חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב כב

גמורה נאמן כמבואר בסכ"א דאף דהמערער מכר השדה. ואין לך מחאה גדולה מזו אפ"ה אם ידע המחזיק שמכרה ואית ליה מגו נגד הלוקח דזבנה מיני'. נאמן לומר שלקחה מן המוכר קודם ע"ש. הרי אף דמיחה נאמן שאבד שטרו במגו ועוד דאפי' בתוך ג' מבואר בסוהס"י גבי שטרא זייפא דכיון דיש לו מגו נאמן שאבד השטר והיכא דלי"ל עדים שהיה שלו מבואר בכל הסי' דנאמן אף בתוך ג' שלקחה ממנו. ומיהו שם י"ל כיון דאין לזה שום חזקה בקרקע כ"א ע"פ שאני. אבל משטרא זייפא דסוהס"י קשה טובא. ולכ' אפשר דגם שם כיון דלא איתרע שטרו אלא ע"פ שפיר מהני המגו. וכמש"כ הש"ך בסי' ק"ח בשם הרמב"ן גבי בעיא דמגו במקום חזקה דקיי"ל דספיקא הוא דאם לא נודע אלא ע"פ וודאי מהני. וא"כ אפשר דבכה"ג מהני אפי' בחזקה דהכא דאלימא טפי לשי' הרא"ש דס"ל בזה בפשי' דודאי ל"מ מגו כנגדה. מ"מ בלא נודע מהני מגו אבל כאן במיחה לפני ע"א כיון דנודע מפי הע"א תו לא מיקרי נודע ע"פ. וע' מש"כ בזה בסשס"ד. אמנם מדברי הרא"ש נראה דאפי' בלא עדים כלל ל"מ החזקה וצע"ג:

ס"ד בהג"ה אבל אם נתנה לו הקרקע בסתר כו' אין מחאתו כלום כו' האחרונים נדחקו בזה דבמאי איירי אי כשיש עדים שנתנה לו א"כ הנתינה גופה הוה מחאה לשי' הי"א בסוס"י קמ"ד ובלא עדים בלא"ה ודאי א"נ לחוב לזה המחזיק ע"ש. ולענ"ד בפשי' דודאי הנתינה לא עדיף מסתם מחאה גופה דאי אמר לסהדי לא יצא דבר זה מפיכם לא הוה מחאה ובגוונא דלא הוה מתנתא טמירתא כמבו' לקמן סרמ"ב ס"ג בהג"ה ע"ש או במכירה ודו"ק:

ש"ך סק"ד בשם הרא"ה דמחאה בפני שנים. אפי' זה שלא בפני זה ועב"י דהרשב"א חולק ונראה שהש"ך הכריע כן ע"פ מה שהאריך בספ"א. שהסכים כהרז"ה דהודאה בפני ע"א אינה כלום ומ"מ כשהודה לפני שנים זה אחר זה מהני כדמוכח סוגיא דפרק ז"ב. וה"נ כאן דאף דבע"א לאו כלום הוא שנים זא"ז מהני ותדע דהרי טעם הרז"ה שם דמדמה כל הני דר"נ בב"ב (ד"מ) הודאה ומודעא ומחאה וק"ש ע"ש. א"כ בודאי יש לדמות גם מחאה להודאה לענין זה. אמנם הוא קשה מאוד דבשלמא שם אף דבע"א אמרינן דהוא השטאה כשהודה בפני השני ג"ד דלא היה השטאה אבל כאן במחאה מאי מהני שעכשיו ג"ד דאינה השטאה הרי הראשון סבר דהשטאה היא ולא מפיק קלא ולא הוה מחאה גם שם קשה דכיון דאין הוכחה אלא מעד השני היכי מפקינן ממונא ע"פ ע"א] ועכ"פ לפ"ע דלא קיי"ל שם כהרז"ה גם כאן ודאי לא קיי"ל כן. ועוד יש לומר דכל שלא היה שנים ביחד אין מוציאין קול. ויש ללמוד זה מדברי, תו' גיטין רי"פ השולח דל"ג ד"ה רבי כו' דהוכיחו שם מסוגיא דהתם לענין בטול השליח שלא בפניו. דאפילו למ"ד בפני שנים ואמרינן התם דלא בעי קלא. אפ"ה שנים זה שלא בפני זה ל"מ דבכה"ג ליכא קלא כלל ע"ש היטב:

וא"כ כ"ש הכא במחאה דאפי' למאי דקיי"ל בפני ב' ודאי בעי קלא טפי מהתם דהרי במחאה בשעת חירום ל"מ והתם ל"מ חילוק זה וא"כ ודאי דזה שלא בפני זה ל"מ ודו"ק:

ס"ה בהג"ה אבל לא יכתובו שמענו שמיחה דהוה מפי כ' עסמ"ע דתמה שהטור השמיט זה והמעיין בנ"י יראה דהוא ס"ל דכאן מדינא אי"צ דעת המחזיק דאינו בע"ד בזה. ול"ד לשטר קנין שצריך דעת המקנה דהתם באים מכחו ע"ש וא"כ הוה ככל שטר דעלמא דצריך דעת הבעלים וה"נ צריכין לכתוב בשליחותו של המערער דהוא הבעלים לשי' אבל התו' והרא"ש דכ' כאן דמדינא ל"מ כלל דצריך דעת מי שהוא חובתו. ודעת המערער ל"מ אלא דתק"ח הוא הכא א"כ לכאו' אין צריכין כלל לכתוב בזה אפי' שליחותו של המערער שוב ראיתי שהתומים הרגיש קצת בזה דהת' לא יסברו כהנ"י אבל האריך הרבה. וכפי הנראה לא ראה דברי הנ"י ע"ש:

ס"ז ערער וחזר וערער כו' ע' טור דאפי' טען מעיקרא גזילנותא. ואח"כ שכירות ל"א בהא עד השתא חשדת לי' בגזלן והשתא אוגרת לי' בלא סהדי כו' ונראה טעמו בפשי' דלא הוה כההיא דסוסקל"ח עד השתא חשדת לי' בגזלן והשתא אגרת לי' בלא סהדי ע"ש דהכא בקרקע כיון דהוא בחזקתו ובידו למחות בו א"כ לא האמינו כלל ופשוט:

ש"ך סק"ה בטור כתב נשבע ונוטל כו' בליטול נשבעין על טענת שמא כו' לכ' צריך להבין מאי טענת שמא יש כאן כיון דמודה שלא לקחה משום אדם. והרי באבידה דהביא הבעלים עדים שהיא שלו. לא מצינו דצריך האובד שום שבועה ומ"ש כאן. וצ"ל דכאן דידע ביד מי הוא והניחו לאוכלה יש כאן סברא דשמא נתרצה ליתנה לו במתנה וזה קונה שלא מדעתו כיון דאיכא דעת מקנה כדלעיל סקמ"ד ס"ב ע"ש. ובפחות משני חזקה צ"ע אם צריך שבועה וההיא דלעיל סק"מ התם בטענה. ולקמן סשס"ג ס"ו גבי דר בחצר של חבירו שלא מדעתו משמע דנוטל השכר היכא דחייב ליתן בלא שום שבועה ע"ש וצ"ע:

סק"י דאמר בתחילה מפלניא זבינתא דזבנה מינך. מפרשינן מעצמנו דבפני קאמר. וכ' דדמי למש"כ הטור והמחבר לקמן סכ"ד דאמר סתם של אבותיו מפרשינן דברי' דלקחוה מאבותיך ע"ש נראה דזה כ' לפי שי' הטור שם אבל הוא בעצמו ס"ל דהכא דהזכיר דזבנה עדיף טפי. אבל שם לא טענינן לי' אנן דלקחוה בפני. דהוא הוספה. מ"מ לא הוה הוספה גמורה כאם אמר מפלניא קניתי' סתם ולא אמר דזבנה כלל דשל אבותיו משמע דיודע שהוא של אבותיו בודאי וה"ה כפירוש דברי' דיכול לפרשם כ"ז שהוא בב"ד כמבואר בסי' פ' ע"ש. ובזה יתיישב דבריו בסקכ"ד וכ"ה ואין שום סתירה והאחרוני' נתקשו בזה ולענ"ד ברור כמש"כ ודו"ק:

סקי"א האריך להסכים לשי' ר"י דמהני בפני דר בה המוכר יו"א אפי' בלא עדים. וכ' ראי' מחזקת מטלטלין דטוען דלקחה מפלוני מהני אף דלי"ל עדים דהי' ביד פלוני. והמעיין היטב יראה דר"י יחיד בזה וממש כל הפו' הרמב"ן והרז"ה והרשב"א בש"מ והרי"ף והרמב"ם והרשב"ם והטור כולם סוברים דבעי דווקא עדים וכן פשטה דהש"ס (דמ"א) הא ראי' בעיא משמע ראי' בעדים וראייתו מחזקת מטלטלין כבר הרגיש בש"מ וכ' דל"ד והנראה בטעמו דבאמת עיקר הטעם כמש"כ הרמב"ן והרז"ה דדברי' קרובין להיות שוין וכ' דדרך דמאן דזבין ארעא בפהרסיא זבין ואי הוה לקחה הוה נודע ואף דזה נאמן במגו דדר בה חד יומא מ"מ כיון דאינו נודע לכל העולם. זה ראי' שלא לקחה ובגזלנותא החזיק בה ונזהר שלא יתודע ואף דבטוען הלוקח דזבנה בפני נאמן במגו אף דלי"ל עדים שהי' דר בה. ולא אמרינן מדאינו נודע לעדים ש"מ דלא לקחה. מ"מ דווקא כשטוען בעצמו אבל אנן לא טענינן לי' דהוה טענה דל"ש וא"כ פשוט דבמטלטלין לא שייך זה כלל. ועוד נראה דבמטלטלין. כל שיש לו מגו אי"צ טענה כלל דממילא ה"ה בחזקתו. ולא הוזכר טוענין ללוקח אלא בקרקע דבחזקת בעלי' עומדת אבל במטלטלין לא שייך טוענין. ובזה יתיישב קושי' הרמב"ן שהקשה על הפו' דכ' דהיכא דלא החזיק ג"ש אין טוענין ללוקח אף דיש לו מגו דקשי' ממפקיד בעדים ומכר לאחר ולא ראה. דאין מוציאין מן הלוקח. ולפ"ז לק"מ ולענ"ד הוא סברא נכונה. והש"ך סקי"ג נדחק בזה וכ' לחלק דהתם המפקיד מודה שבא להם מאביהם משא"כ הכא די"ל דהמחזיק לא לקחה מפלוני כו' וזה סותר ד"ע שהאריך מקודם בהשגתו על הב"ח דכל שנאמן במגו הוה כודאי ע"ש ומאי גריעותא דכאן דאנן לא ידעינן כיון דע"ז יש לו מגו ודו"ק:

סי"ח בהג"ה מי שקנה קרקע אחת שני פעמים ותובע את המוכר במעות השנים כו' הרשב"א למד זה מהא דהכיר בה שאינו שלו דא"ש מעות מתנה וקיי"ל כשמואל בדינא והש"ך תמה ע"ז דקיי"ל שם כרב דמעות פקדון. אבל לפענ"ד הוא סוגיא ערוכה בכתובות (מ"ד) שני שטרות היוצאין על שדה אחת בטל השני את הראשון ופסקינן לקמן סרמ"א ס"ב דאחיל לשיעבודא דקמא ומחויב להחזיר דמי כל הפירות מזמן ראשון. וה"נ וכ"ש דמחויב להחזיר דמי המכר השני שקבל עליו בשטר. ולפ"ז נראה ברור דאפי' לא נתן עוד המעות כבר נתחייב מכתיבת השטר וק"ו מהפירות וכן יש ללמוד מלקמן סר"ט ס"ד בהג"ה ב' ע"ש ודו"ק:

סכ"ב וכל המתגבר יורד בה ויהי' האחר המוציא מחבירו וע"ה:

ע' לעיל סי' קל"ט ס"א דלשון דיהי' האחר המוציא קשה להולמו. דהשתא אינו מתורת מוחזק לבד. אלא שחבירו אינו יכול שוב לתקוף כלל וקצת צריך ישוב:

סמ"ע סקס"ג או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך הא דלא אמר שלקחוה ממך דבכה"ג צריך ראי' דדר בו חד יומא. אבל בלקחוה מאבותיך כיון דאין לו לזה טענת ברי שלא מכרו מהני. והש"ך כ' ואני חוכך בזה. ולענ"ד הוא ודאי תמוה דהא הרשב"ם כ' בהדיא דהכא אין צריך עדים שדר בה יום אחד דהא טען ברי שלקחוה. וכן הבינו הת' דהוא טענת ברי והבאים הש"ך סקכ"ד. וא"כ אין לחלק בין לקחו מאבותיו או ממנו.