חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב יח

מן הדין לא שייך טוענין ע"ש. אבל מה שראו ביד הלוקח ל"מ כלל דאכתי כיון דהלוקח יש לו מגו דאני לקחתי ממך מהני גם להאומן. ואי דהלוקח יודע בעצמו שלא לקחה. א"כ זה גם בלא ראה הרי הלוקח רואה. וכמש"כ הש"ך בסי' ע"ב סקצ"ז ע"ש ובעיקר הדין בלא ראה ע' לקמן סי' קמ"ו ש"ך סקי"ג שנחלקו הראשו' לענין יש עדים שבא לידו בפקדון. ובסי' רצ"ז האריך הש"ך לדינא דיש לפסוק דנאמן. וא"כ כ"ש כאן באומן דאינו ידוע בוודאי שבא לידו בתורת אומנות דיש לומר דכו"ע מודו ודו"ק:

סמ"ע סקי"ג והא דכ' המחבר י"א דבעינן אשתהה משום דבאמת פשטא דגמרא ולשון הרי"ף לא משמע הכי הנה מפשטא דסוגיא ודאי אין ראי' דהרי בירד מאומנתו לא מפרש ג"כ בש"ס דבעינן אשתהה והביאו גם הטור שם בפשי' דבעינן אשתהה [ואולי דס"ל להסמ"ע דדין זה כ' מסברא ובש"ס שפיר הוה לאלתר שירד מאומנתו ומפרש בכלים שנתנו לו אח"כ כמ"ש התו'. וכוונתם במסרו לו סתם דקיי"ל דבאומן הוה סתמא לתקן. ובירד ל"א הכי אבל לא נראה כן] ומלשון הרי"ף ג"כ אין ראי' דהרי הרי"ף סבר דבאומן ל"מ גם מגו וכ"כ הרה"מ דהוא תקנה באומנים כדי שיהיו מצוים אצלם וזה לא שייך בירד ואוקמוהו אדינא ופשוט דלזה לא בעינן אשתהה אבל לדידן בדליכא מגו שפיר בעינן אשתהה ודו"ק:

עי' שער משפט דכ' דנראה דבאומן ובדברים העשוין להשאיל גם יורשי בעל הכלי מוציאין ממנו אף דאין יודעין בברי שלא מכרו. ותי' עליו דאשתמיט לי' דברי הש"ך בסע"ב סקפ"ח דהביא זה מאו"ז ותשו' ר"י והביא ראיה ברורה מרי"פ האשה שנתארמלה גבי יש עדים שהיא של אביו ע"ש:

סי' קל"ו סמ"ע סק"ב והברירה ביד זה שנמסר לידו הטלית ליתן לו העודף כיון דזה לא ביקש להחזיק בטלית כן פי' בדברי הטור שכ' וכששוה יותר יתן לו העודף או יחזיר לחבירו טליתו כו' והטעם נראה שבשעה שמכר ללוקח טלית והיה דעתו להקנות טלית של מי שצוהו למכור וכיון דנותן טלית של זה ללוקח. ואין יכול להחזיר ממנו [דבהכי איירי ודאי וכגון שזה אין לו עדים שהיא שלו דאי ל"ה פשוט דיחזיר לו טליתו]. הוה כקבל מזה מעותיו על טלית של מי שצוה וכיון דהיה דעתו להקנותו. חצירו מזכה לו שלא מדעתו ע' ססרנ"ו ואי שהוא שוה יותר אינו אלא כטעה בדבר שבמדה ושבמנין [דאפי' פחות מכדי אונאה] חוזר ומשלם וקונה המקח. ומכל מקום תלוי בדעת הלוקח דהוה כזוכה לו שלא מדעתו בסרל"ה. ואף דלכתחילה לא נחית להא מ"מ הא המשלח נתרצה על דעת האומן. והאומן אין לו נ"מ. ובנ' תמה על זה דמהיכי תיתי יהיה הדין כן ורוצה לפרש דברי הטור דהנ"מ היינו אי הוה שיעור אונאה וזה בודאי אינו דמאי אונאה שייך כאן אין זה אלא טעות. ופשיטא דחוזר אפי' בפרוטה וכדין טעה בדבר שבמדה דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר כנ"ל והעיקר כהסמ"ע והטעם כמש"כ ודו"ק:

סי' קל"ז ס"ב ואם באו קודם שלקטו מעכבים ע"י מבואר דהא לאחר לקיטה כבר זוכה אפי' אינו עוד ברשותו והוא מדברי התו' שהוכיחו כן דאי ל"ה למ"ל שם לדר"י דלא חציף ת"ל דבל"ה הוה בחזקתו כדין כל מטלטלין ודחו דברי' דכאן דנטל בפני עדים שלא בפני הבעלים לא הוה חזקה. אבל נראה בשי' דס"ל דכל שאינו נוטל דרך גניבה הוא פשוט דהוה חזקה כדין חזקת קרקעות אלא דשם צריך ג"ש משום אחוי שטרך. אבל לפירות ודאי נאמן ולא הו"ל לאתויי דר"י. והב"ח דחה דבריה מט"א דכיון דקרקע בחזקת בעליו גם פירות הוה בחזקת בעלים. וה"ר ממשכנתא דלקמן סשי"ז דאפי' קדים מלוה ואכיל ל"מ ע"ש והובא בש"ך. ול"י שום סברא לזה דלא יהא מהני כאן מה שהמחזיק בפירות טוען שקנאם. יותר משהיה נודע לנו פירות לאחד דאעפ"כ כל מי שמחזיק בהם עכשיו נאמן לומר לקוח אם הם בחזקתו. וראייתו ממשכנתא ל"י כלל דהתם כיון דהלוה הכחישו קודם. וזה תפס לפנינו אינו אלא כחוטף. וכבאו הבעלים קודם לקיטה ועיין מש"כ לקמן שם. ומש"כ הב"ח בשי' הטור דלקיטה בכליו בל"ה מהני אפילו ברשות מוכר דזה ג"כ הוה כבר בחזקתו. הנה מבואר בסוסצ"ב דלשיטת הטור והרא"ש מדדן בקופתו כ"ז שהם ברשות חנוני יש עליו שבועה חמורה. וכאן מוכח בהדיא דא"צ שבועה. וע"כ כשי' התוס' ודו"ק. ועב"י בשם הה"מ דכ' אההיא דנטיעותי קצצת אתה אמרת לקוצצו נאמן ופריך בש"ס א"כ לא שבקת חיי לכל בריה ופי' דהתם ל"מ משום דלא אמר קודם. ומשמע מדבריו לכאורה דס"ל דבלא אמירה ל"מ כלל אמנם נראה דודאי לא יחלוק על כל הפו' ול"ד לא אמר וכונתו לעשה דרך גניבה וכן משמע באמת לשון הש"ס לא שבקת חיי לכל ברי'. דלפי מש"כ התו' לפרש דהתם בגוף האילן אין דרך למכור לא שייך ע"ז לא שבקת חיי דהא במטלטלין באמת מהני. משום סברא דלא חציף. ונראה דגם התו' מודים דעיקר הסוגיא קאי בצנעה וזהו כוונת הש"ס אלא דכ' כן דלא תיקשי למה לא משני בפרהסיא ומשום לא חציף ואהא תירצו דעל גוף האילן ל"מ. והה"מ ס"ל דבל"ה לא קשה כיון דלא תני שם דהוא קצץ בפרהסיא ע"ש ודו"ק:

סי' קל"ח ס"א שנים אוחזין בכלי אחד כו' זה אומר הכל שלי וז"א שלי כו' לא נתבאר בברי ושמא מאי דינא ולכאו' לפמש"כ התו' שם דל"מ מגו דהוה מגו להוציא. דכ"א חשוב כמוחזק בחצי. א"כ לכאו' הוה ככל מוציא ממון דקיי"ל דל"מ ברי ושמא לאפוקי מחזקת מרא וצ"ע:

שם או יושבין בצד ערימה של חיטין כל המפרשים לא מצאו מקור לדבר זה. ולענ"ד מתני' היא בפרק לא יחפור (כ"ג) גבי ניפול הנמצא בין שתי שובכות כו' מחצה על מחצה יחלוקו. והנה התם ודאי איכא למיקם עלה דמילתא דיכול להיות שראו עדים מאיזה שובך יצאה ואין לומר אלא משום דררא דממונא דבלא טענותיהם נולד הספק אבל מדפריך בב"ב ל"ה גבי ארבא מהמחליף פרה בחמור וע"ש בתוס' דאע"ג דהתם סומכוס הוא מ"מ רבנן לא פליגי אלא משום חזקת ממון אבל בלא חזקה גם לרבנן חולקין ובודאי דאין כאן ראי' כ"כ דרבנן יסבירו בזה חלוקה ועיין תוס' פבי"כ דק"ה ולמה לא פריך מהך דניפול דתני בהדיא חלוקה. וע"כ דהתם כיון דהוא בתוך חמישים לשניהם ע"כ חשוב כמוחזקים ומש"ה ודאי הוה חלוקה כשנים אוחזין בטלית. וא"כ כ"ש ביושבין בצדה. וז"ב:

ש"ך סק"א דסימטא בלא יושבין בצדה ל"ח שניהן מוחזקין דהא פריך אארבא ממחליף פרה בחמור ומוכר שפחתו. והתם ע"כ באגם וסימטא כדאיתא בפרק השואל. זה אינו מוכרח דאף דלשון הש"ס בהשואל בסימטא מ"מ כ"כ שם התוס' דל"ד סימטא וה"ה, בר"ה וא"כ י"ל דלא משמע לי' להש"ס לחלק דהתם בסימטא דווקא והכא ברה"ר דווקא. ומ"מ נראה כן לדינא דהטעם דהם כמוחזקין מתורת ד"א דהוה כחצר של שניהם וכ"כ האחרונים:

סמ"ע סק"ד ושניהם חלוקין בנכסים דווקא חלוקין אבל לענין קנין בדבר הפקר שניהם שוין כו' הנה לפי פי' הש"ך בשם הריב"ש דהכא כשהשני דר בבית בחנם. א"כ פשוט דגם לענין קנין אינו קונה. וכדמוכח בב"מ נהי דזכי לי' רחמנא להלוכי בגוה ולנקוטה פיאה ליהוי לו זכותא למיקני לי' לא. וה"נ ודאי לא נתן לו הלה רשותו לקנות לו מציאה וכ"ה לשון המחבר לקמן סר"ס ס"ד ראובן הדר עם שמעון בבית ומעלה לו שכר ומבואר יותר בתשו' הרא"ש בטור דשכירות ליומא ממכר ע"ש ודו"ק:

סק"ה והרמב"ם והטור לא כ' שיש לו בה ואין לי בה כו' וה"ט משום דאנו משביעין ע"ד המקום ועל דעת ב"ד. ל"י דהא הוא מדין הש"ס ג"כ. ואפ"ה פריך אדאית ליה משתבע כו' ואולי יש לו פי' אחר שם וצ"ע:

סמ"ע סק"ו לענין אני ארגתי' הנה כ' בזה בעזה"י בספרי ב"י ע"ש. וכעת נראה לי ראיה מהא דאמר דשבועה זו תק"ח שלא יהא כ"א הולך ותוקף טליתו של חבירו. משמע בהדיא דאפי' תוקף טליתו של חבירו דהיינו שכ"א טוען שהוא מעולם שלו דינא הכי דחולקין וע"ש:

ס"ו בהגה וי"א דאפי' מביא עדים שהיא שלו ל"מ דהודאת בע"ד כמאה עדים כו' הט"ז הקשה על זה דהא אפי' כי בעי הש"ס למפשט דהוה הודאה אוקי אהא בריי' דהמע"ה הא בראי' מפיק. וכ"ש לדידן דאינו אלא ספק הודאה וגם הטור גופי' כ' בסמוך דא"י לתקוף בלא ראי' ע"ש ולענ"ד פשוט דאם יש לו עדים שידע בהו מעיקרא זה ודאי מהני לכו"ע דבזה הא לא הוה השתיקה כהודאה כלל דמצי למימר אנא אעדים סמכי וכמו בתוקף מחבירו חפץ הידוע שהוא שלו מעולם דהיינו נסכא דר"א וכה"ג כ' הש"ך בספ"ח סקט"ז ע"ש והכא לא קאי אלא בגוונא שהוא לא ידע מהן תחלה א"כ שתיקה כהודאה. ובזה הודאת בע"ד נאמן על עצמו יותר מעדים וא"כ בהש"ס י"ל דקאי בידע מהן. אלא דלכ' יש לדקדק דכיון דזה