חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב כ

ע' בסוגיא דסנהדרין דאדרבה קרקע עדיף. ויתכן להגי' ואפי' במטלטלין וכ"ש קרקע ע"ש:

ש"ך סק"כ דברחבה אפי' בלא שותפין לא קפדי דלא כהטור. ואינו מוכרח ובתוס' שם ד"ה רבינא כו' כ' בהדיא דאפי' לשינויא דרבינא דבתר הכי דלא קפדי כלל אדריסת הרגל דהיינו דווקא בשותפין ע"ש וכ"ש בתי' דר"נ דמקמי הכי וכן מוכח בהדיא מדקשיא להו ההיא דמגילה דדריסת הרגל לא קפדי והוצרכו לפרש דהיינו בבקעה ע"ש משמע בהדיא דדווקא בקעה אבל ברחבה משמע להו נמי בתי' דר"נ דדווקא שותפין לא קפדי אבל לאחרים קפיד עוד כ' הש"ך דחסר תי' דרבינא בדברי הרא"ש. ואינו חולק כלל על הרי"ף והרמב"ם. והולך לשי' דבתי' דרחבה דר"נ. הוה אפילו באינו שותף. וא"כ י"ל דמש"ה הביא הרא"ש תי' זה דר"נ משום האי דינא דלא מצינו מאן דפליג עליו. אבל לענין דינא דשותפין שפיר ס"ל להרא"ש ג"כ כתי' דרבינא אבל כ"כ דזה ליתא. וא"כ כיון דכ' הרא"ש תי' דר"נ ודאי ס"ל כוותי'. ודברי הטור נכונים בשי' הרא"ש. וע"ש בתו' ד"ה בשותפין כו' מש"כ שני תי' באיזה אופן הוה חזקה לשותף בכאן ומדברי הטור משמע כתי' הב' דלעולם הוה חזקה בחצר ע"ש ומ"מ לענין דינא ודאי קיי"ל בזה כהרי"ף והרמב"ם וכן נראה מדברי הסמ"ע וע"ש:

סי' קמ"א ס"ט ניר לא הוה חזקה כו' שאין מונים אלא משעת זריעה כו' בטור תמה ע"ז דמ"ש זריעה מניר. אמנם גם בדברי התו' רי"פ חזקת נראה בהדיא כל דבריהם שם דדווקא ניר וניכוש ועידור ל"מ חזקה אבל זריעה הוה כאכילה. וכן כ' בהדיא בסוף הדיבור שם זריעה או אכילה ע"ש. ובאמת גם בלשון הירושלמי שהביא הטור והרשב"ם [דל"ח] בתחי' המשנה שם ראוהו חורש וקוצר מעמר וזורה כו' לא נזכר זריעה. וי"ל דדווקא כל הני דהוה שוה לכל ב"א דהם מלאכות המוכרחות לכ"א בשוה ואינו אלא מהנה לו ולא שייך חזקה אבל זריעה זה צריך דעת בעלים לידע מה יזרע ולפעמים צריך להובירה לגמרי וכדכ' רשב"ם (בדף נ"ו) דדרך לזרוע שנה ולהובירה שנה או לזרוע שנה חיטים ושנה שעורים וא"כ מסתמא אי לא נחית ברשות לא הוה ידע ענין השדה. ולא הוה מהנה לי' בהא אלא אם ירד ברשות ויודע ענין השדה ומש"ה שייך למחות על הזריעה וצ"ע:

סי"ז שדה האילן שהיה בו שלשים אילנות בתוך בית ג' סאין ואכל עשר אילנות בראשונה כו' ע' סמ"ע דה"ה עשרה בתוך בית סאה ואכל שלשה כו' ע"ש ואע"ג דהתו' כ' דבתשעה גדולות ושלשה בכל שנה ל"מ דלא הוה בזעי בזועי כו' נראה דהתם לפי שהשלשה מפוזר בכל הבית סאה אינו ניכר החזקה על כל השדה אבל כאן שעשרה בכל בית סאה ואכל שלשה מהן באותה בית סאה גופה זה גורר השאר בכל שנה. והמדקדק היטב יראה דבאמת הוא ממש דין הש"ס שאוכל בתוך כל בית סאה אילנותי' בשלשה חלקים שליש לכל שנה. והוה כאוכל הכל אלא דהש"ס כפל החשבון לג' בי"ס ואפשר דהטעם כדי שיהא חשבון שוה עשרה בכל שנה ולפמש"כ הסמ"ע צריך ד' בשנה השלישית ודו"ק:

שם והוא שלא הוציאו ובסמ"ע כגון בנות שוח דמוציאים פעם אחד לשלש שנים והוא מדברי התו' בשם ר"ח והביאו הרא"ש והטור וע"ש דבכל אילנות א"א שיהא זה אבל לכ' לדברי הרא"ש בסעיף הקודם. דבאילנות של בנות שוח מהני האכי' של שנה השלישית לכל הג"ש. א"כ הרי האכילה דשנה האחרונה הוה כאכלן כל השלשה שנים וא"כ בכאן בשנה הראשונה אכל כולן ולא עשרה בלבד וכן בשני' מהני לי' גם העשרה שאכל בשלישית והוה כאכל עשרים. ובשלישית הוא דלא אכל אלא עשרה. ועוד נראה לי דגם האכילה של שנה ראשונה בלבד מהני בבני שות. ובב"ש שאח"כ סגי שתהי' ברשותו. להשלמת הזמן כמו בשדה האילן. כיון דהאכילה הוה לשלשה שנים. וא"כ לא שייך הך דינא דמהני אכילת חדא לחברתה כלל דסגי להו אכילה אחת בשלשה שנים. שוב ראיתי בפ"ח שהרגיש בזה. וכ' על הא דהכא כשלא תיקן צרכי האילנות כ"ש ופי' דהך דלעיל דווקא כשתיקן צרכי אילנות כו' א"כ מיושב קושי' אבל לענ"ד לכ' בהך דינא נמי בעי ודאי תיקן צרכי האילנות שיהיה ברשותו דהא נלמד מדר"י דמהני לדידי' שנה אחת בשדה אילן והתם בעי ודאי שיתקן צרכי האילנות כל מה שצריך לתקן דודאי בעי שיהא כולן ברשותו וצע"ג:

שם וי"א דה"ה ברצופין יותר מעשרה לבי"ס לא הוה חזקה וי"א דווקא בתוך ד"א ע' תומים דתמה בדברי התוס' דכ' מעיקרא דבפחות מעשרה ל"מ ואח"כ כ' לחלק דהכא השיעור עשרה לבי"ס וגבי קנה ג' קנה קרקע השיעור מד"א עד שמונה ותי' דהכא בחזקה ביניקה תליא. והתם גבי מכר אין דרך ב"א להרחיק כל שיעור יניקה ע"ש וזה שייך דבחזקה מהני אף יותר משמונה לכ"א משום דכך הוא היניקה אבל בפחות עד ד"א למה ל"מ כיון דכן דרך ב"א ע"ש ולענ"ד פשוט דמש"כ התו' דפחות מעשרה ל"מ היינו לפי שי' רשב"ם שם דפי' דפליגי הני בריי' בשיעורא. אבל לדידהו ודאי דהאי שיעור דעשרה היינו לכל היותר. אבל שיעור הפחות ד"א וכמו שהביאו התוספתא ע"ש. ועוד נראה לי דגם הרשב"ם ל"ד נקט פחות מעשרה. אלא לפי שהזכיר אביי עשרה וכוונתו אינו אלא דיש שיעור בדווקא בין לפחות בין ליותר וכל אחד כדינו. וראי' ברורה מסוף דברי התו' שם. דכ' דאפי' למאי דאמרינן דפליגי ע"כ צ"ל דיש חילוק בין מכר לחזקה דהא אביי ס"ל משמונה עד י"ו לקמן גבי מכר ע"ש. ולמאי הוצרכו להוכחה זו ולא הוכיחו מהא דהביאו מהתו' דאתיא כאביי דהך דעשרה לבי"ס. הוא השיעור היותר ופחות היינו ד"א. וכאן נקט אביי דס"ל לפ"ז כהך דתוס' דווקא עשרה לבי"ס. וע"כ דה"נ בדאביי נפרש דעשרה היינו שיעור היותר אבל הפחות הוא באמת ד"א לכל אילן ואביי לא נקט אלא שיעור היותר ושיעור הפחות נדע מעצמינו וכדהתם וע' היטב בדברי' ונראה שזה ברור. וא"כ באמת כל שקלא וטריא דהתו' ברצופין היינו בפחות מד"א ודו"ק:

וא"כ הטור דהביא שי' ר"י דאפי' רצופין מהני כדקיי"ל אכלן רצופין הוה חזקה. וכ' ע"ז וכ"כ הרמ"ה ובלבד שלא יהיו נטועין בפחות מד"א אין דבריו מדוקדקין דלהר"י ודאי מהני אפי' בפחות מד"א דהוא חולק על עיקר דין רצופין אבל הרמ"ה בעיקר דין רצופין ס"ל כהרשב"ם ובכשיעור נטיעה הוא דפליג לפי פשטות דבריו דנקט עשרה ודו"ק:

וע' נתיבות דרוצה לסתור כל פלפולם של התו' בזה דבאמת י"ו לכ"א הוה עשרה לבית סאה כיון דצריך לתת לכל אילן יניקתו ולא יגע אחד בשל חבירו ע"ש וזה ליתא דבהדיא מבואר בסו"פ ל"י גבי שביעית דכל הבית סאה הוא שיעור יניקה לעשרה ע"ש ומסתמא דה"ה הך בריי' דהכא ועוד דמי הגיד לו לאוקמה כולהו בריבוע וכי לא נוכל להעמידן כל העשרה בשורה אחת. והמותר יקחם לשדה אחרת וז"ב:

(סי"ט) החזיק אחד באילנות כו' עיין מש"כ בזה בסרט"ז באורך:

סי' קמב ס"א בהג"ה ומכאן יש ללמוד בראובן ושמעון שיש להם ערעור על חזקת ישוב ע' ד"מ דזה לשי' ר"ח. ופי' דכמו לר"ח הרי המערער נוטל סל פירות ונימא דמש"ה שתק ליה כדי לזבון דינא לזכות בסל הפירות ואינו רוצה להתעבר עמו וע"כ כיון דאינה מכירה חלוטה לא אמרינן הכי. וה"נ במה ששכר מראובן הוה הודאה. אבל להרשב"ם אין ללמוד בזה שנותן לראובן שכירות דהוה נמי הודאה. כמו דלי לי' צנא דפירא להמחזיק דהכא. דאפשר דהכא הוא דווקא בשאין לו למערער פירות כלל אבל כשמרויח שפיר אפשר דיכול לומר אזבן דינאי ודו"ק. והיכא שאנו יודעין דלא היה יכול לכופו בשעה זו נראה דהוא אנוס ולכן לא הוה הודאה ומ"מ היכא דהדין כדא"ג אפשר דאף אונס מהני כיון דזה גבר שקנה השני ממנו אפשר דנקרא אלים וצ"ע:

ש"ך סק"ד והא דקיי"ל כר"ח דצריך לסתום היינו כשמיחה לאלתר כו' ל"ד לאלתר דא"כ מ"ט דר"י בר"י דפליג אלא לאלתר כשנתברר הזיקו. וכ"כ בהדיא בש"מ שם באריכות בשם הר"י מגש ע"ש דלר"י בר"י כל שעשה בפניו ולא מיחה תיכף הוה חזקה ולר"ת צריך ראי' דאתברר הזיקא [ושתק לי' או שסייעו וכסוגיא דר"ע בסעיף הקודם וקיי"ל כר"ח וכן הוא בסמ"ע סקנ"ג סק"ג ע"ש, וע' לקמן סי' קנ"ד ס"ז דאע"ג דקיי"ל כהרמב"ם דיש חזקה לחלון אבל בעיקר הדין שבכאן אי חזקה לאלתר או לאחר ג"ש הביא הרב שם בהג"ה דעת הר"מ והתו' שחולקין בזה בכל חזקת תשמישין וע' סמ"ע לעיל סוסק"מ ובסקנ"ג סקל"ב אלא דלהרי"ף ס"ל דליכא חזקה כלל בהיזק ראי' בהא הכריעו כהפו' דמהני ויתבאר שם בס"ד. ומש"כ הש"ך דפסקו שם כהמחבר ע"כ יש בדבריו ט"ס ע"ש:

סי' קמ"ג ס"א ואפי' יש עדים שבא המערער כאן לשוק בסוף הג"ש יכול לומר שהיה טרוד ול"י כו' וכן הוא בטור וברשב"ם דאין טענה אלא שלא ידע כלל מהחזקה. אבל לא היה לו פנאי