חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב כו

שפיר דהא לא הודה לו אף שבא מאביו כיון שהוא מא"א ל"מ ע"ש ודו"ק:

הלכות נזקי שכנים סי' קנ"ג ס"ב הוציא את הזיז ולא מיחה בו כו' ומונע את בעה"ת להשתמש בו. ע"נ שכ' דלפ"ז א"א לפרש כפי' הראשון של הרשב"ם דבעל הגג א"י למחות בבעה"ח להשתמש בו. דהרי לשי' מונעו וע"כ כפי' השני שם דאין בעל הגג מונעו להוציא זיזין. וא"כ קשה דהוה להו להביא חידוש דין זה והנה לפמש"כ הסמ"ע בסק"ב דגם לשי' הרמב"ם כשבעה"ח מיחה בו תיכף בעה"ח משתמש בו ואין בעה"ג מעכבו א"כ י"ל דמפרש בש"ס בכה"ג. אבל באמת כבר כ' הב"י ופי' המשניות להרמב"ם. דמפרש לשון המשנה אין לו חזקה ואינו יכול למחות היינו דפירושא דאין לו חזקה הוא שא"י למחות בו כשירצה לבנות במקומו ולהסירו. ומזה הוציא דהא על גוף הזיז להשתמש בו כ"ז שא"צ זה לבנות גם בפחות מטפח החזיק ע"ש וא"כ פשוט דזה פי' א"י למחות בעל הגג בבעה"ח דבש"ס ג"כ דהיינו שא"י למחות בו מלבנות ולהסיר זיזו וא"צ כלל לדברי הרשב"ם בזה. ובאמת יש לעיין דלפ"ז מנ"ל לדידי' הך דינא שכ' הטור לשי' דכשמיחה הבעה"ח יכול להשתמש בו וכמש"כ הסמ"ע סק"ב הנ"ל וצ"ע:

ס"ג היה בזיז טפח כו' ע' ש"מ בשם הראב"ד דטפח על טפח מרובע בעינן ע"ש:

ס"ד ואינו בונה תחת הזיז אא"כ הניח תחתי' אויר עשרה כו' ברא"ש כתב בשם הרי"ף ד"ט. והשיג עליו דאין לו אלא השתמשות עלי' ע"ש. ויש לתמוה שהשמיטו דעתו ולא הביאו כלל:

ס"ה יש לו עליו פתחים וחלונות יכול להוציא זיז כו' משמע בהדיא אפי' אין לו בחצר כלום אלא החלון יכול להוציא כיון דלא שייך היזק ראיה ומשמע אפי' זיז טפח וצ"ע לפי דברי התו' שם דכ' דלס"ד שם אליבא דר"י דמשו"ה בפחות מטפח מוציא משום דס"ל ה"ר לאו שמי' היזק. ואפ"ה בזיז טפח מודה דאינו מוציא וכ' הטעם דבטפח יניח עליו כלי מלא מים ויטשטש החצר או יפול על ראשו פ"ש. וא"כ לפ"ז ל"מ שיש לו חלון ג"כ. אבל באמת אינו מובן למה הוצרכו לסברא זו ולא כ' בפשי' כמש"ש מקודם גבי חלון דאע"ג דבמצרי למעלה מד"א אינו יכול לעכב דליכא היזק ראיה מ"מ בצורי מעכב משום דהוא דבר קבוע ושמא יחזיק עליו דכל דבר שהוא קבוע מחזיק ויתבאר היטב בדברינו בסי' הסמוך בס"ד ע"ש וכן ביאר הרמב"ם בסי"ג גבי סולם בפירוש ע"ש וא"כ גם כאן א"ש בפשי' הא דמעכב בטפח משום דהוא דבר קבוע ויחזיק עליו וא"כ כל הטענה אינו אלא שמא יחזיק עליו וימנענו לבנות במקומו. וא"כ כאן ביש לו חלון דאין יכול לבנות בל"ה אין לו שום טענה לעכב ודו"ק:

ס"ו כך החזיק בעה"ח שיהיה מי גגו של חבירו באים אצלו עסמ"ע בשם הנ"י דמ"מ אם רוצה לסתור הגג או לעשות מהגג עלי' אין בעה"ח מעכב עליו. וע' בנ"י דכ' דלבו מגמגם בזה דהא אמרינן כי היכי דבעה"ג אחזוק על בעה"ח. בעה"ח אחזוק על בעה"ג. והנה זה ודאי דכשנפל הגג ודאי מודה דהבעה"ח משועבד אליו. והוא אינו משועבד לבעה"ח דאף דנשתעבדו כ"א לחבירו מבואר בס"כ דאין השעבוד אלא כ"ז שהדבר המשועבד קיים ולבעה"ח נשתעבד הגג ולבעה"ג נשתעבד החצר וכ"א כדינו וע' סמ"ע סקנ"ד סקכ"ה בשם תשו' הרשב"א באריכות. אלא דקשי' ליה דלכתחילה אין לו לסתור כיון דנשתעבד לו לבעה"ח ומ"מ כשהוא רעוע או דאין דרך ב"א לדור כך ודאי סותרו כמבואר לקמן סקס"ד ע"ש וצ"ע:

ש"ך סק"ז ובמרזב יכול בעה"ג לקצר. ובמזחילה א"י כצ"ל:

(סי"ב) והחזיר מי גגו לחצירו של שמעון כצ"ל וכן העתיקו הסמ"ע בתוך סקכ"ו ע"ש (סט"ז) בהג"ה ובחזקת סולם ונעיצת קורות י"א דבעינן חזקת ג"ש וטענה. וי"ח בכל חזקות אלו. ע' טור שכ' בשם הרשב"ם דלתשמיש קטן כזה א"צ ג"ש [אלא דהטור לא כ' בשמו אלא בנעיצות קורות ולא באינך. והב"י כ' דלכאורה משמעות דבריו בכל אלו החזקות והסמ"ע כ' כהב"י. ובש"ך צריך להגי' אין מוכרח שיסבור הרשב"ם כן אלא בנעיצות קורות והוא כהטור ע"ש ועב"י דלא הביא אלא דברי התו' שברש"י (ד"ו) ע"ש אבל יותר היה לו להביא דברי הרשב"ם עצמו בדמ"א אמתני' דכל חזקה שאין עמה טענה ע"ש] ונראה לענ"ד במקור חידוש זה שהוכרחו לחדש דכאן א"צ ג"ש. הוא משום דפליגי אמוראי באחזוק לנטפי אי אחזיק לשפכי ואחזוק להורדי אי אחזוק לכשורי ע"ש ומשמע דהפלוגתא אינה אלא אם יש טענה להקפיד על הוספת היזק קצת. אבל זה ס"ל לכ"ע דאין חזקתו אלא תשמיש שהחזיק ולא במה שהוא יותר ממה שהחזיק. ולשון אחזוק משמע בהדיא שגוף החזקה ל"מ ואפי' יטעון שלקחתי בפירוש על כל דבר ל"מ. ואי היה כאן חזקת ג"ש כחזקה דעלמא הא אמרינן בדל"ח דאף דקנה אילן אחד לא קנה קרקע אבל אכל אילן אחד ג"ש הוה חזקה גם על הקרקע והובא לעיל סקמ"א והטעם כיון דאכל פירות הקרקע החזיק בגוף הקרקע ע"ש. וא"כ ה"נ ודאי הוה חזקה לגוף הכותל [וכשי' הרמב"ם בסי"ח] ע"כ הוצרך לחדש דכאן בחזקת יום אחד בעלמא. ומשו"ה עדיין לא הוחזק על גוף הדבר. והרמב"ם למד מכאן גם לענין טענה וס"ל דאי הוה צריך כאן לטענה שלקח ממנו אכתי לא הוה מסתבר לחלק בכך כיון דבהני מילי סגי חזקת יום אחד והוי כחזקת ג"ש אלא דכאן די' בתורת מחילה ומשו"ה סגי שפיר ראה ושתק וכיון דכל עיקר קנינו אינו אלא משום החזקה גופה ואין כאן טענה כלל נמי א"ש לשון לא אחזוק דהיינו שלא קנה בהחזקה ודו"ק [ובאמת היה נראה לפרש בדברי הרמב"ם בסי"ח הא דאם טוען על גוף הכותל נאמן היינו כדין חזקה גמורה בחזקת ג"ש ולא הוצרך לפרש זה דפשוט דבזה הוה כדין חזקה דעלמא. והוא נוח יותר מכל מה שנדחקו בפירושו ע"ש וע' ברא"ש סי"ב ותראה שדבריו מגומגמין בזה ע"ש] ולדינא ע' סמ"ע סקל"ב דאע"ג דהרב ז"ל הכריע בסקנ"ה סל"ה כהרמב"ם אינו אלא משום ספק דהמע"ה. והיינו דווקא שם בסמיכות נזיקין דזה עושה בתוך שלו אבל כאן דבא להשתמש בתוך של חבירו לא וכ' בעצמו דהיה נראה לפ"ז לפסוק כאן כשיטת החולקין. דהכא אדרבה זה מוחזק. אלא דקשיא ליה משום שמור"ם ז"ל לא כ' כאן בדרך הכרעה. ע"כ נדחק דבתשמישים אלו לא הוה כ"כ מוציא וא"כ הוא ספק גמור לדינא וכ' הש"ך עפ"ז דכל דא"ג. ולענ"ד הוא קשה מאוד לפסוק כן בכאן כדא"ג לגבור ע"ז שהוא ברשותו. אבל יותר י"ל בפשי' דכאן כיון דהוא ברשות חבירו פשי' דחבירו מוחזק. ואין מוציאין מספיקא ומשו"ה לא הוצרך מור"ם לכתוב זה בכאן דיש להורות דאין מוציאין מן המוחזק כיון דכן הדין פשוט בכ"מ אלא דשם בסמיכות מזיקין דהוא מזיקו בכל יום. והנזק הולך ומוסיף הוה מקום לומר אף דעושה ברשותו לא שייך לקוראו מוחזק. ובאמת קיי"ל בכל האיבעיא בריש הסימן שם דלכתחילה אסור לו לעשות ע"ש ואיצטריך לאשמועינן דמ"מ כיון שכבר עשה הוא מוחזק ולענ"ד הוא נכון:

סי' קנ"ד ס"א אבל יכול לפותחו לתוך ביתו כו' נראה דהרמב"ם לשי' דס"ל דלהרבות דיורין אפי' בתוך ביתו אסור ומשו"ה אין איסור בהוספת דירה כל שאינו מוסיף בפתחים. והחו' דס"ל דיכול להרבות דיורין בתוך ביתו משו"ה ס"ל דאסור להוסיף דירה שמא ירבה דיורין. ומשו"ה לא הוה סברות הפוכות ודו"ק:

סמ"ע סק"ט דאחד מהשותפין שרוצה להושיב אחר במקומו ולא ירבה בדיורין ל"מ מעכב כו' דהא אם רצה יכול למכור חלקו לזה שמכניס. ובט"ז תמה דהא גם כשמרבה דיורין יכול למכור להם. ולענ"ד נראה ע"פ המבואר לקמן סקנ"ו ס"א בהג"ה דאע"ג דאינו משכיר לגרדי רופא כו' יכול למכור להם והדין בניהם. וה"נ לשנים יכול למכור אבל הרי גם הם בודאי לא יכלו להשתמש כולם עמו בשוה דזה גזילה גמורה. ומשו"ה נמי א"י להשכיר להם להשתמש בשוה אבל לאחד כשימכור לו בודאי מותר להשתמש עמו בשוה ואי משום דלא יתדר לו עמו יחלוקו או יאמרו גוד או איגוד בדבר שאין בו דין חלוקה אבל כ"ז שלא חלקו משתמש וה"נ משכיר לו להשתמש וכשאינו מתרצה עמו יכול לתבוע חלוקה. אבל ההשתמשות כ"ז שלא חלקו אינו מעכב וכוונת הסמ"ע בפשוט דחזינן כאלו מכרו וזה פשוט:

ס"ג בהג"ה וי"א בחלון כנגד חלון מהני חזקה. נראה טעמם דבדרשא דקרא לא אייתי אלא שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה. ומשמע דעיקר איסורא לא הוה אלא בפתח ומשו"ה בחלון שפיר מהני חזקה כשאר נזיקין. ומ"מ צ"ע לפי סברת הרא"ש דאע"ג דמהני חזקה להיזק ראי' מ"מ לא הוה חזקה בשותפין שלא עשו מחיצה דכיון דשניהם נזוקן יכול לומר לא חששתי למחות וא"כ לכאורה ה"נ בחלון כנגד חלון וצ"ע: