חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב כד

ובפירותיהן דמן הדין אין לו פירות אלא דאפ"ה לא קפדה אבעל. וכיון דנתגרשה אפי' ספק גירושין קפדה. אבל באית ליה פירות משמע בכ"ד לדידן דאינו מפסיד בספק גירושין וכיון דאית ליה פירות בודאי א"צ למחות וצ"ע:

סי"א אין מחזיקין בנכסי אשת איש. ע' סמ"ע דכ' דאם הבעל סלק עצמו גם מירושה מחזיקין בנכסי'. וכן משמע מדברי התו' שם. וקשה דא"כ מאי פריך שם מהא דא"ר א"א צריכה למחות לוקי בכה"ג וראיתי בקצוה"ח דתי' דהתם אליבא דרב דפסק כרשב"ג בריש הכותב דא"י לסלק מירושה אפילו כותב לה ועודה ארוסה. ואין זה מספיק דאכתי איכא כמה גווני דאינו יורש. וכגון ההיא דסו"פ מי שהיה נשוי דאמר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני דלא ירית בעל וכה"ג וצ"ע. ועיין עוד שם שכ' ליישב קושי' התו' אאוקימתא דר"י דהחזיק בחיי הבעל וג"ש לאח"מ הבעל דמגו דאי בעי אמר זבינתה מינך כי אמר זבינתה מיני'. וזבינתה ליה מהימן. דלמ"ל לומר בכה"ג ולא אמר בזבנה מינה. ותי' ע"פ דברי הרמב"ן דבירד בחיי הבעל שוב אין לו חזקה לעולם. כירד בתורת אומנות והכא דווקא כשאין אנו יודעין שירד בחיי הבעל דאית ליה מגו דלא ירדתי וא"כ י"ל דר"י לשי' גבי שטרא זייפא. דס"ל דגם בקרקע דקיימא בידי' מיקרי מגו להוציא כיון דאין לו בה חזקה וה"נ לשי' אי הוה מודה דמעיקרא הוה בידי' מכח הבעל שוב אין לו בה חזקה ע"ש באריכות. וגם זה אינו דדווקא שם דהקרקע היא בחזקת בעלים ואין לו להמחזיק בה עתה אלא המגו אבל כאן דהוא אכלה ג"ש לפנינו והיא עתה בחזקתו אע"ג דמודה דבאמת אין לו בה חזקת ג"ש אלא דמ"מ היא שלו ע"כ מהני. דהרי ע"כ לא יחלוק ר"י אמתני' דרפ"ב דכתו' דשדה זו של אביך הי' ולקחתי' ממנו דנאמן במגו ולא הוה מגו להוציא וע"כ כיון דאין לחבירו בה שום חזקה אע"ג דהמחזיק גופי' מודה דהיא בחזקתו של זה דהוא לא אכל עדיין שני חזקה מ"מ כיון דטוען שלקחה נאמן וה"נ כיון דאכל ג"ש חזקה. אע"ג דמודה דאינו בחזקתו משום שירד בה בחיי הבעל מ"מ כיון דאומר דלקחה ודאי נאמן וז"ב:

ש"ך סקי"ג בישראל שהחזיק מכח עכו"ם דנוגע הוא ואין משביעין ולענ"ד הוא קשה טובא דהא מבואר לעיל בסקמ"ו ש"ך סק"ה דאפי' בחזקה בלא טענה צריך לישבע היסת. וא"כ ה"נ כיון דאם טען הישראל שהוא קנה מישראל ה"ה נאמן כמבואר בסמוך וע' סמ"ע סקכ"ו. אלא דמשום שטוען דבא מכותי גרע. ועכ"פ ל"ג מחזקה בלא טענה. ודוחק לומר דכותי גרע טפי מסתם ספק [וכה"ג מצינו באיסורא דספק דרבנן לקולא וספק ביד כותי גרע וע' ט"ז יו"ד סר"א ודו"ק] דהש"ך לא כ' אלא דלא הוה טענת ברי משום נוגע. וא"כ ל"ג עכ"פ מאין עמה טענה. ולפי מש"כ בסק"מ שם י"ל דהכא בלא החזיק עוד הישראל ג"ש דבכה"ג א"צ שבועה בלא טענה ואנו באין לדון מכח טענת הכותי אבל בהחזיק ג"ש ודאי צריך היסת ודו"ק:

סעי"ז קניתי ממך אחר שקבלתי דת נאמן עט"ז דנתקשה מ"ש מגזלן שחזר בתשובה ולענ"ד פשוט דגזלן לעולם יראים ממנו אפי' שב בתשובה. אבל עו"ג שקבל דת מסתמא הם מעונין כדאיתא ביבמות (מ"ח) וז"פ:

ס"כ יצא קול בחיי האב דהיא משכונא בידו לשנים ידועות וכלו שני משכנתא אחרי מות אביהם עסמ"ע שנדחק בפירוש זה דכלו שני משכנתא אחרי מות אביהם דמאי נ"מ בזה. ולענ"ד נראה לפרש דהנה נראה ברור. דאע"ג דקיי"ל בסקמ"ו דצריך למחות בסוף כל ג"ש אם מיחה בתחלה דהיא משכונא בידו לעשר שנים. וא"כ אכלה כדין כל העשר שנים שוב א"צ למחות וכמו בידוע שהיא משכנתא בידו דליכא חזקה. והנה קול זה דינו כמחאה כמש"כ הפו'. ואי היה הקול לשנים מועטות באופן דאכלה אח"כ ג"ש בחיי האב א"כ שוב אין כאן מחאה והוה חזקה כמו אם היה מוחה דהיא משכונא לג"ש דודאי צריך אח"כ למחות ואם לא מיחה הוה חזקה. וה"נ כאן בקול. והשתא א"ש דקמ"ל דאם הקול היה לשנים הרבה תו הוה מחאה על כל השנים. וכמו אם מיחה בתחלה דהיא משכנתא לכך וכך שנים דא"צ למחות כל השנים האלו ה"נ בקול ודו"ק. ואני מסתפק אם היה הקול לשנים מועטות ואכלה אח"כ ג"ש דהוה חזקה [דזה פשוט אם טען שהקול שקר והוא לקחה מעיקרא דזה מהני כיון דאכל אח"כ ג"ש בלא מחאה וכנ"ל] אבל אם מודה לקול אלא שטוען שלקחה אח"כ דלפי הדין אם נודע שירד בה שלא בתורת לקיחה שוב אין לו בה חזקה לעולם ומ"מ במחאה אם אכל ג"ש אחר המחאה ודאי יכול לומר ג"כ אפי' לקחתי אח"כ. ואע"ג דמודה דירד שלא ברשות ואכילתו אינה ראי' מ"מ מהני במגו דלקחתי מקודם אבל בקול דמגו שהיה מכחיש הקול ל"מ כמבואר בסמוך צ"ע בזה. וע' סמ"ע בסק"נ סק"ד ודו"ק:

סכ"א מי שהחזיק בנכסי קטן כו' עסמ"ע וש"ך שהאריכו בפירוש דברי הר"מ אלו והמעיין בש"מ שהביא דברי הר"י בן מגש בהאי עובדא דרב"ש יראה בהדיא דדברי הרמב"ם הם נוזלים מתורת רבו וכמש"כ המגיד. ומבואר שם פי' הסוגיא וכל החילוקים כמש"כ הש"ך בלי שום שינוי כלל ע"ש היטב:

סכ"ב מתוך שיכול לומר לקוחה יכול לומר חוב יש לי כו' וגובה שלא בשבועה. והש"ך הסכים כהראב"ד דהוה כשאר מלוה על המשכון דצריך לישבע וסוגיא דרב"ש התם הי' לו שטר וכיון דאף בלא המגו הי' נוטל בשבועה מהני לי' המגו לפוטרו משבועה ע"ש. ולכ' דבריו תמוהין דהא התם יתומים קטנים היו ובלא המגו אינו גובה כלל ע"ש ונראה דמ"מ כיון דאיכ' שטר שגובה מן הדין אלא דביתומי' קטני' הוא דתקנו חכמים דאין נזקקין גם בזה אלים כח המגו לפוטרו משבועה דהמגו מאלים כח השטר גופה שיגבה מן היתומים. וכמו בתו"ז דמבואר בסק"ח ס"ג דתו"ז גובה מיתומים קטנים בלא שבועה ע"ש. והרי קיי"ל דהוה בעיא דלא איפשיטא אי מגו עדיף או חזקה זו דתו"ז עדיפא. וקיי"ל דלא מפקינן מן המוחזק וא"כ בודאי במגו ג"כ מהני כשהוא מוחזק דלא מפקינן מיני' (וע' מש"כ בזה בסק"י] ובתחילה מאלים המגו כח השטר לגבות אפי' מיתומים קטנים. ואח"כ פוטרו מהשבועה. ועוד נראה בפשוט דכיון דהקרקע בחזקתו [בלא שום הנאמנות והראי' של המגו דהוא מוכיח על גוף הטענה אלא] דנעשה הקרקע ברשותו ולא מיקרי גובה מנכסי יתומים אלא שלו הוא נוטל וגדולה מזו יש שי' בסק"י דאפי' תפס בעדים תו אין מוציאין ע"ש ונשאר לנו ההוכחה של המגו דטענתו אמת וזה פוטרו מהשבועה. אמנם מדברי הר"י מגש שהביא הש"ך בסק"נ סק"ג נראה בשי' דהכא א"צ שבועה אפי' בלא שטר כשי' הרמב"ם. וטעמו נראה לא כמש"כ הה"מ משום דהוא קרקע ואין נשבעין על הקרקעות. וע"ז השיג הש"ך שפיר דשבועת המשנה נשבעין ע"ש אלא דלא אמרו הגאונים דצריך שבועה אלא בנוטל. אבל כשמחזיק הקרקע שהיא בחזקתו אינו נוטל משלהם אלא ממה שתח"י ע"ש. וכעין זה כ' הר"ן הביאו השיך בסע"ב סקע"א. דהיכא דאין זה תובע לפרוע לו במעות. אלא רוצה לתפוס המשכון. עד שיתרצה זה לפדות לא מיקרי נוטל. וא"צ שבועה ע"ש וזה נכון לדינא:

ש"ך סקכ"ה א"נ כאן א"צ שבועה חמורה קאמר. לפי מה שהסכים בסקכ"א דגרסינן בסעי' כ' בשבועה ופי' שם דע"כ היינו שבועת היסת א"כ ע"כ הא דאמר הכא א"צ שבועה ע"כ דא"צ שבועה כלל קאמר ואפי' היסת א"צ וצ"ע:

ש"ך סקל"א ומ"מ אין מחזיקין בשלהם משום קידרא דבי שותפא כצ"ל ורצ"ל דאע"ג דלא ס"ל ראי' האגודה מדבי ר"ג והם יכולין להחזיק וכמש"כ בס"ק הסמוך. בשלהם אין מחזיקים משום קידרא דבי שותפא ודו"ק:

סוהס"י בהג"ה אדם שהחזיק במצוה כו' ע' ד"מ סי' קנ"ו שכ' ואם יש מי שנותן יותר ע' או"ח סי' קמ"ו. ושם לא נמצא דבר. ואולי הוא בד"מ הארוך שם אבל בב"י שם סי' קנ"ג הביא דברי המרדכי דהחזיק ביין הבדלה אם יש מי שנותן יותר אין ירושה במצות. וכלשון הזה מצאתי באו"ז סי' קט"ו ומסיים אין חזקה במצות ע"ש. ומשמע מדברי הרמ"א דס"ל דאין כאן מחלוקת. וגם הם מודים דהוה חזקה. ולשון אין חזקה הוא ל"ד. אלא דווקא הכא בשביל שנותנין יותר אין חזקה. ולכאורה צריך להבין כיון דחזקה זו מדינא דהש"ס. וכמש"כ התו' בריש יומא גבי ראשון חוזר לעבודתו ע"ש. וא"כ מאי נ"מ בהא דנותן יותר. ואולי דזה הוה כמו שלא היה ספר אחר לקרות בו דלא הוה חזקה. וה"נ כאן י"ל דלא נתנו לו אלא משום שלא היה מתחלה מי שנותן יותר ועכ"פ נראה דהיכא דהיה בתחלה ג"כ מי שנותן יותר. ונתנו לזה כגון מפני כבוד ת"ח וכה"ג ודאי הוה חזקה גם לזה. ובאמת המרדכי והאו"ז משמע לכאורה דלא ס"ל כלל חזקה זו וצ"ע:

סי' ק"נ ס"ד אם ידוע לנו שירד בתורת משכונא א"נ עסמ"ע דהיינו דצריך להחזיר גם הפירות שכבר אכל. וכן הוא