חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב ל

סי"ד י"א דכ"ז שצריך להרחיק מחמת דושא דווקא כשקנו הקרקע מן המלך או מן ההפקר כו' בזה מיושב קו' התו' בסוגיא דסולם דלמה לא פריך ג"כ אהך דדושא דהכא לימא דלא כר"י דבמאי הוה גירי' דילי' [ותי' אינו מובן כלל דמאי הוה גירי דילי' משום מנועת דשא] ולפי"ז ניחא דהכא הוה משום קנין דקנה גם הד"א אלו וכן כתבו בעצמם לענין מזחילה דסעי"ז ע"ש. סט"ו הכותש את הריפות כו' ואפי' נבנה החצר אחר שבא המזיק צריך להרחיק היינו אפי' לפי שי' התו' והרא"ש בסי"ט דבכל הניזקין א"צ להרחיק כשסמך בהיתר. הכא מודו והטעם עיין בתוס'. והב"י כ' לפי שהוא נזק גדול. ודקדק כן מדברי הרמב"ם ע"ש. ולכאו' לפ"ז הא לדידן קיי"ל דהיכא דיהי' צריך להרחיק לאח"ז. גם עכשיו מונעו כדי שלא יצטרך להתעצם עמו בדין. כמבואר בסי' קנ"ד סט"ז ע"ש וא"כ לא משכחת כלל שיבא המזיק קודם בהיתר. אמנם מדברי התו' שם משמע לענ"ד דעני והעשיר הוה כשדה שאינה עשוי' לבורות. דבזה לכו"ע סומך לכתחי' כיון דאינו עשוי לזה אין זה יכול לעכב והשתא א"ש דבכה"ג שפיר סמך בהיתר ואפ"ה השתא כשבא זה ובנה צריך הוא להרחיק ואע"ג דגבי בור שם כשבא השני אח"כ צריך להרחיק כל ההרחקה התם שאני דהשני מזיק עכשיו בידים כמש"כ התו' בסוגיא דחרדל משא"כ הכא ובזה א"ש מה שנתקשה בזה הסמ"ע בסל"ו דהרא"ש לא כ"כ אלא לשי'. [ואין דבריו מדוקדקים שם וכוונתו לשי' הרא"ש בסי' קנ"ד סט"ז וכמשכ"ש] אבל לדידן קיי"ל דיכול למחות והוה חזקה. כמש"כ הר"י בטור. ושי' דאע"ג דבנזקין גדולים אין חזקה. היינו כשהחזיק בשעה שהוא מזיק כבר. אבל מקודם שמזיק שפיר אפשר שמוכר והוה חזקה [היפוך שי' הרמב"ן בסי' קנ"ד שכ' דמקודם שמזיק לא שייך חזקה כלל ועמשכ"ש דבדבר קבוע מודה הרמב"ן. וא"כ אפשר דל"פ בהך סברא] וכעין זה כ' גבי מכר בית ושייר חצר דאם החלונות על חורבה דאינו מזיק עכשיו. אמרינן דמכר לו זכות החלון. אבל כשמזיק כבר לא מכר לי' נזקי' ע' סמ"ע בסקנ"ד סכ"ח. ולפ"ז דאיירי באינו עשוי לבורות ודאי אינו יכול למחות. ובזה ודאי קיי"ל כוותי' דהרא"ש דבא"י למחות לא הוה חזקה כמו שבארתי בסקנ"ד ע"ש:

סי"ט בהג"ה וכן מותר לעשות בנזקין אלו בשלו כשאין שם דבר הניזוק כו' ויש חולקין בזה כ"כ הטור בשם רש"י והרי"ף. והב"י תמה בזה דכ"ז לרבנן אבל לר"י לא אמר שם אלא בבור משום כל מרא כו' ואנן קיי"ל כר"י. וכבר הקדימו בזה הנ"י במתני' דחרדל דביאר שם הנ"מ דקיי"ל דאפי' בלוקח אסור וכ' אע"ג דלר"י דקיי"ל כוותי' לא מיתסר בכל הנזוקין דכיון שסמך המוכר ברשות תולא הוה גירי דילי' נ"מ לענין חלון דמחדש עליו הנזק בכל שעה ע"ש והוא בהדיא כדברי הב"י. אמנם בחידושי הרמב"ן מבואר בהדיא כהטור דבכל הנזיקין אסור ע"ש. ונראה בסברתם דס"ל דדוקא בס"ד דבהיתר דלקיחה הוה ס"ל בפשי' דמהני. וא"כ אין דנין הדבר אלא על שעת עשי' ומש"ה בהא דאין שם דבר הניזק שפיר תליא במחלוקת רבנן ור"י דלרבנן אף שאין ההיזק עכשיו אלא לאח"ז. מ"מ יש לאסור כיון דהוא עתיד להזיקו במעשה זו אבל לר"י כיון דאין היזק עכשיו לא שייך לאוסרו. דההיזק דאח"כ אינו גירי דילי' אבל לפי המסקנא דגם היתר דלקיחה ל"מ. א"כ ע"כ אין האיסור על תחילת העשי' דהא זה היתר גמור וע"כ דאנו דנין אותו בעושה עכשיו מחדש. א"כ השתא הוא גירי דילי' ויש לאסור גם לר"י. וכעין זה כ' בחי' בביאור דברי התו' שם שנתקשו המפרשים והוא סברא נכונה. והא דאילן לא הוה ג"ד לר"י בפשוט י"ל דהא באילן באמת גם לפי המסקנא נשאר בסברא דבלוקח מותר. כמ"ש התו' שם לחלק בזה ע"ש. וא"כ נראה דאזלינן בזה אחר התחלת העשי' ומשו"ה ל"ח ג"ד. אמנם גם במשרה וירק אמרינן דלר"י לא הוה ג"ד אבל באמת הוא פשוט דלר"י מה שנעשה קודם חשבינן לי' כעושה השתא. אבל השרשים וריח המשרה והירק אינו בא מכחו כלל וכעין זה כ' הסמ"ע סקע"ג ע"ש:

ס"כ ראובן חפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו שם וכשרבו המים בוקעין ועוברין למרתף שמעון חייב ראובן לסלק היזיקו ובסכ"א דהר"ם במרדכי חולק ומחלוקותם בההיא דריש הבית והעלי' דהיכא דפסקו מיא והדר נפלו על בעה"ב לתקן אף דמודה ר"י בגירי דילי' וע"ש דהראבי"ה ס"ל לחלק דהיכא דהמים רבים שפיר הוה ג"ד וכמש"כ הרב בס"ד. ומוהר"ם לא ס"ל חילוק זה. ומ"מ נראה דבההוא דס"ד מודה וכן מוכח דעת הרב דלא הביא שם חולק כלל והטעם פשוט דהכא דיש קרקע מפסקת בודאי לא הוה לעולם ג"ד. אבל המעזיבה אינה חוצצת בזה כמובן. ובתשו' הרא"ש בטור כאן משמעות דבריו דגם הוא מודה דזה לא הוה גירי' דילי' אלא דחולק דההיזק שבכאן דא"א לניזק לתקן מודה ר"י דעל המזיק להרחיק. והאריך בזה ממשמעות הסוגיות. וכן נראה לענ"ד מתשובת הגאונים בב"י סי' קנ"ד (מי"ד) ע"ש אמנם הבדה"ב כ' שם ע"ז דנראה דלאו כהלכתא הוא ע"ש וצ"ע:

סכ"ב ואם הגורן קודם לעיר מסלקו ובני העיר נותנים לו דמים זה נלמד מדינא דאילן. דאילן קדם נותנים לו דמים. ולכ' צ"ע דהא ע"כ צ"ל דאילן שאני דהרי באילן גבי יחיד אפי' בור קדם צריך ליתן לו דמים משא"כ בכל הנזיקין וכ"כ התו' בר"פ ל"י דשאני אילן דהפסד גדול הוא וא"כ ה"נ אין ללמוד מאילן דאע"ג דבאילן דיש הפסד גדול נותן דמים. בשאר נזיקין אפשר דבעיר אפי' הן קודמים א"צ ליתן אפי' רמים והנראה דבאמת. מבואר בסל"ד ל"ו דמוץ הוה כמזיק בידים ול"מ סמך בהיתר אפי' לגבי יחיד ע"ש. ומשמע בהדיא דא"צ ליתן כלל וכ"ש לגבי רבים וע"כ צ"ל דהכא איירי בזכה מן ההפקר דקיי"ל שם ביחיד דא"צ לסלקו כלל ואפ"ה לענין העיר דהם רבים צריך לסלק וא"כ פשוט דחייבים לשלם בעד זכותו. דמי הפקיע זכותו בדמים ולא יליף מינה אלא חומרא דצריך לסלק שנותנים הדמים. וה"ה כל הני הרחקות דסכ"ג ושובך דבסכ"ד בזכה מן ההפקר צריך לסלק ונותנים דמים. ודוקא בלוקח אמרינן שם דטענינן ליה דקנה מבני העיר ובזה וודאי אין אחר קנין כלום. אבל זכה מן ההפקר ל"מ בהיזקא דרבים ודו"ק:

שם בהג"ה ומזה יש מי שלומד על דוכוס ממדינה כו'. כ' צ"ע דהא קיי"ל אין אדם נתפס על חבירו אפי' הוא חייב בדין וכ"ש כאן מה חייבים הם ש והנראה בדברי המרדכי דאיירי שהדוכוס טוען כדין מדינא דמלכותא. וא"כ אפשר דזה הוה כעין מס דנתפס על חבירו. ונראה דאין היחידים חייבים כ"ז שאינו ברור דמדינא צריכים לעקור אלא דבתביעת ההיזק בזה אין יכולין לעכב ודו"ק:

שם וכן לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו כו' עסמ"ע סקנ"א והטור פי' בתוך שלו בעיר כו' ואין זה נכון לענ"ד בכוונת הטור דא"כ היינו רישא וכמו שהקשו התו' גבי שובך הובא בסמ"ע סקנ"ה ופי' בתוך שלו היינו בשדה בין שדות אחרות ע"ש. וע"כ דגם כאן נפרש כן דהיינו דהמוץ מזיק גם לתבואה שבשדה ג"כ אלא דלהרמב"ם משמע לי' דמרחיק מנטיעותיו היינו פירוש דבתוך שלו והטור לא ס"ל כן דלאביי משמע ע"כ דמרחיק דסיפא הוא מילתא באפי נפשי' וא"כ ברישא ע"כ לתבואה ואין ראי' מר"א שיחלוק בזה ע"ש ודו"ק. ועכ"פ לד"ה הך דבתוך שלו היינו בשדה כמ"ש התו' גבי שובך אלא דבגמ' הך דינא דשובך קדים והקדימו דבריהם אדהתם:

סמ"ע סקנ"ו דבכל הנזיקין טוענין ללוקח ע"ש וכן הוא בהדיא בתשו' הרשב"א שהביאה ב"י בסוהס"י ע"ש וכ"כ התו' בסוגיא דחרדל גבי אילן קודם לא יקוץ דמוקי בלוקח ופי' ר"ח דהיינו בלקח כן וטוענין ללוקח ע"ש. ונראה דאף שהתו' כ' שם שהחזיק ג"ש אזלי לשי' דגם חזקת נזיקין בעי ג"ש. אבל לשיטת הרמב"ם דחזקת נזיקין לאלתר דאתברר הזיקו. ה"נ גם בלוקח טוענין לאלתר. ואף דבחזקת קרקעות מבואר שי' הפו' בסקמ"ו דאין טוענין בפחות מג"ש אפילו אית לי' מגו נראה דהכא בחזקת נזיקין הוה חזקת יום אחד. ממש כחזקת ג"ש דעלמא וכן משמע בכל הסימן זה ודו"ק:

סכ"ה מי שהי' שדה חבירו נטוע כו' ובא הוא לנטוע צריך להרחיק ד"א כו' באו ליטע בב"א כ"א מרחיק חצי השיעור ע' נ"י שכת' בזה דשניהם צריכין להרחיק כ"א ד"א. ונראה דמחלוקותם תלוי בשי' הרמב"ם והרא"ש בסמוך כמה מרחיקים משדה לבן. דהרמב"ם ס"ל דגם משדה לבן אין מרחיקין יותר מד"א א"כ א"ש מתני' כפשטה. בבא ליטע סמוך לשדה ומרחיק ד"א מהשדה בשביל גוף השדה דהיינו שדה לבן. ומה דאמר התם בגמ' הנ"מ בין אילנות לאילנות ובין גפנים לגפנים זה קאי אברייתא דבבבל שתי אמות כמש"כ המפ' [ומה דמקשה שם מהא דתנן במתניתין