חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב לא

אחד גפנים אחד כל אילן צ"ל דהיינו דמשמע לי' ממתני' דלעולם ליכא נ"מ בזה כלל בכל האופנים ואפי' מאילנות לגפנים לעולם השיעור שוה. בא"י כדינה ובבבל כדינה ומשני דאינו אלא בין גפנים לגפנים כו' ודו"ק]. אבל לשי' הרא"ש דבשדה לבן צריך יותר הרחקה א"כ הא דתני ד"א היינו ע"כ בין אילן לאילן. ומוכח בהדיא דכ"א צריך להרחיק כל ד"א בפני עצמו משדה חבירו. דאי ל"ה אין שום פירוש לד"א דתני במתני'. וכדמוכח סוגיא דר"פ ל"ו גבי בור. וכן הקשו התו' שם גבי דושא דתני ד"א וקמא היכי סמיך ע"ש וכבר כ' הסמ"ע על לשון המחבר דהיינו בשהחזיק הראשון לסמוך על המיצר בחזקה וטענה. ובודאי אין זה שייך אלא לשי' הרמב"ם דעיקר ההרחקה הוא מגוף השדה. ושפיר תני במתני' ד"א דזה שיעור ההרחקה מהשדה ואף דכ"א כשנוטע אילנות צריך להרחיק משכחת דאחד מרחיק לבד כשקנה הא' בחזקה וטענה כמש"כ הסמ"ע אבל לשי' הרא"ש דמגוף השדה צריך הרחקה יותר. וע"כ דלא איירי אלא באילן ואי הי' ההרחקה בין אילן לאילן ד"א ועל כ"א להרחיק שתי אמות. א"כ לא הו"ל למתני ד"א. וע"כ דבאמת איירי כשבאו ליטע בב"א וכ"א מרחיק ד"א. וטעם מחלוקותם נראה דאע"ג דבכל הרחקות סגי לכ"א מצי ההרחקה כאן דההרחקה שלא יכניס מחרשתו לשדה חבירו א"כ באמת היה צריך כ"א להניח בשלו ד"א. אלא דסברת הרמב"ם כיון דהד"א שסביב האילן לחרישת האילן אינן ראוין לכ"א לזריעה א"כ ישתתפו בהם בין שניהם דמה להם להפסיד שניהם בכפל וכ"א כופה את חבירו ע"ז כדין שותפין בכ"מ ע"נ לקמן סקס"ד. אמנם הנ"י ס"ל דיכול לטעון דכשיבש האילן שלי אזרע ויצטרך לי השני אמות לזריעה ואין אנו יכולין לכופו. ובסברת הרמב"ם דכופהו צ"ל דס"ל כיון דעכשיו הוא נוטע ואינו עומד לזריעה הוה כשדה שאינה עשוי' לבורות דא"י לעכב. (ובזה יתיישב קו' התו' גבי דושא דמסיק דהכי קתני מי שהי' כותלו סמוך לכותל של חבירו ברחוק ד"א ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אל א"כ הרחיק כו' והקשו התו' דלמ"ל למתני בכה"ג שהיה לו תחי' ברחוק ד"א ונפל. והנה הקשו שם מתחלה דלרבא גם חבירו היכי סמך על הגבול [ולשי' הרב בסי"ד דאיירי דווקא בקנה א"ש אבל כ"כ שם דהתו' לא ס"ל כן ע"ש]. ולפ"ז א"ש דאיירי כשזה היה לו כותל בתחלה ברחוק ד"א והא קיי"ל דבית פחות מד"א לאו בית הוא. וא"כ י"ל דהני ד"א לא קאי לבנין. והוה כאינה עשוי' לבורות. ומש"ה היה חבירו רשאי לבנות על הגבול וכיון דחבירו סמך בהיתר שוב צריך הוא להרחיק כל ההרחקה ודו"ק] ולפ"ז נראה לי דלשי' זו גם כאן אם זה נטע והרחיק ד"א אפשר דחבירו רשאי לסמוך ג"כ על המיצר. אבל באמת אינו דומה להרחקת כותל דהתם אילו אלא בשביל שלא ימנע ממנו הדושא וכשיש לו שוב א"צ. אבל כאן הוא נוטל של חבירו ממש ול"מ סברא זו אלא לענין שיתוף כשכ"א מרחיק החצי. ואפשר להיפוך דמודה הרמב"ם דבזה צריך גם השני להרחיק כל הד"א כיון דכבר אינו יכול להשתתף עמו. ובההיא דהסמ"ע שהראשון הרחיק תחלה שתי אמות. לשיטת הרמב"ם פשוט דהשני מרחיק שתי אמות אבל לשי' הנ"י זה החזיק בשתי אמות והשני צריך להרחיק ד"א ודו"ק:

שם ובין גפנים לאילנות ד"א עסמ"ע סקנ"ח דלהרי"ף ולהרמב"ם אפשר אף בנוטע גפנים אחר אילן. אמנם בפי' המשניות להרמב"ם מפורש ג"כ דווקא בנוטע אילן אחר גפנים ע"ש:

שם בהג"ה אין בעל הגינה צריך להרחיק אילנותיו כו' וע' ר"פ ל"י גבי מחרישה דמוקי לה בחורש לאילנות וע"ש ברש"י דהיינו כשהחזיק שם באילנות. אפ"ה אין רשאי לחרוש ג"ט סמוך לכותל ע"ש:

שם ובכ"מ אם היה גדר בינתיים סומך לגדר נראה פשוט דהיינו בהחזיקו כבר בגדר. אבל בא לעשותו לכתחלה גם על הגדי גופה כופהו להרחיק דהרי גם הגדר הרי הוא עושה ג"כ היזק שייטות העופות וכן משמע קצת בסוגיא דרב"ח דא"ל ר"י קוץ. ולמ"ל לקוץ האילן דחששו שם לאיסורא היה לו לעשות גדר וע"כ דמעכב על הגדר גופי' ע"ש. אמנם צ"ע דא"כ הא דתני בבקעה אם רצה כונס לתוך שלו ובונה. והרי צריך להרחיק גם ההיזק דשייטות העופות. וכה"ג דקדקו הראשונים משם לענין דושא. ואולי בעושה בכליא עורב וצע"ג ונראה ברור דכשנפל הגדר צריך הוא לבנותו כיון דהוא המזיק. וכההיא דמחיצת הכרם דבעל הכרם צריך לגדור כמש"כ שם התו':

סכ"ט אילן העומד על המצר. אע"פ שהוא נוטה חולקין והטור בשם גאון פסק כמנהג בני גננא, דנוטה לכאן לכאן כו' ועיין ב"מ (ד"ע) גבי ספינתא אגרא ופגרא אטו במנהגא תליא מילתא ע"ש אמנם מדל"פ הכי בכ"ד משמע דווקא התם שהוא משום חשש איסורא פרכינן הכי אבל בל"ה אזלינן בתר מנהגא ועיין סי' רל"ב סי"ט וצריך עיון:

סמ"ע סקע"ג שהשרשים נזק הבא לאח"ז ול"ד לגפת כשאין שם דבר הניזוק ואפ"ה צריך להרחיק לשי' הרי"ף דהתם לאח"ז ניזוק מזה הדבר עצמו שהניח שם משא"כ בבור שמהאילן שנוטע אינו ניזוק כו' וצריך לומר בהא דס"ד דיש מעזיבה דאין המים מזיקין מיד לא מיקרי ג"ד ע"ש אע"ג דהמים עצמם מזיקין. מ"מ כיון דאין מזיקין במקום זה עצמו שהניחם אכתי לא מיקרי ג"ד וכן משמע מחי' הרמב"ן בסוגיא דלימא מתני' דלא כר"י ע"ש וע' מש"כ בסי"ט ודו"ק:

סל"ג סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק יגרם היזק לחבירו יש מי שפוטר מלשלם. ע"נ דכת' דכ"ע מודו במש"כ בס"ז גבי הכאת ריחים ובסט"ו גבי כותש הריפות. דאם הזיק חייב. דזה הוה כמזיק גמור. ולענ"ד מתני' היא בב"ק (צ"ט) גבי אומנין היה בונה בצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב. ומה לי מכה בכותל אי בקרקע. ואין לומר דהתם מצד שמירה דהא אין שמירה בקרקעות ושואל בית ונשרף פטור כמבואר בסי' צ"ה. וע"כ דהוא מזיקו ממש ודו"ק:

סל"ו בהג"ה מיהו אם זכה בשל הפקר כל הקודם זכה עיין לעיל סי' קנ"ד סי"ח בהג"ה. דמבואר דאפי' אם ספק אם קדם בשל הפקר אין מסלקין אותו מספק וה"ה כאן ע"ש:

סל"ז וי"א דבעשן שאינו תדיר אף לכתחלה אינו יכיל למחות כו' והש"ך השיג דאין ראי' מהג"א. אבל לענ"ד עדיין אפשר לדמות עשן שאינו תדיר לגורן שאינו קבוע בסכ"ה דקיי"ל לדידן דאינו מעכב עליו כלל ע"ש בב"י. ובמש"כ שם הש"ך בענין פלוגתא דרבוותא משמע מדבריו דבעי דווקא החזיק הא ל"ה דיינינן לחבירו כמו מוחזק. אבל לעיל גבי איבעי' דאוצר וגבי ג"ט וסיד מבואר דלכתחלה אינו עושה אבל כשעשה אינו מוחה בידו ע"ש. סמ"ב ואי לא מסלק היזקא אין לו חזקה כלל כו' ויש מי שאומר כיון שהחזיק בגוף הקרקע ה"ה שלו כו' לכ' צ"ע מסוגיא דד"נ דמוקי הא דיש חזקה בנכסי אשתו בחפר בה בורות שיחין ומערות ופריך והא אין חזקה לניזקין ומשמע דכיון דאין חזקה לניזקין גם גוף הקרקע לא החזיק. ונראה דהתם שאני דאם היה אוכל פירותיה כדרך אכילת פירות אין מחזיקין בנכסי א"א ורצה לעשות החזקה מכח הניזקין בזה פריך שפיר כיון דהיא יכולה למחות ע"ז בדין ניזקין א"כ לא עדיפא כלל מאכילת פירות דעלמא. אבל בעלמא דא"פ מהני ניזקין ל"ג מא"פ וזה נכון:

סמ"ד בהג"ה שני שכנים הדרים ביחד ונפרץ ביתו של אחד וע"י זה באים גנבים כו' וי"ח דלא הוה ג"ד כו' לענ"ד יש ללמוד כן מתשו' הרא"ש לעיל סי' קנ"ד גבי נפל ביתו של שמעון בין גנתו של לוי לחלונותיו של ראובן דמשמע דבעל החורבה אף דע"י בא ההיזק ראי' כעין גנבים אפ"ה אינו מחויב כלל לגדור וע"כ דזה לא מיקרי ג"ד וע"ש:

ובעיקר הדבר לא הבנתי כלל. במה נשתעבד זה לשומרו מהגנבים וכעין שכ' הפו' בסי"ד לענין דושא. ועכ"פ היכי חשבינן זה גירי דילי'. ומש"כ הב"ח ממחיצת הכרם. התם בא לו היזק מכחו וצע"ג:

סי' קנ"ו סמ"ע ס"ק ט"ז וכיון שכן קשה למה קתני כופין בני מבואות שר"ל שמעכב מבוי שלו הא יכול לעכב עליו כל העיר וצ"ל דמיירי דנותן עמהם מס עכ"ל. וזהו כוונת התו' שם גבי ואי שייך בכרגא דהכא לא מעכב שכ' דמ"מ מעכב עליו את המבוי. דכוונתם ליישב הך ברייתא דכופין בני מבואות דמשמע ולא את העיר. וע"כ בכה"ג ע"ש ודו"ק:

ש"ך סק"ג ול"י מאי מיבעיא ליה לר"ה ברי' דר"י בבר מבואה אבר מבואה אחרינא מי גרע מבר מתא אחרינא דשייך בכרגא כו' הנה לענין בני המבוי לעכב מבוי שלהם כ' בעצמו דתלי' בפשי' הבעיא וע"כ דכוונתו להא דשם אינו מעכבין עליו את העיר אף דאינו דר בכאן אבל ל"י הכרח לקושיתו דאינו דומה היזק העיר להיזק המבוי כדמוכח ע"כ מבעייתו דלעשות באותה מבוי מוסיף היזק וצ"ע: