חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קפב

הניזק והוא ברור ופשוט:

ס"י בהג"ה וכן אם החבלה כפי הכתובה מוכרת כתובתה לבעלה ומשמע דאפ"ה אינו חייב לגרשה. והטעם כמש"כ התו' שם דאפי' בחבלה מועטת ג"כ קיי"ל לר"מ דאתיא בריי' שם כותי'. דכל הפוחת לבתולה ממאתים ה"ז ב"ז אלא דש"ה משום דהוא בפשיעתה. וא"כ הוה"ד אפי' בכולה. וכיון דבזה בל"ה קלה בעיניו להוציאה צריכה ג"כ למכור ע"כ בטו"ה ומפסדת הרבה. ומיהו מדברי המחבר והרמב"ם משמע לענ"ד שאינו מחלק בזה וכן ראיתי בשי' בשם המאירי ומפרשים בש"ס דכיון דבחבלה מועטת אינו מן הדין לכופה למכור לו. דאיכא נ"מ דבשביל דבר מועט לא יגרשה. לא חילקו בזה ולעולם לא חייבוה למכור פ"ש:

סי' תכ"ה ס"ב ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו. ע' לעיל סרע"ז דברוב פדחתו ה"ה כילוד וכ"ש כאן וע' בפי' הרע"ב בזה:

ס"ה ישראל העושה להכעיס את הבורא כו' משמע לכאו' אפי' בפ"א. אבל מדברי התו' ד"ה איזהו מוכח דגם זה דווקא ברגיל דאל"ה אכתי לא מתרצי קושי' קמייתא דאכתי לענין זה גרע ישראל מעו"ג ע"ש ואפי' לענין שחיטה כ' בחולין (י"ד) דעד ג' פעמים אינו נעשה מין אפי' בעו"ג ע"ש וצ"ע:

שם ורועי ב"ד מישראל מקום שהשדות של ישראל. בסמ"ע מבואר דאפי' רועה בהמה דקה של אחרים אסור ע"ש אבל התו' שם ובדי"ג שם כ' בהדיא דשל אחרים שרי דאין אדם חוטא ולא לו. וכן מוכח מדבריהם בסו"פ מרובה דדוקא בא"י אסור אבל בח"ל לא. ומשמע דהיינו ודאי אפי' במקום שהשדות של ישראל דומיא דא"י. וע"ש שהביאו מהני עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא. וכבר כ' רש"י בכ"מ ושם במרובה גבי הא דנהרדעא כעיר הסמוכה לספר. דהיינו דהי' שם ישוב גדול מישראל. וכן בב"ק (כ"ד) גבי עיזי דמפסדי לר"י דא"ל דלצנעינהו ומשמע שלא הי' לו כפי' אחרת. וכן נוהגין לרעות ב"ד אף במקומות שיש להם שדות הרבה. ואף שרגילים רועים כותים אם הי' איסור בדבר גם לכותים הי' אסור למסור דהא מצווין על הגזל ועובר על לפני עור. ועוד דהא בהמתו נהנית מגזילה. [ובאמת יש לעיין בריש ב"מ דאמר אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן הא עבר אלפני עור כו' דלמה לא אמר משום דגזילה איכא גבי' גופי' ע"ש] אלא דלאחרים ליכא איסורא ודו"ק:

סי' תכ"ו ס"א הרואה חבירו טובע כו' או ישכור אחרים עסמ"ע דביש לו לזה צריך לשלם. ונראה דהיינו כשיש לו בשעת מעשה. אבל לא הי' לו בשעת מעשה א"צ לשלם כמו בצדקה דקיי"ל בבעה"ב העובר ממקום למקום דעני הי' באותה שעה. וכן יש לדקדק מהא דמותר שבוי לאותו שבוי ע"ש ודו"ק:

וע"ש עוד שתמה על שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הירוטלמי דמחייב לכנוס בספק נפשות להציל את חבירו מהודאי. ולענ"ד יש מקום לומר דס"ל דהירושלמי ס"ל כבן פטורא בראחר דשנים שהיו מהלכין במדבר וביד אחד קיתון של מים כו' ישתו שניהם וימותו ולא יראה אחד במיתת חבירו ולא ס"ל דחייך קודמין ואם כן הכי נמי ודאי של חבירו ודאי הוא דוחה ספק שלו אבל לר"ע דקיי"ל שם כותי' דחייך קודמין גם ספק דידי' קודם לחבירו. דבנפשות ספק כוודאי. נראה לי ראי' דהא אמרינן ברי"פ כ"ש דעריות הקישן הכתוב לרוצח מה רוצח יהרג וא יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. וע"ש בתו' דבאשה דאינו עושה מעשה אינה מחויבת דהא לא ילפינן לי' אלא מרוצח והתם דווקא בעושה מעשה דהא טעמא משום מאי חזית והיכי שאינו עושה מעשה אמרינן איפכא מאי חזית. והיינו דלא פריך באסתר והא עריות הוה פ"ש היטב. וא"כ עריות דמי לגמרי לרוצח. ואי דמחייב לכנוס בספק להציל ודאי של חבירו. ואפי' אינו עושה מעשה מחויב להציל חבירו ולכנוס לספק. וא"כ ה"נ בעריות הול"ל דודאי עריות וספק נפשות מחויב לכנוס ואפי' אשה דאינה עושה מעשה מחויבת לכנוס בספק נפשות להציל מודאי עריות. ולא משמע כן בכ"ד. ובריש כתובות בסוגיא ולדרוש להו דאונס שרי ע"ש וצ"ע:

סי' תכ"ז ס"א אבל בית אוצרות ובית הבקר אינו זקוק לו בס"ג מבוא' דאפי' באר ובור וכה"ג צריך לעשות לו מעקה עשרה. ונראה דהתם בקביעא תשמישתא. אבל הכא בבית אפי' אין לו שום תשמיש על הגג גזיה"כ הוא דחייב דסתמא הוא לתשמיש. ובזה פטור הני דלאו דירה. אבל בקביעי תשמישתא ודאי בכ"ג חייב וצ"ע:

ס"ב כל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות. פטור ממעקה. וע' בבא קמא (נ"א) דאיתא שם דאם אינו גובה מבפנים עשרה טפחים אע"פ שגובה מבחוץ ואיכא סכנת נפשות פטור ממעקה דלאו בית הוא. והפו' שלא הביא זה. נראה דסמכו אהא שכ' דבעי ד"א על ד"א. וא"כ כ"ש דצריך גובה עשרה טפחים. דהרי סוכה דסגי ז"ט רוחב צריך גובה י"ט ואפי' רשות שבת דסגי ד"ט רוחב צריך גובה עשרה בפנים דוכאא כמבואר באו"ח סי' שמ"ה סט"ו דבית שאין תוכו עשרה משלימו לעשרה אין תוכו רה"י ע"ש כ"ש גבי מעקה דצריך ד"א דצריך גובה עשרה ודו"ק:

ס"ה גובה המעקה אינה פחותה מעשרה טפחים. ע' בהה"מ שכ' ראי' מספרי והראב"ד פי' בפנים אחרים. ולענ"ד הוא סוגיא ערוכה בב"ק (ד"נ) החופר ברה"י הסמוכה לרה"ר חייב כו' עד שיעשה מחיצה עשרה טפחים. שוב מצאתי בש"מ שם בשם הרא"ה שכ' שם בפירוש מכאן לגובה המעקה עשרה טפחים וז"ב:

בא"י למדני חוקיך:

תם ונשלם בדף פ"א ע"ג שורה י"ג צ"ל אחר שורה שאחרי'.