חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קעט

רבותא יותר ע"ש היטב. וכ"ז דחוק לכל מעיין. גם כבר בארתי בסת"י דשמירת הבעלים על שורם וממונם שלא יזיק הוא כשמירת ש"ח. ולשי' הרשב"א חמור יותר. וא"כ כיון שפטור על אש שלו שהזיק בודאי דאין להחמיר אפי' קבל עליו שמירה. וכ"ש לשי' הרי"ף דפטר בשור של בעה"ב שהזיק א"כ ודאי דגם זה דכלו חציו לא עדיף ויש לפוטרו לגמרי לשי'. ומיהו כבר ביארתי בסשצ"ג דמשאיל מקום שאני ע"ש וא"כ עכ"פ הוי כאש דעלמא והוא משנה שא"צ. ובאמת בש"ס הוא אליבא דר"י דמודה הכא אע"ג דמחייב בעלמא על נזקי טמון באש ע"ש וא"כ ודאי דזה הוא פשוט יותר להקל ע"ש. ע"כ נראה לכאו' דבדוקא התנו התו' והטור הדליק בתוך שלו דלא בעי כאן אלא שלא יעשה בתוך של חבירו דאז חשוב כהזיקתו גבי דינר של זהב שם דאפי' בלא כונה חייב בשל זהב ע' מש"כ בסשפ"ח. אבל כלו לו חציו לא בעי כיון דחבירו נכנס לתוך רשות שלו והוא לא קבל עליו להתחייב על יותר. או לא ראה יותר. והרמב"ם דבכל טמון באש נמי ל"ב כלו לו חציו אפשר דבאמת משום זה השמיט כאן עשה בתוך שלו ואפשר דס"ל דכיון דברשותו הוא חשוב לעולם מדליק בתוך שלו כיון דאינו עושה בכונת היזק. וע' תח' שם וצ"ע וע' מש"כ בזה בסשצ"ג:

סט"ו להגדיש חיטים והגדיש שעורים ע' סמ"ע דזה פשי' דאינו משלם יותר ממה שהזיק אלא דקמ"ל דאפי' הטמין בהם כלים אינו משלם דמי חיטים אלא שעורין. ובאמת כן הוא בש"מ. אבל צ"ע דא"כ היינו ממש חיטים וחיפה בשעורים וצ"ע:

סי"ח וי"א דעבד קטן דינו כשור. בסמ"ע כתב דלשי' האומרים דגם בשור הי' לו לברוח הוה"ד בקטן. ואינו מוכרח דהרי לשי' הרב לעיל סת"י בהמה עדיפא לענין נזקין בבור אפי' מגדול ע"ש:

סי' תי"ט ס"א כשב"ד נזקקין לגבות לניזקין גובין מהמטלטלין כו' עש"ך שהאריך לה"ר דגובין מטלטלין אפי' ע"כ מסוגיא דסופ"ק דרמי אהא דאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות והא ישיב לרבות ש"כ ואפי' סובין ומשני הב"ע ביתמי הרי דמעיקרא ס"ד דמגבין קרקע ע"כ. (והיינו אפי' אית ליה מטלטלין דלא כפירש"י. וה"ר דזה פשי' דכשאין לו אלא מטלטלים חייב. כדפריך לעיל אאוקמי' דאפי' סובין היינו בדלי"ל ופריך פשי'. וגם זה אינו מוכח דהתם אקרא שפיר פריך פשי' דכן הוא האמת אבל אמתני' בס"ד שפיר י"ל דטעי בהכי וכעין זה כ' רש"י בסו"פ מי שהיה טמא (דצ"ז) ד"ה פשי' גבי תמורת הפסח אינה קריבה ע"ש]. ודחי דדווקא מטלטלין. ודברי' אינן מובנין דודאי מעיקרא הוה ס"ד דדוקא קרקע ולבסוף משנה דגם מטלטלין יכול ליתן ואין שום ראי' דדוקא מטלטלין. אלא דקמ"ל דיכול ליתן אפי' סובין אם ירצה. והא דתנן דאין ב"ד נזקקין אלא לקרקע היינו ביתמי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. וכן היא משמעות הסוגיא בהדיא. אבל לענ"ד ראי' הרמב"ם מסוגיא דדמ"ג דבעי לאוקי הא דאין הבעל יורש נזקי אשתו לרבה שגבה מעות ולר"נ שגבו קרקע דבזה הוה ראוי. וכ' שם החו' דלר"נ אפי' קרקע אמר. דהא דבבע"ח מעות לא הוה ראוי משום דזוזי יהיב זוזי שקיל ור"י כ' דאפי' גבי נזיקין לא הוה מעות ראוי לפי שדרך לפרוע במעות וכ"ז דחוק וכ"ש תי' הראשון דא"כ אדרבה הו"ל למימר דכולהו הוה כמוחזק. אבל לפי שי' הרמב"ם א"ש דלכתחילה ב"ד גובין ממטלטלין ע"כ. ומשו"ה קרקע הוה ראוי ומדלא אמר שלא גבו מעות ש"מ ג"כ דכל המטלטלין הוה כמעות ואין כופין אותו לכתחילה כשיש לו אלא למטלטלין וזה נכון:

ש"ך סק"ג השיג על הרא"ש שכ' ראיה דלא קיי"ל כר"ת דפסק כר"ה דס"ל דוקא כסף או מיטב דהא ר"כ תלמידא דרבא דהוא בתראה ע"כ לא ס"ל הכי דהא פריך גבי והמת יהי' לו דלמ"ל קרא דישיב לרבות ש"כ ואפי' סובין ואי כר"ה איכא למימר דקרא בדאית ליה והשיג עליו דר"כ הוי תלמידא דרב ואינו בתראה כלל וצ"ל בש"ס א"ל ר"כ לרב ע"ש. והנה כבר כ' התו' בכ"ד דתרי ר"כ הוה ור"כ השני הוה תלמידא דרבא עי' סדר הדורות באריכות. אמנם בספר הישר לר"ת מצאתי שהרגיש בעצמו מראי' הרא"ש וכ' ע"ז דקרא ע"כ בלי"ל דהא כתיב שלם ישלם שור תחת השור ע"ש ומ"מ לולי ד"ק היה נראה דהרא"ש לא ס"ל הוכחה זו דכל שמשלם כאותו דבר שהזיקו זה ודאי יכול ליתן לו אפילו בדאית ליה כסף ותדע דגבי גנב וגזלן אמר בש"ס דאינו כנזקין ואין שמין ונותן לו שלימים או כסף ואפי' בדאית ליה. כמבואר בסשנ"ד ע"ש וצ"ע:

ס"ג מגבין לניזק ממטלטלין של יתומים ע' ש"ך דהשיג על הרא"ש שכ' בזמן הזה הוה מדינא מטלטלין כקרקע כדאמרי' בכתובות דגמלי דערביא אשה גובה כתובה. וכתב דהתם שאני דלכתחילה אדעתא דהכי נשאת שתגבה מהם ולא שייך בניזקין ע"ש. והיינו דפשי' לי דהדין אינו משתנה שיעשו המטלטלין כקרקע אלא דהתם הוה כפירש לה מטלטלין דמהני. כמש"כ הסמ"ע בסימן ק"ז בשם הרמב"ם. ולא שייך זה בניזקין. אבל הרשב"א בסוף קידושין הביאו הקצוה"ח בסי' ק"ד כ' דמעיקר הדין תורה מטלטלין כקרקע לשעבוד אלא דחכמים עקרו לשעבוד מטלטלים משום דלא סמכו דעתי' עליי' ע"ש. וא"כ בזה"ז דמבואר בכ"ד דסמכו דעתיי' עליי' א"כ פשוט דהדר דינן כקרקע ממש ושפיר גובין אפי' נזקין וראי' הרא"ש ברורה:

סי' ת"כ ס"ז הכהו מכה שאין בה ש"פ לוקה כיון כשאין בה חיוב ממון ואפי' מכה ע"כ ע' סמ"ע שכ' דבטור ורמב"ם כ' ע"כ של חבירו. וכ' דדוקא חבירו אבל שלו כיון דביש בו ש"פ נתבאר דהתשלומין פוטרו והוה"ד גם בעבדו. וכיון דאין עליו חיוב לשלם דמה שקנה עבד קנה רבו. א"כ אם באנו לחייבו באין בה ש"פ יכהו מכה רבה כדי שיפטור ע"ש. ודבריו תמוהין דמה בין עבדו שלו או של חבירו דאם יכה שלו כדי שיפטור יכה גם של חבירו ואי דמשום חיוב ממון לא יעשה א"כ גם שלו מפסיד את עצמו. גם אין שום מקור לדברים אלו. ויותר נכונין דברי הב"ח שהביאו האחרונים דבשלו דאין עליו חיוב ממון אפי' יש בה ש"פ לוקה ומש"כ הקצוה"ח בסי' תכ"ד דגם בשלו יש חיוב אלא דהוא זוכה ממנו דמה שקנה עבד קנה רבו והוה כמחל לו דודאי פטור ממלקות וכן משמע דברי הסמ"ע. לענ"ד באמת ע"כ דאינו מתחייב כאן כלל ולא שהוא זוכה ממנו. וראיה ברורה דהא בגיטין (מ"ב) אמרי' דאפי' מעוכב ג"ש דאין רבו זוכה במעשה ידיו. ול"א בי' מה שקנה עבד קנה רבו. אפ"ה חבלה לרבו ואי דעיקר החיוב היה לעבד הא בזה אין הרב זוכה בנכסי' כלל. וע"כ דמעיקרא החיוב הוא לרבו בחבלות וכ"ש כשהרב חובלו בעצמו דאין עליו חיוב כלל וא"כ לא שייך שיפטור ממלקות ודו"ק:

ס"ט כוואו בשפוד על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה אינו נותן אלא צער כו' ע' בש"ס דמסיק ר"פ בל"ב דפסקינן כותי' בכ"ד דמתני' רבי היא וחבורה אצטריך לדמים יתירים. וע"ש בתו' דפירשו דצער שיש בו חבורה אף דבאמת הצער בעצמו שום כאין בו חבורה מ"מ האדם מצטער יותר ביש בו חבורה ע"ש. ולכאו' צ"ע שלא נמצא בפו' זכר לזה כלל. והנראה לי דכיון דמבואר לקמן סט"ז דשומת הצער הוא כמה אדם נותן להפטור מצפה כזה. א"כ כיון שכ' דאדם מצטער בצער שיש בו חבורה יותר א"כ ודאי גם זה הוא נותן יותר וכבר נכלל הדמים יתירים בזה. אבל אי לאו האי קרא הו"א דכיון דבאמת הצער בעצמו אינו גדול כ"כ. ואף דהאדם מצטער יותר מ"מ אין חיוב על המזיק. וא"כ ע"כ לא הוה אמדינן כן דהרי זה נותן בשביל מה שמצטער בעצמו במה שאין המזיק חייב בזה. שוב מצאתי ביש"ש שדחק בזה הרבה לדחות האי לישנא משום שלא נמצא בשום פוסק ע"ש. ולענ"ד ברור כמש"כ. וע' טור שהביא דברי ר"י שצער שאח"כ אינו משלם אלא הצער שבשעת ההכאה גופה. ור"מ חולק וכ' דהסכמת הרא"ש כר"מ. וכ' הב"י דבתשו' משמע דס"ל כהר"י ע"ש. ואני תמה שהרי בפרק הכונס (ס"ט) הביא הרא"ש דברי ר"י וחלק עליו בפירוש וע"ש שכ' [ג"כ כעין דברינו לענין צער שיש בו חבורה] דפשטא דסוגיא דהחובל דשמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יצטער משמע דלא כהר"י. ומדבריו יש ראיה גם למש"כ בסמוך לענין יש בו חבורה דג"כ יש לדקדק כמש"כ ודו"ק:

סי"ז כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר כו'. נותן לו שבתו של כל יום כפועל בטל כו' ואם חסרו כו' ושבת כאלו הוא שומר קשואין משמע דבזה אינו מנכה לו כפועל בטל וי"ל דהא זה ג"כ הוי ככר קולא דאינו מחשב אלא פחות שבאומנות כמש"כ הרש"א ע"ש ולא מקילינן יותר וצ"ע:

סי"ט עלו בו צמחים מחמת המכה כו' חייב לרפאותו ע' הה"מ ומשמע דפוסק כת"ק ולא כרבנן בתראי. וצ"ל דמשמע לי' דסתמא דמתני' היינו כת"ק אבל עדיין צ"ע דהו"ל לאתוי הא דמסיק בש"ס דאפי' אגדו אגד יתירא. כיון דרבנן דבי רב שם הוה ס"ד לפרש בענין אחר ובאמת י"ל דמתני' לא איירי כלל בהך גוונא ע"ש וצ"ע:

סכ"ד הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש כו'. ע' לח"מ ויש"ש (סכ"ה) צעק באזנו וחרשו פטור מדיני [אדם כו'. משמע