חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קפא

בכ"ג. ונראה דקרוביו וגה"ד הם לכ"ז כמו הוא עצמו. כדקיי"ל גבי יצא מעיר המקלט מצוה ביד גוה"ד ורשות ביד כ"א וצ"ע:

סי"ד שנים שחבלו כאחד שניהם חייבים ע' תו' ר"פ הפרה גבי פרה מעוברת שהזיקה שכ' דהדבר ידוע שאין הולד מזיק כמו הפרה ע"ש. וא"כ ה"נ נראה דשניהם חייבים לפי האומד קאמר ודו"ק:

שם הי' א' מתכוין והשני לא כיון השני פטור מבושת משמע דגם המתכוין אינו מתחייב על חלקו של שני ולא מחייבי לי' כאן מדר"נ דבליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ואולי דדוקא על נזק אמרינן הכי דחסרי'. אמנם מדברי הסמ"ע סת"י סקנ"ז מוכח דגם בכל ד"ד הוה שייך אי לאו דעל שור לא שייך ד"ד ע"ש. ואולי ס"ל דדוקא גבי בושת ל"א הכי דדוקא על מעשה חבירו שעמו י"ל דחשוב כאלו עשה הוא עצמו. אבל בושת דבעי דוקא כיון לבייש לא שייך לומר שכוונת חבירו הוא ככונתו וא"כ הרי לא נתכוין על בושת השני וצ"ע:

סי' תכ"ג ס"א הנוגף את האשה ויצאו ולדי' נותן דמי ולדות לבעל כו'. ולא חילקו בשבח ולדות משמע דס"ל כרבנן דהכל לבעל והכל נכלל בהשומא וע' ביאור הגר"א. והיינו נמי דלא הביאו דראב"י עד שיכנה כנגד בית הריון דאיהו דריש לה מהרה ורבנן הא דרשי לי' לשבח הריון. ואע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי אפי' בבריי' כמבו' בר"פ החולץ וכ"כ הרשב"ם בב"ב קל"ח ע"ש. מ"מ כיון דת"ק תני במתני' בסתמא. לא קיי"ל כראב"י בברייתא נגד סתמא דמתני' וכ"כ הר"ן בנדרים (כ"ד) ד"ה ולענין הלכה ע"ש. ואע"ג דלאוקי' דרבא תליא בפלוגתא דמתני' מ"מ ודאי לא פליג רבא אאוקימתא דרבה דתניא כותי' דפליגי במבכרת. וא"כ יש לפרש מתני' בפלוגתא זו. ופלוגתא דשבח הריון לא הוה אלא ברייתא. ונ"ל למפסק כראב"י ודו"ק:

שם ואם נגפה אחר מיתת הבעל דמי ולדות לאשה וי"א דהוא של יורשיו. זה שי' הראב"ד והוכיח כן דהא ר"ח מוקי בריי' דשם דמת הבעל נותן ליורשיו בנגפה לאחר מיתת הבעל וס"ל דהיורשין זוכין בו ולא מצינו דפליג רבה אלא בגר דאין לו יורשין מש"ה זוכה בהו האשה. אבל כשיש לו יורשין אין האשה יורשת. ונראה לענ"ד בשי' הרמב"ם דס"ל דזה נמי תלי בפלוגתיי' דדוקא לר"ח דלהאשה לית לה שום תורת זכות בדמי ולדות מש"ה ע"כ יורשין איתם יורשיו. אבל לרבה דם ל דבגר זכי בה איהו א"כ בודאי מסתבר דאף זכות הבעל אינו אלא מכחה דבודאי גופה הוא. וא"כ כשמת כמו דממעטינן בכתובות (מ"ג) דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו דאותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם.. ה"נ ולא נשיכם לבניכם. ואין בניו יורשין זכותה ודו"ק:

סי' תכ"ד ס"א לפיכך לא יקיז הבן לאביו כו' שמא יוציא לו דם בש"ס קרי לה שגגת חנק ולכאו' צ"ע דהא קיי"ל דאב הרודה את בנו והרב את תלמידו ושליח ב"ד פטורין דמצוה עבדי. וה"נ הכא אין לך מצוה גדולה מפ"נ. ומיהו כבר כ' שם התו' דלא חשיב דבר שאינו מתכוין דחיישינן שמא יעשה בענין דהוי פיר ע"ש. וא"כ כיון דבשגגתו עושה יותר מהצריך לרפואה אלא להזיק א"כ הוי כהוסיף לו אחת יתירה דקיי"ל דגולה ולא מיפטר בזה משום מצוה ודו"ק. שיב ראיתי בב"י יו"ד סשל"ו הביא דברי הרמב"ן שכ' על התוספתא שרופא אומן שהזיק ה"ז גולה. דהיינו דחייב בדיני שמים. ולענ"ד הוא דחוק מאד דהא משמע דהוא חייב גלות ככל ח"ג דאם יצא מעיר המקלט הורגו גוה"ד. ולפמש"כ מדברי התו' י"ל בפשי' בכה"ג דחייב גלות ממש כהוסיפו לו אחת יתירה ודו"ק. וע' בתו' ברי"פ ז"ב דכ' דדיין שטעה חשבינן לי' כמזיד שהי' לו לדקדק ע"ש. והיינו כדאמרינן בסו"פ א"מ ששגגת תלמוד עולה זדון וכן ב"ד מביאין פר על העלם דבר ואכמ"ל. וי"ל דהוה"ד ברופא שטעה בלמודו וצ"ע:

וע' ביו"ד סי' רמ"א דמסיק דבליכא אחר שרי. וצ"ע קצת דהא פריך שם ממחט לטול בה את הקוץ ע"ש. ואי איתא הא התם אי אפשר באחר. ואולי משמע לי' אפי' סמוך לחשיכה שיכול להמתין קצת וצ"ע:

ס"ו החובל בבת קטנה של אחרים נזק כו' וכן שבתה לאב כו' אבל צער כו' ונראה משי' הרמב"ם דלא חילק כאן בין סמוכה על שולחן אבי' או לא ולעולם בבתו הקטנה אפי' אחרים שחבלו בה ה"ה לאבי' (בסמוכה לגמרי ובאינה סמוכה להעדפה) ולא מחנק אלא בין נזק ושבת לש"ד. ונראה דאע"ג דהש"ס חילק בזה מרומיא דברייתות דבסמוכה דאינו גברא קפדנא לא קפיד וה"ה שלה. וכ"כ הרא"ש. אבל הרמב"ם ס"ל דכ"ז דוקא לרב אבל לר"י אין אנו צריכין לתי' זה והוא נכון דהא התו' שם הקשו באמת דמאי קושי' דילמא הא דנותן לאב בשבת ואידך בריי' דנותן להם עצמם בש"ד ותי' שני תי' חדא דמשמע לי' בבריי' שני' דתני דנותן להם הוא בכל הדברים כמו בבנו. ועוד תי' דהא מסיק שם בבריי' דתני דנותן להם. דהוא שחבל בהם פטור ובודאי אין לפוטרו אלא משבת ובזה נמי קתני דבחבלו בהם אחרים נותן להם אפי' בבת קטנה ע"ש. והנה תי' השני ודאי ליתא לשי' הרמב"ם דהרי כ' בהדיא דהוא שחבל בהם פטור לגמרי וא"כ לי"ל אלא כתי' הראשון דהש"ס פריך משום דומיא דבנו. וא"כ ודאי דזה א"ש לרב דס"ל דלענין הנזק דבת קטנה אין להאב שים זכות בו כלל אלא בשבת ושפיר י"נ דגם בבנותי' הקטנות הוי דומיא דבני'. אבל לר"י דבת קטנה גם הנזק שלו. ומשמע בהדיא דהנזק בכ"ג שלו ולא מחלקינן בזה בין סמוכה או לא וכן נראה בזה מדברי כל הפו' דבנזק לא חילקו כלל. וא"כ בלא"ה ע"כ לא הוי דומיא דבנו. וא"כ בוראי דנאמר ברומיא דהבריי' כתי' התו' בפשי' דהא בנזק ושבת והא בש"ד. וגם הוא מוכרח לר"י דהא באמת כבר נתקשו התו' שם בזה דלמה יתן לה השבת בסמוכה כיון דמן הדין הוא של האב דזכי לי' רחמנא במעשה ידי' ע"ש שנדחקו בזה. וא"כ כ"ז לרב דצ"ל דומיא דבנו ומוקי לבריי' דניתן להם בכל הדברים. אבל לר"י דבלא"ה אינו דומיא ולא איירי בכל הדברים ודאי דלא נדחק בזה כלל ואף בסמוכין ה"ה שלי. כיון דרומיא דבריי' ניחא שפיר לדידי' וע"ש היטב. ובאינה סמוכה נמי אף דצריכה השבת למזונות מ"מ ההעדפה דידי' דזה ודאי דאף לר"י מ"מ בריי' קמייתא ע"כ מיירי באינה סמוכה מדתני בבנו גדול יתן מיד. ואפ"ה תני בזה דבבת קטנה אפי' אחרים נותנין לאבי' ומשמע דקאי נמי אשבת. כדאיתא בסוגיא בהדיא. וע"כ היינו להעדפה. ומש"כ הה"מ דדווקא בסמוכה. היינו דבאינה סמוכה צריך מיהו לזונה. ודברי הסמ"ע סק"י תמוהין מאוד לענ"ד עי"ש:

ס"ט יש לה נכסי צאן ברזל מוכרת אותן לאחרים בטו"ה. כ"כ הרא"ש וס"ל דבזה אינו כמוכר שט"ח ואינה יכולה למחול. ובזה א"ש קו' הת' שם אבריי' דאומדין כמה אדם ניתן בכתיבתה של זו והקשו דמי יקנה [ומה שתי' דיכולה למכור במשכנות כו' כבר הקשיתי בחי' ב"י מסופ"ק דב"מ גבי מצא שטר כתיבה בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ע"ש] אלא דהא בריי' כבר מוקי בסוגיא בניכסי צ"ב ואינה יכולה למחול. ומיושב יותר גם מה שהקשו שם אסוגיא גופה דמאי מייתי ראי' לתקנת אושא דילמא קאי במנה ומאתיים ובזה א"ש דעל מנה ומאתיים ליכא מכירה כלל ודו"ק:

סמ"ע סקי"ז דמה לי שיש לו עליו דמי חבלה או דמי הכתובה שתמחול כו' היינו לדידן דקיי"ל דמוחל חייב לשלם מדר"ג והוא נכון ודברי הת' שם שהקשו דהא אם תמחול יפסיד הכול אין לו הבנה דהא מוקי בריי' שם כר"מ ור"מ דאין דו"ג וכו' שם ד"ה כל כו' ע"ש:

וע"ש עוד בשם בעה"ת דאם אין מי שיקנה יקנה הנחבל עצמו. ובקצוה"ח הקשה ע"ז דמאי נ"מ שיקנה השתא בטו"ה הא קיי"ל שומא הדרא ואם נתייקרה אינו נותן אלא כשעת הזול. וא"כ כשתתגרש וישוה הרבה לא תתן לו אלא בכמה שלקח ולא ירויח. ובזה יישב קו' התו' בס"פ י"נ דישלם לניזק כמה לא תמכןר בזה לגמרי אף אם תמות היא דהא במקום פסידא אין הבעל אלא יורש. ותי' דאחר אינו יכול לקנות וצנב אחר הרי הוה ככל לוקח דהבעל מוציא. והניזק גופה אין לו נ"מ דאף אם יקח עכשיו בטו"ה אח"כ כשימות הוא או היא לא יקח אלא בשוי' ע"ש. ולפ"ד זה אמת דאף אם תמית היא יגבה הניזק כל נזקו אלא דאין תועלת במכירה של עכשיו והנה כל הכי' לא פסקו כן כמבואר בהשפ"ח ס"ב ואף הרב שם לא כ"כ אלא בההיא דשם. ובזה ג"כ לא קיי"ל הכי כמבואר שם בש"ך ע"ש. אבל באמת, אין דברי' מוכרחין דמ"ש דשומא הדרא אף הם נתייקרה פשוט דזה אינו אלא כשבתחילה הי' שוה בכמה שלקחה. אבל כאן דבתחילה לא ה כלום ולא לקחה אלא על הספק אם להרויח או להפסיד. משום אז שיוי הספק שאחר זמן. א"כ לא שייך נתייקרה דהרי בתחילה קנה זה היוקר ופשוט. גם מש"כ דבלוקח אחר, הי' הבעל מוציא אינו נכון כלל. כיון דב"ד מוכרים לי לשלם נזקי' א"כ יש לו כח