ט בהג"ה אבל לענ"ד אין צורך דתיכף כשהושם המס הוה כחוב כדלקמן ואין חוב נמחל בשתיקה לעולם כמבואר ברסצ"ח:

שם ואפי' אחר שנתנו להשר חלקם אם השר כופר צריכין לחזור וליתן ע' במרדכי בהגהות שניות דפ"ק דב"ב ומשמעות דבריו לכ' דווקא בגוונא דלא נתן להשר אלא להפקיד וכיון דהפקיד כופר ידוע דלא בא ליד השר ולא נפטר זה. ומשמע שם בהדיא דהא אם נתן להשר עצמו אין זה מתחייב מה שהשר מאנסם שנית. וצ"ל דס"ל דאע"ג דבמס אדם נתפס על חבירו. היינו כשזה חייב באמת ותפס לאחר. אין הדין בזה כשאר חובות דקיי"ל דהלוה פטור אבל היכא שהוא עלילה בעלמא אפי' משום מס אין האונס עליו כלל אלא על חבירו. ובדעת הרב שכ' דאפי' נתן להשר לא נפטר. נראה דס"ל דכיון דמבואר בסוהס"י דהוה במס כשותפין. וקיי"ל דשותפין הוה ערבין וכן מבואר בסוסקכ"ח דנאמני הקהל הוה כשלוחים. וא"כ הוה כנכנס ערב בעדו לכותי דמבואר בסקל"א דאפי' הכותי מעליל עליו חייב דאדעתא דהכי נעשה לו ערב וה"נ לא יהא אלא עלילה מכחו ה"ה חייב וצ"ע וע' מש"כ בזה בסי' קכ"ח ס"ב:

ס"ג בהג"ה שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילות ונתפשרו עם המושל לתת קצבה לשנה גובין לפי ממון אע"פ שמתחילה הוצרכו ליתן בשוה ע' מרדכי שם דמעיקר הדין חייבין ליתן לזה לפי ממון כדין שמירה ובנין חומה דלפי ממון הן גובין אלא דמתחלה כשגזר השר לשמור בשוה הוה כשר שפטר לזה וחייב לזה ומזה מוכח דאפי' קודם שנתפשרו עמו יכול ג"כ לפטור לזה וכשי' הראשונה דהמרדכי פרק הגוזל בתרא ויתבאר בסוהס"י בהגה בס"ד:

שם ואם כולן נותנין ע"פ השבועה ואחד אומר איני נשבע אלא העריכו אותי בכל מה שתרצו י"א דאין שומעין לו ע' סמ"ע ולפי דבריו כשאומר הריני נותן עד שיצא הספק מלבכם הי' זוכה בטענתו אבל יותר נראה דעיקר הטעם דלאו כל כמיני' לאפקועי נפשו ממנהגא וכן משמע לכ' מלשון ואם כולן נותנין עפ"י השבועה דמשמע דהיינו דמנהגא הכי הוה ודו"ק היטב:

שם קהל שהלוו להשר כו' ונתייאשו מן החוב כו'. ואח"כ ניכה בנו הוה כזוכה מן ההפקר כו' בנתי' פקפק ע"ז דשעבוד הגוף הוה כקרקע ואין יאוש בקרקע. וזה לק"מ דכ"כ הראב"ד בהשגות רפ"ט מגזילה דאפי' בעבדים דקיי"ל עבדא כמקרקעי מהני יאוש דלזה לא שייך דהוא כקרקע והביאו הש"ך סשס"ג סק"ג וע' משכ"ש בס"ד. אמנם הח"צ בהגהות ט"ז הקשה דהא הגזלן עצמו גם לאחר שנתייאש ודאי הוא מחויב לשלם ושלהם הם גובין. והקצוה"ח האריך דבחוב דבהתירא אתי לידי' מהני יאוש לפטור לגמרי. ולענ"ד אינו נכון דזה שייך אי הי' היאוש מצד אחר. אבל כשהיאוש מחמת דאינו רוצה לשלם א"כ על חיוב גופו ודאי הוה כמו באיסורא אתי לידי' וזה מוסכם בסברא. ומש"כ ראי' מסוגיא דגיטין (כ"ט) גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליו דאמר התם נתייאשו הבעלים אין מפרישין ע"ש. אין זה מוכרח כלל דהתם הא עליו גופי' אין חוב כלל דאמרינן שם בהדיא דליכא לא יגוש ואין לו אלא שעבוד על הפירות וכיון דנתקלקלו הפירות הוה כטבעה ספינתו בים וזה פשוט והנראה לפענ"ד בדעת הרב דבאמת לא כ' דין זה בסתם דיאוש מהני בחוב. אלא כ' כאן בדיני מס דבאמת הוא כהח"צ דאף דמהני יאוש יש עליו חיוב הגוף להחזיר הגזילה אבל כאן בשר עו"ג ס"ל כשי' רש"י בעירובין (ס"ב) דמפרש הא דאמרינן התם ב"נ נהרג על פחות מש"פ כו'. דלא נאמרו לב"נ שגזל דיני השבת גזילה הנהוגות בישראל שגזל ע"ש. וא"כ כל זמן שלא נתייאשו לא נפקע ממנו חיוב ההלואה אבל כשנתייאשו ונעשה גזילה שוב אין שייך להמלוים שיתבעו מעו"ג מכח שעבוד נכסיו דזה ליתא בעו"ג וצ"ע:

שם מי שיש לו חובות על אחרים כו'. ע' באורי הגר"א דדמי