חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב יט

יש לו עדים שהוא שלו אית ליה בזה חזקת מרא קמא בודאי. דלכאורה ברור דהודאתו אינו עדיף ממתנה. וכיון דזה לדידן ספק הודאה הו"ל לאוקי בחזקת מ"ק לשי' הרב בסמוך דתפיסה מספק ל"מ וצ"ל כיון דהתפיסה והספק באין כאחד הוה כמו תפס קודם שנולד הספק דקיי"ל דמהני וצ"ע:

ס"ח בהג"ה שכרתי' לו בפני פלוני ופלוני והלכו למה"י נאמן במגו דחטפה. ונראה דכאן דאית לי' מגו א"כ אי"צ פלוני ופלוני דווקא אלא אפי' בפני עדים בעלמא מהני שפיר ול"ד להא דסי' ע' דאל תפרעני אלא בעדים דנאמן שפרע בפני פלוני ופלוני דהתם דווקא פלוני ופלוני דהתם אי לא אמר פלוני ופלוני לא חשיב כפרע בעדים דריעא טענתו כמש"כ הטור אבל כאן דאית לי' מגו אלא דא"נ לומר ששכרה שלא בעדים דהוה כמבמ"ע. א"כ כל שאומר ששכרה בעדים דלא הוה כמבמ"ע ודאי נאמן במגו:

אבל בעיקר הדין לכ' יש לתמוה דמקור דין זה מהרמב"ן והרשב"א ולכ' אינהו שפיר לשי' דס"ל דמגו להוציא אמרינן כמש"כ הש"ך בסוספ"ג אבל לדידן דקיי"ל שם דלא אמרינן מגו להוציא א"כ ל"מ הכא מגו דהוה להוציא. וע"כ לו' כמש"כ הש"ך בסוסקל"ג דבדברי' העשוין להשאיל ולהשכיר הוה בחזקת הבעלים ולא מיקרי מגו להוציא וה"נ כיון דעשוי לחטוף ממנו מיקרי בחזקתו ולא הוה מגו להוציא ודלא כהסמ"ע סקל"ד סק"ב שוב מצאתי כן בש"מ בפירוש דלא חשיב להוציא בדברים העשוין להשאיל וצ"ע:

ש"ך סקי"ד העולה מסוגיא דקידושין ורש"י שם דשנים שבאו ממה"י כו' וחבילה עמהם. זה אומר חבילה שלי וזה אומר שלי כו' לעולם החבילה מונחת עד שיבא אלי' כו'. הנה זה לרש"י לשי' דבאני ארגתי' מונח אבל לדידן חולקין והארכתי בזה בספרי ע"ש:

סי' קל"ט ס"א וכ"ז שלא הביא האחד ראי' אף אם תגבר ידו אין מניחין לקח מזה שגברה ידו תחלה. ע' ת' סו"פ בי"כ (דק"ה) ד"ה אבל שהקשו דאי מהני תפיסה מספק א"כ המע"ה היינו דינא דכל דאלים גבר. א"כ מאי פריך גבי ארבא ממחליף פרה בחמור דחולקין הא זה אינו אלא לסומכוס. ולרבנן המע"ה ע"ש. משמע בהדיא דס"ל דכל דא"ג היינו דכל פעם מי שתופס זוכה. ולעולם יכול לתפוס כ"א מחבירו ע"ש אבל באמת הוא נכון. דהא קאי שם אמחליף פרה בחמור דס"ל לסומכוס חלוקה. וקיי"ל דלא אמר סומכוס אלא בשמא ושמא. ואין לומר דסוגיא זו קאי אברי וברי וכמ"ד דאמר סומכוס אפי' בברי. דא"כ ע"כ צ"ל הך חילוק דדררא דממונא דהיינו בלא טענותיהם נולד הספק לב"ד. כמו שכ' התו' בסו"פ המניח. דאל"כ כ"א יאמר לחבירו דמה שבידך הוא שלי ויחלוק עמו. וכיון דידע הך סברא א"ש גם כן למה לא אמרינן כל דא"ג כדמסיק. וע"כ דאתיא סוגיא כמ"ד דלא אמר סומכוס בברי ולא אסיק אדעתי' חילוק זה וכיון דקאי בשמא. א"כ אין כאן טעם הרא"ש. אהא דכל דא"ג. משום דזה ימסור נפשו עליו. כיון דלו גופו הוא שמא וכמש"כ הש"ך בסק"ו וע"ש מש"כ בזה וע"כ דבזה אינו אלא משום כיון דאיכא למיקום עלה דמילתא ואין ב"ד יכולים להכנס בזה. מונח הדבר לעצמו. וכל מי שיתפוס יתפוס. ובזה ודאי אם השני יתפוס אח"כ יהי' שלו ג"כ עד שיתרצו זה לזה. אבל בברי וברי דאיכא טעמא דימסור נפשו בזה מודים שפיר כהרא"ש דכל מי שגבר תחילה ה"ה שלו ודו"ק:

ס"ב בא אחד וחטפה כו' מוציאין אותו מידו. ואין לו תקנה עד שישיב לכ"א כו' ביאור לשון זה נראה ברור דב"ד ודאי אין מוציאין אלא גוף הגזילה אלא דלצי"ש אין לו תקנה עד שיחזור לכ"א והטעם דדילמא זה הי' יכול לתפוס בתוך כך וזה גרם שלא הי' יכול לתפוס אבל בד"א פשיט דהוא ספק גרמא בעלמא. ובזה נראה להשוות דעת כל הפו' שהביא הש"ך סק"ג ומדוקדק מאד לשון הר"מ והר"י ע"ש ומש"כ ראי' מהנ"י אינה ראי' כלל דהא הנ"י ס"ל אפי' בגזל אחד מחמשה דהלכה כר"ט דמניח. כמש"כ הש"ך בסשס"ה כ"ש כאן. אבל לדידן י"ל דה"נ הוה כהתם לצי"ש ודו"ק:

ס"ד וה"ה אם השני הביא עדים שהוא קרוב יותר. לשון זה קשה להולמו דזה ק"ו וכ"ש וצ"ע:

שם וצריך לחזור כל הפירות שאכל אפי' אינו ידוע שאכלם כו' עש"ך שחולק ובחי' הקשיתי קושי' גדולה לשי' זו מסוגי' דאי טען לפירות ירדתי נאמן דפריך א"ה ארעא נמי דכ' התו' דהקושי' דהיינו דלא נוציא הפירות שכבר אכל וקשה דהא הך סברא דלא חציף אינש לא עדיף כמגו דהא משני עלה דאמרינן אחוי שטרך ובמגו קיי"ל דלא אמרינן הך סברא דאחוי שטרך. כדקיי"צ דנאמן לומר שדה זו של אביך ולקחתי' ממנו במגו דלא הי' של אביך מעולם ול"א אחוי שטרך ולשי' זו דאפי' במגו אמרינן כיון שהקרקע יוצאה מתח"י צריך להחזיר גם הפירות כ"ש הכא בסברא דלא חציף ומאי פריך וע"כ דל"א כלל הך סברא ודו"ק:

ש"ך סק"ו דהא לא אמרינן כל דא"ג אלא מטעמא דמי שהוא שלו ימסור נפשו עלי' כו' וזה לא שייך אלא בדבר שהבע"ד בעצמו יודע האמת כו' וא"ש נמי דברי רשב"ם שפירש בטעם כדא"ג גבי ארבא משום שמא יבואו עדים ויעידו של מי הוא ונמצא דברי ב"ד שבורים כו' משמע דבספיקא דרבוותא לא שייך ה"ט ושפיר יש לב"ד לכנוס לדבר עכ"ל ולכאורה אף ששוים לענין ספק דרבוותא. מ"מ לדברי הרשב"ם כל דאיכא למיקום אין ב"ד נכנסים בדבר ואפי' בשמא ושמא ולדברי הע"ש שכ' מקודם דלא שייך שימסור נפשו ע"כ אין לפסוק בזה כדא"ג. ואפשר לומר דאף להרשב"ם זה הוה כדררא דממונא. דאף באיכא למיקום פסקינן חלוקה. וע"כ נכנסים ב"ד לכך. ה"נ בשמא כיון דא"א כדא"ג פסקינן חלוקה אפי' בכה"ג. מיהו כ"כ בס"א דמסקנת הש"ס אמחליף פרה בחמור דהוה ג"כ שמא ושמא דדווקא משום דררא דממונא הא ל"ה הוה כדא"ג ויש ליישב גם לפי טעם הע"ש דזה הוה כא"א בחלוקה דמודה דאמרינן כדא"ג אף בשמא דמאי יעשו ב"ד וה"נ כיון דאיכא למיקום אין ב"ד נכנסים לזה וע"כ כדא"ג ודו"ק:

הלכות חזקת קרקעות סי' קמ ש"ך סק"ה בשם הג"א דטוען מכרת לי שדה א"צ לישבע לו ובנ' כ' דלא ראה דברי הב"י בסוהס"י דכ' דהר"מ לשי' דסבר דליכא היסת בלא דררא דממונא ואנן לא קיי"ל הכי. ואני אומר ראה ולא נפייס דבהדיא מבואר בהג"א דבמלוה כה"ג חייב דאיכא דלא עבדי שטרא. אבל בקרקע כו"ע עבדי שטרא ועיקר הטעם דריע טענתי' אבל במלוה כה"ג חייב אף דליכא דררא דממונא וראה לסמוך עליו כיון דבלא"ה שי' הרמב"ן והרשב"א דלעולם אין משביעין אותו ודו"ק:

ס"ד טען שיש לו שטר כו' אבל אם ישנן לעדים לא תועיל לו חזקתו עסמ"ע שחילק מההיא דפרעתיך בפני פלוני ופלוני דהכא חזקה מכח שטר קאתי והוא מהש"ס פז"ב ע"ש. ומשמע כאן בהדיא דאם טוען שלקחה בלא שטר ל"מ חזקה. דאי ל"ה הא לא אתי החזקה כלל מכח השטר כמו בפרעתיך ובש"מ נסתפק בזה עיין שם:

ש"ך סק"י השיג על הסמ"ע דל"ד שכנים והוא נכון בסברא. אבל מש"כ לפרש כן בש"ס דזה דברי מ"ז דאביי אמר שיבבי מידע ידעי ביממא וליליא. ואתי איהו ואוסיף דאפי' כו"ע אי טען כו'. דאי לפרושי אתא הול"ל ה"מ אי טען כו' הוא רחוק ומה שהקשה דהל"ל ה"מ אי טען נראה שהבין דלפרושי דווקא אי טען אתי. אבל מדברי התו' נראה ברור דאתי לפרושי. דאף דאביי הזכיר ידעי ביממא וליליא וכן רבא דרינן ביה ביממא וליליא מפרש מ"ז דבטוען יעידו סתם נמי מהני וא"צ ליליא בפירוש. והך דינא דדווקא טען הוא ממילא מכלל דברי מ"ז דאמר אי טען ולק"מ ע"ש:

שם סקי"א אמקומות בביהכ"נ וכה"ג כו' דגם הרמב"ם מודה כו' נראה דהיינו כמש"כ הסמ"ע סקכ"א. דהא הוה כשדה הבעל דסגי ג' אכילות. ואע"ג דשם צריך שיהא בחזקתו כל הג' שנים. הכא לא שייך זה ופשוט:

סי"ב וי"א דאפי' שכרום בלא שטר כו' וכ' לחלק משלשה לקוחות דבעי שטר דהכא שם. המשכיר עליו ע"ש ולכ' יש לעיין מאמתא דרב"ח ור"ע ב"ח דאתא לקמי' דרבא דא"ל דבלא עיטרא ל"מ אע"ג דשותפין על חלקו של חבירו הוה כשוכר כמש"כ הר"ן בנדרים ר"פ השותפין ע"ש ואפשר דתלוי בפלוגתא דרשות משנה בב"ק (ד"מ) דר"י ורבה סברי דגם בשואל רשות משנה. ור"פ דהוא בתראה פליג שם דשואל כ"מ שהולך שם בעליו עליו ע"ש. וא"כ י"ל דרבא הוה ס"ל כר"י ורבה דלא ס"ל סברא דשם בעליו עליו וא"כ גם כאן אף בשוכר צריך שטר. אבל אנן קיי"ל כר"פ דפליג דשואל שם בעליו עליו וה"נ א"צ שטר ולפ"ז גם בשותפין אין צריכין שטר. אבל לא משמע כן ברסקמ"ד דלא הביאו שם שום חילוק לענין שותפין. שוב ראיתי בש"מ דכ' דשותפין הוה כלוקחין וצ"ע סמ"ע סקי"ז דקיי"ל כריב"ק דעידי ממון מצטרפין ואפי' בקרקע