חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קפ

דכל שאינו עושה מעשה בגופו הוי גרמא ע"ש. ולפ"ז צריך ליישב שי' הרמב"ם בסשפ"ו ס"ג גבי מסלק כרים וכסתות דחייב ואע"פ שאינו עושה בגוף הדבר. אבל באמת מבו' לעיל סש"צ דתרנגול ששבר ברוח כנפיו או שתקע בקולו לתוך אויר כלי ושברו. וסוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים חייבים. אלא דבבהמה הוי צרורות ואינו חייב אלא ח"נ. אבל באדם ודאי הזיקו בקולו הוי כהזיקו בידו ועשה מעשה בנופו. והא דפטור הכא מבו' בהחובל דצ"א או דאומדנא דאינש לא עביד לאחזוקי בהכי והוי אונס. או דיש לתלות דהניזק גופי' לא הו"ל לאבעותי כלל ואיהו דאבעות אנפשי'. ומשמע בהדיא דהא לאו ה"ט הוה חשוב כמזיק בידיו ע"ש היטב ודוק:

שם נותן לו דמי כולו אם אינו בעל אומנות. ואם הוא בעל אומנות רואים כמה נפחתו דמיו. בסט"ו גבי קטע רגלו כ' דאם הוא נוקב מרגליות דאין פחת רגלו עולה כ"כ משערים כאלו לא היה בעל אומנות. וא"כ צ"ע כאן. ואולי י"ל דמ"מ החסרון קצת של בעל אומנות אף שאינו דמי כולו הוא יותר הרבה מדמי כולו של אדם סתם שאינו בעל אומנות. אלא דקמ"ל דלא משערים בבעל אומנות ג"כ שיווי דמי כולו כמו שהוא בעל אומנות דבבעל אומנות עדיין היא ראוי קצת. ומ"מ אינו אלא להוסיף על חיוב סתם דמי כולו. אמנם צ"ע סתימת הדברים:

סכ"ח חבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו פטור אבל חייב הוא בבושת כ' הסמ"ע דאפי' עשה חבלה גדולה יותר מהראוי. מ"מ חייב אבושת שנתבייש בה. ומשמעות דבריו אפי' על הבושת של חבלה גדולה. ולולי שאיני כדאי א"נ כלל לחייבו על אונס דהא בושת קיל מכולהו ד' דברים כמבו' בסי' הסמוך. אבל לכאו' נראה דכך הוא ביאור הדברים דעשה חבלה יותר מהראוי פטור לגמרי אפי' מדמי חבלה שהיה ראוי לעשות כיון דעל החבלה הגדולה הוא אונס ואינו מתחייב דלא חשבינן לה מעשיו א"כ אין עליו חיוב כלל כיון דאין זה מעשיו [ומיהו אין זה מוכרח די"ל דדוקא מה שהוא יותר מן האומד לא חשוב מעשיו אבל מה שהי' ראוי לפי האומד מיהו מחייב וכן ראיתי ביש"ש וצ"ע. ומ"מ יש לפרש דברי המחבר בנא הי' ראוי כלל להזיק]. אבל הבושת כמו ברקק בגופו חייב אפי' לא הזיקו כלל כ"ש זרק בו אבן ולא הזיקו. וא"כ אף דנעשה חבלה גדולה באונס ופטור בודאי מבושת החבלה גדולה אבל ודאי לא שייך לפוטרו על בושת של זריקת האבן בו דכבר נתחייב וצ"ע:

שם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק והנחבל אימר הי' בו ישבע ונוטל כ' הראב"ד דכ"ש היא מדין הנחבל דס"צ דמה התם שאומר דהוא לא חבל כלל סומכין על החזקה דאין אד חובל בעצמו. כ"ש כאן שסומכין דמה שאינו ראוי אינו חובל. והנה באמת יש כאן מקום עיין לענ"ד דנראה דאם הי' הניזק אדם חליש וראוי לזוק בכ"ש. אם אינו ראוי להזיק לרוב ב"א והמזיק אינו מכירו לניזק ודאי פטור לפחות מד"ד. דלא גרע מנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' בסימן הסמוך דפטור מד"ד. וא"כ בכה"ג ודאי בטל הוכחת הראב"ד דדבר שאינו ראוי להזיק אינו מזיק. דבאמת לזה וראי יש בו כדי להזיק אף לדברי המזיק. אלא דאומר דאינו ראוי להזיק לרוב אדם ופטור מד"ד. והניזק אומר שראוי להזיק גם לרוב אדם וחייב. ובזה אין הוכחה ממה שהזיק לזה דלזה בחמת ודאי יש בה כדי להזיק. אמנם נראה דלהרמב"ם לשי' דפי' בטעם דנחבל בס"צ דהוא מטעם קנם וא"כ גם בזה עדיין יש ק"ו של הראב"ד דכ"ש דקנסינן אותו כאן. אבל לפי טעם הראב"ד שהוא משום חזקה דוקא. דהיינו דחזקה דאינו חובל בעצמו צ"ע לענין זה שכ' ודו"ק:

ס"ל הזורק אבן ולאחר שיצאה מידו הוציא זה את ראשו וקבלה פטור מכולם משמע דפטור אפי' מנזק אמנם הטור בסימן הסמוך כ' דחייב בנזק והביאו הסמ"ע שם. ומדברי התו' שם שדקדקו אלישנא דמחייב בזה מזרק כלי מראש הגג והי' תחתי' כרים וכסתות ובא אחר וסלקו דהזורק פטור ומשמע דללישנא דפטור א"ש ש"מ דס"ל דפטור אפי' מנזק קאמר. ויותר מוכח מדברי הרשב"א בש"מ שכ' באמת דהא דפטר שם היינו כלישנא דפטר הכא ע"ש וש"מ דפטור הכא לגמרי אפי' מניזק כההיא דהתם. וכן יש לדקדק לענ"ד מהא דסתי"ח בכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה ומטיא ליה ברוח מצויה דהכופף חייב והמדליק פטור. ומשמע אפי' לא כפף זה בכוונה להזיק אפ"ה המדליק פטור לגמרי אף דבכ"ד באדם שלא בכוונה גם הבעל התקלה הראשון נעשה שותף עמו. וע"כ כאן דלא הוה ראוי להזיק ליכא עליו חיוב כלל. ומיהו כ"כ בסתי"א דאע"ג דאש הוה כחציו מ"מ היכי דלא הי' ראוי להזיק בשעת הדליקה ל"ח לי' כאדם המזיק ע"ש. וא"כ י"ל דכאן באדם המזיק חייב טפי ודו"ק:

סל"ד המבייש את הערום כו' פטור עסמ"ע שכ' דלשי' ר"י חייב במבייש ערום בש"ד. ומ"מ ברור דווקא בהולך ערום לצורך שום דבר כעין בית המרחץ דבסמוך וכה"ג. אבל בהולך ערום מחמת שטות הרי קיי"ל דשוטה אין לו בושת. וכבר מבואר בסל"ה ס"ח לענין פסול עדות דשוטה. שכ' ולא שהולך ערום בלבד כו' הרי דזה ודאי שוטה ואין לו בושת. וס"ל לר"י דזה הוה פסי' לי' להמקשה דלא איירי בכה"ג ע"ש היטב:

סל"ח המקנטר את חבירו וא"ל איני עבריין אע"פ שלא פירש כמוך כו' נראה דדקדק וכ' המקנטר דהיינו דווקא שאנו יודעין שהוא מכוין לקינטור אבל בל"ה ל"ג ממש"כ בסמוך דהאומר לחבירו פסול אתה יכול לתרץ דברי' דפסול מחמת קורבה קאמר ע"ש. וכ"ש כאן שיכול לומר דלא כיונתי לקנטרך כלל אלא ודאי דהכא באנו רואין שמתכוין לקנטור ולא שייך לתרץ דברי' אלא דקמ"ל דאע"ג דלא פירש הדבר בפירוש אין נ"מ בזה דמ"מ ביישו. אבל היכא דמתרץ דברי' שלא נתכוין לביישו אף דזה נתבייש בה מ"מ קיי"ל דבושת עד שיתכוין וז"ב:

סי' תכ"א סמ"ע סק"ו צער ריפוי ושבת חייב שלא בכוונה נלמד מדכתיב כי יריבון כו'. הוא מרש"י (דכ"ו) סוע"א ד"ה אף סימא עין חבירו ע"ש ובתו' (ע"ב) דיה ש"מ ויתבאר היטב:

ס"ה שנים שנתאבקו יחד כו' פעור עסמ"ע דהרא"ש הרכיב בזה שני טעמים חדא משום מחילה ונראה דאפילו לשי' המחבר דל"מ אף שפירש ע"מ לפטור היינו באמירה בעלמא ס"ל דאמדינן דעתי' דבודאי אף דאמר הכי מ"מ אין דעתו למחול לו באמת. אבל כאן בודאי מחלו זה לזה. עוד כ' משום דהוה כשנים רצים ברה"ר. וכ' הסמ"ע דהתם בעי דתרויי' עבדי מעשה. ונראה דה"נ הוה כעבדי תרוייהו כמבואר ביו"ד סנ"ח גבי נפולה גבי אילים המנגחים זא"ז דחוששין אפי' בפחות מעשרה שמתוך שמתאמץ כנגד חבירו ניזק יותר ע"ש. וא"כ ה"נ לענין דכאן הרי סייע בהזיקו ודו"ק:

ס"י וכן אם נתכוין לזרוק שנים וזרק ד' כו' ופטור מד"ד. וצריך לומר דהכא בנתכוין לזרוק שנים אינו ראוי לילך ד' אפי ברוח מצוי'. דאל"ה לכ' ל"ג מנפל מן הגג ברוח מצוי' דחייב בד"ד. ועוד דמשמע ברא"ש ריפ"ק דאפי' הניח אבנו וסכינו בראש גגו נפל ברו"מ הוה כאש לגמרי לחייבו בד"ד כאש. וע' מש"כ בזה בסתי"ח בשם תו' סנהדרין וצ"ע:

סי"ג התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לחבול בו כדי להציל עצמו. ובהג"ה וכן לענין גדופים כו' המתחיל פורע הקנס האי וכן היא תמוה דהכא דוקא כדי להציל. אבל פשוט דהג"ה זו צריך להיות אח"כ דכ' דעל בושת פטור אפי' חבל בו יותר מכדי להציל דלא כיון לבייש [דחשיב לי' כשוגג] וכן המכה חבירו והוא קראי ממזר כו' ע"ז מסיק וכן לענין גדופים המתחיל פורע הקנס דהשני חשוב ג"כ כשוגג אם זה התחיל לביישו. והסמ"ע נדחק להעמיד גי' שלפנינו דגם בחבלה פטור בשעת חימום אני' מד"ד והוא תמוה דבהדיא כ' הרא"ש דבאדם אין לו רשות אלא כדי להציל. ובחבל בו יותר חייב. אבל בשורים פטור בכל גווני משום כל המשנה ובא אחר ושינה בו [וכן יש ללמוד משסוהו בעצמו דפטור ואפי' לענין מיתה קיי"ל דשור האצטדין פטור דכי יגח ולא שיגיחיהו אחרים] אבל באדם ל"א הכי. וכ"כ התו' בריפ"ג ד"ה איבע"ל לעיוני ע"ש וכן משמע מדברי הרב בפירוש בסמוך דשעת חימום אינו פוטר אלא מבושת וברור כמש"כ:

שם וכן הדין באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו וא"י להצילו אם לא שיכה את המכה יכול להכותי כדי לאפרושי מאיסורא עסמ"ע שהרא"ש כ' בשני בבות בנו ואחיו בחד בבא ונותן טעם כדי להציל קרובו. ובאחר כ' כדי לאפרושי מאיסורא כמש"כ המחבר. וכ' דבאחר דוקא באדם שרגיל תמיד בזה להפריש אינשי מאיסורא ע"ש. ול"נ חילוק זה דלא כל העתים שוים ובודאי א"א להוציא ממונו אבל כבר מבואר לחלק בסי' שפ"ח ס"ח גבי אלך ואביא עליו רוצחין דאע"ג דאחר אינו רשאי להזיק להאומר אלא כשהאומר הוא מוחזק לכך. מ"מ זה עצמו שהפחידו יכול להציל עצמו ע"ש. וע' במל"מ פיח מחובל ומזיק דחילק בשם הריב"ש גבי רודף דבאחר דוקא בהתרה בו ובנרדף אפי' לא התרה בו. וכן ביכול להציל באחד מאבריו והרגו דאחר נהרג עליו מ"מ הנרדף עצמו פטור ע"ש וכה"ג