חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב כז

סמ"ע סקי"ד דלשון הסתכל שייך לומר אהסתכלות בעלמא בלי כוונת ראיה. וע' ב"י או"ח סרכ"ט בשם הרא"ש גבי מסתכל בקשת דלא אסרו אלא להסתכל דהמסתכל מתבונן יותר מן הרואה ע"ש. ואולי כוונתו כאן דאינו רואה בבית חבירו אלא מסתכל בענינו של עצמו וצ"ע:

ס"י הי' חלון קטן למעלה מד"א בעל החצר יכול לבנות כנגדה. מדקדוק לשון זה נראה ברור דס"ל כהמפרש שהביא הרא"ש. דאע"ג דאין לו חזקה היינו שזה רשאי לבנות כנגדו. אבל אינו כופהו לסתום. ובאמת הולך הוא לשי' בר"ס קנ"ג גבי זיז פחות מטפח דס"ל דאפי' פחות מטפח דאין לו חזקה מ"מ החזיק כ"ז שאין זה צריך לבנות כנגדו ע"ש. וה"נ לענין חלון מצרי מלמעלה מד"א. והרא"ש השיג שם כיון דאין לו חזקה למה לא ימחה כיון דלפעמים יש לו ה"ר ע"ש. ופשוט דהוא מדין חזקה. דאע"ג דאין לו חזקה לגמרי להרחיק מלבנות שם משום דאינו קבוע. אבל כ"ז שא"צ לבנות החזיק כדין זיז פחות מטפח וז"ב. והרב דפסק שם בזיז דמוחה לגמרי. פסק כאן בס"ז דיכול לכופו לסתום ואתא לאפוקי מדברי הרמב"ם אלו. והסמ"ע נדחק שם מאי קמ"ל הרב בזה ולפמש"כ פשוט דלק"מ כמש"כ ודו"ק. שם ואם פתחה לאורה אפי' היא קטנה ביותר כו' ע' טור שכ' בשם י"א דבעי מיהו טפח. וכ"כ הב"י בשם הרבה ראשונים וכ"כ הרמב"ן ולמדו מירושלמי. ונראה דאע"ג דבש"ס דילן אמרו כ"ש מצינו בחולין קכ"ד וכמה כ"ש טפח ע"ש. ועוד נראה ראי' לזה מגי' הרמב"ם והרבה ראשונים בדכ"ב גבי מן הצד כמלוא רוחב חלון וגרסי עלה וכמה טפח. וכן פסקו בסכ"ב וש"מ דליכא חלון פחות מטפח. והנה המחבר כ' בבדה"ב. דבנ"י משמע דאפי' עשוי לאורה צריך צורת הפתח אי מלבן. וברמב"ם משמע דא"צ מדכתב אפי' קטנה ביותר. ואין דרך לעשות צוה"פ לפחות מטפח ע"ש. וכאן בס"י הביא לשון זה של הרמב"ם כנ"ל ובסי"א כ' סתם דכל חלון צריך צוה"פ ומשמע בהדיא דקאי גם אעשוי לאורה וא"כ דבריו סותרים עצמן. ולדינא הי' נראה דאע"ג דהרב הביא דעת הרשב"א דאי"צ צוה"פ. אבל טפח נראה. דמודה דצריך דהראי' מדכ"ב הוא ראי' ברורה וצ"ע:

סי"ג אבל בעל החלונות שבא לשנות מקום החלונות כו' משמעות הלשון אפי' לי"ל פסידא כלל וצריך להבין מ"ש ממרזב בסי' קנ"ג ס"ז דיכול בעל המרזב לשנות כשאין קפידא לבעה"ח וצ"ע:

סי"ד הבא לפתוח ראשון בעלי' [שברה"ר] כנגד עלית חבירו כו' א"י לעכב שרה"ר הפקר כו' הנה לשי' הפו' דבכל הנזקין כשסמך בהיתר א"צ להרחיק א"כ כאן מדינא כיון דאינו נהנה מאוירו והשתא ליכא ניזק הוה סמך בהיתר ואין חבירו מעכב. וכן יש ללמוד מתשו' הרא"ש בטור סכ"ב מיהו לפ"ז הי' גם השני מותר לפתוח אח"כ כיון דשניהן מזיקין כמש"כ שם התו' גבי חרדל ורבנן לא פליגי שם אלא דדבורים לחרדל לא מזקי וגם לפ"מ שהביא הרב לקמן סי' קנ"ה שי' הרי"ף ורש"י דלפי המסקנא קיי"ל דלא מהני סמך בהיתר. מדינא מהשתא מעכב עליו דלא קיי"ל בהא כהרא"ש כמבואר בסט"ז ודו"ק] וכ' הב"י בבדה"ב דהכא טעמא אחרינא משום דינא דמלכותא [והרשב"א דס"ל כשי' הרי"ף דליכא חזקה לה"ר הוצרך נמי לטעם זה ודו"ק] ונראה דאע"ג דמדינא דמלכותא ודאי דגם השני פותח. מ"מ בזה כיון דהוא נגד דין תורה ודאי דבארץ ישראל ל"מ כמו שהאריך הש"ך בסע"ג סקל"ט ע"ש והנה דעת הנתי' דלא זכה אלא כ"ז שחלונותיו קיימין אבל כשנשרף פקע זכותו דאויר אינו נקנה כלל אם לא הגוף לאויר ע"ש ולולי ד"ק ל"נ כן דהא מבואר בהג"ה סי"ח גבי קונה מכותי דזוכה בחלונותיו מן ההפקר אף בד"א לאורה שאינו בונה כנגדו ע"ש. וכן בסי' קניה סי"ד בהג"ה גבי ד"א לדישא ע"ש וטעם הדבר נראה דכל הטפל לבית נקנה עם הבית וגדולה מזו מבואר בסי' רע"ה ס"ו להי"א דהחזיק בפנימי קנה חיצון ע"ש. וכ"כ האויר הצריך להבית נקנה עם הבית ונחשב ממנו וע' סמ"ע לקמן סרי"ד סקכ"ז ודו"ק. אלא דבכל נזיקין שסמך בהיתר צ"ע כשסמך ואח"כ ניטל מעצמו בלא דעתו אי פקע זכותו בזה וצ"ע:

סט"ז דעת הרא"ש שהפותח חלון לרשות חבירו שאינו מזיקו עכשיו כו' אבל הרשב"א כ' שמעכב ע"י ולזה הסכים הריב"ש ע' טעם הריב"ש בב"י. משלשה טענות. האחד דאע"ג דא"י למחות בחלונו צריך לעשות מחאה בסוף כל שלש ואם לא מיחה היה חזקה. וא"כ אף זה מעכב בתחלה שלא י'קיקו למחות בסוף כל ג'. ובזה ודאי לא קיי"ל כותי' דהריב"ש כמו שנבאר בסמוך סי"ח ע"ש עוד כ' להוכיח מסוף חזקת הבתים גבי חלון מצרי למעלה מד"א דס"ל לר"ז דכיון דליכא ה"ר א"י לעכב. ואפ"ה בחלון צורי מודה דמעכב והטעם שהוא דבר קבוע וכן כ' התו' שם] וש"מ דדבר קבוע מחזיק אפי' איני מייקי. וכ' דהרא"ש יפרש הסוגיא בחלון צירי ע"ש. אמנם בהדיא כ' הרא"ש שם לפרש בחלון מצרי [ובצורי לעולם מעכב] ולכאו' הי' נראה פשוט בשי' הרא"ש דס"ל טעם אחר בצירי דדוקא במצרי הוצרכו לשרשיפא ובזה פליג ר"ז. אבל בחלון צורי ודאי דלכו"ע גם בלא שרשיפא יש לחוש שישען על החלון ויציץ וכמו שכ' המ"מ לענין בונה כנגד חלון הביאו הסמ"ע סקנ"א דל"מ הגבהה ד"א אם הכותל רחוק מהחלון שמא ישען על הכותל ויראה ע"ש. [והכא בפיתח לחצר יודאי דלעולם שייך זה] ואין לומר דהתם הוא ג"כ משים שרשיפא דהא דינא דשם הוא מברייתא [וכמש"כ הרהמ"ג דהיינו דנקט תנא דברייתא כדי שלא יציץ ע"ש] וא"כ תיקשה לר"ז דל"ל הכא סברא דשרשיפא. וע"כ דבפתוח לרווחה לכ"ע שייך ה"ר אף למעלה. ולכאו' הי' מקום לדקדק מדברי הרמב"ן שהקשה הא דמסקינן כאן דאף למעלה מד"א חוששין לשרשיפא. א"כ בכותל חצר למה אין מחייבין אותו יותר מד"א ולא חיישינן לשרשיפא. ותי' דאין שרשיפא מצוי בחצר. ולכאו' הוא סתירה למש"כ דלפ"ד בכותל אכתי יש לחוש שישען על הכותל ויראה. וכמו שחששו שם בבונה כנגד החלון [אלא דגם בפשוט הא בבינה כנגד חלון צריך ד"א למעלה מן החלון. ולא מצינו בכותל חצר שאם יהי' חלון בסמוך צריך להגבי' ד"א על החלון] אמנם לענ"ד הכא דההיזק בא ממילא והוא חייב לסלקו לא הטריחוהו חכמים יותר. אבל כאן שרוצה לחדש עליו ה"ר שלא הי' מתחילה ודאי מעכב עליו כל שיש חשש היזק. ועכ"פ הכל מחשש היזק ואי הוכחה לחדש סברא דקבוע להקשות על שי' הרא"ש. אמנם מלשון הרא"ש גופי' שם וכל הפי' משמע באמת דהטעם משים דבר קבוע. וע"כ צ"ל כן גם גבי סולם הצורי. וע' מש"כ לעיל גבי זיז טפח ומ"מ נראה דל"ק מזה. עפ"י דברי הרא"ש בפ"ק גבי אחזיק להורדי דכ' דנראה דיש לו חזקה גם בגוף הכותל דאי ל"ה כשקנה גוף הכותל במאי יחזיק ע"ש. והיינו דכל תשמיש קבוע הוצרכו לתקן לו חזקה וא"כ פשוט דהיינו להתשמיש מצד עצמו הוצרכו לתקן דכל דבר קבוע יהיה לו חזקה וה"ט דתחלון צורי. אבל כאן בפותח על חורבה ודאי דלא שייך סברא זו דדבר קבוע. דלא הוצרכנו לתקן החזקה בכל האופנים שיהיה בעולם וז"ב לענ"ד בשי' הרא"ש. עוד כ' הוכחה מקושי' הש"ס רי"פ ל"י מהא דליכא כותל סמוך. וש"מ דאין טענה שיסלק אח"כ [וכמש"כ התו' שם] אמנם מדברי הרא"ש שם נראה בהדיא דדווקא בהני דיש טורח הרבה לסלק ושמא יתעצל ולא ימהר לסלק וכן נראה מדברי התוס' שם בפירוש אבל בש"ד לא שייך חשש זה. ומיהו מדברי רוב הפוסקים משמע דחולקין בסברא זו אלא דבכ"מ חיישינן שלא יצטרך אח"כ להתעצם עמו בדין וזה שייך בכ"ד. ומשום זה הכריע כן המחבר וע' תשו' הגאון בטור סל"א משמע ג"כ דאף שהי' בתחלה במקום שנא היה מזיקו בראי' הוה חזקה ע"ש:

שם ומיהו כ' הרמב"ן שא"י להחזיק עליו כיון דאינו מזיקו עדיין עיין תוס' ברי"פ ל"י גבי הא דאוקי הא דאינן קדם לא יקוץ בלוקח הביאו פיר"ח. דהיינו כשהחזיק ג"ש וטוענין ללוקח ולכאורה הוא דלא כהרמב"ן דלשי' הרמב"ן אינה חזקה כלל מה שהחזיק כשלא היה הבור ולא היה מזיקו ונראה דהרמב"ן לא אמרה אלא בדבר שלא יהיה הפסד בהסרתה. וא"כ אין העשי' מחזקת אנא לשעתה כיון דאין עכשיו דבר הניזק אבל אילן דהוא דבר קבוע שאני וכדמחלקו התו' לענין הא דבאילן אפי' הבור קדם לא יקוץ בלא דמים וכ' משום דהוא דבר קבוע חששו עליו שלא להפסידו. וכ"ש דחזקתו של זה תעיד עליו לעולם ובכה"ג היה לו למחות אף דאין מזיק לו עכשיו. והרי בעיקר חזקת קרקעות לקנין גמור ודאי דאף בהלך מקודם ואנו רואין שאינו משתמש בקרקע שלו מזמן גדול ואין זה מחסרו כלום אפ"ה ודאי הוה חזקה וה"נ בדבר קבוע כזה לא שייך לחלק. ובדברי' בע"ב שם. גבי משרה וירק התם כוונתם בלוקח בראי' ודו"ק:

שם בהג"ה ראובן שהיה לו חלונות נגד חצירו של חבירו וכותל ביניהן ונפל הכותל צריך לסתום חלונותיו וי"ח דה"ר מיקרי