חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קעח

אבל הרמב"ם שכ' שם דרחבה שתי אמות. וע"כ הא דניקרא אמת המים אינו אלא על שם שעמוקה אמה. ושפיר י"ל כאן ג"כ דהרוחב ח"א ופשוט:

ס"ט ליבתה הרוח שאינה מצוי תמיד הרי כולם פטורים. לכ' יש להבין דכיון דאנן קיי"ל כר"י דאשו משום חציו. והוה כאדם המזיק ממש אפי' לחייבו בד"ד. א"כ הא קיי"ל דאדם המזיק חייב על האונס כרצון ונפל מן הגג ברשא"מ חייב. וכדלעיל רסשפ"ט ע"ש. ואם כן ה"נ באש לחייב אפילו ברשא"מ. וכן בכל האונסין דפטור בכל סימן הזה לעיל אין נראה לפטור בהן גבי אדם המזיק. אבל באמת הוא נכון דהא ר"ל שפיר קאמר דחציו מכחו אזיל. אש לאו מכחו אזיל. וצ"ל דר"י סבר דכיון דהוא מוכן לילך והוא מתחיל המעשה הוה כעשה הוא הכל. וזה שייך היכא דהוא מוכן לילך לפנינו. אבל כל שאינו ראוי לילך לפנינו בר"מ א"כ בכה"ג לא חשיב כחו כלל דהרי באמת אינו הולך מכחו כלל. וא"כ ודאי פטור על אונס כשאר נזקין. וע' מש"כ בסי"ג. ויותר מזה כ' התו' שם גבי שולח את הבעירה ביד חש"ו דלר"י דאשו משום חציו. לא הוה חציו אלא כשהוא קרוב להזיק וכיון דביד חרש אין ההיזק קרוב פטור ע"ש ודו"ק:

סי"ב גמל טעון פשתן ודלקה פשתנו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב בין שעמדה בין שלא עמדה וצ"ע לכ' שלא הביא חילוק הרב בהג"ה בין מסכסכת או לא. והרי הרמב"ם חילק בזה גבי כלב שנטל חררה דשאר הגדיש אינו אלא צרורות. והנה הב"י הביא דברי רי"ו לחלק גבי הניח חנוני נרו מבחוץ דחנוני חייב דאם עמדה בעל הגמל חייב. וחילק דאם בעל הגמל שם חייב הוא הכל. ואם אין בעל הגמל שם משלם מחצה [ויש לתמוה שהשמיטו זה הפו' דהוא מבואר בהדיא בש"ס שם באוקימתא דר"ל ובודאי אין לחלק בזה אליבא דר"י] וסברתו דכשהוא שם הוה כאדם המזיק וקיי"ל דאדם כשהוא שותף בהיזק חייב הוא הכל. כמבואר לעיל סתי"א גבי בור המתגלגל דבהדי דאזלי קמזקי כחו הוא וחייב הוא הכל ע"ש בתו'. אבל כשאינו שם דאינו אלא פושע על שמירת שורו. דהוה כשורו שהזיק. הוה ככלב שנטל גחלת ממקום שאינו משתמר דשניהם חייבים וזה נכון. וא"כ י"ל דהרמב"ם דאיירי בשבעל הגמל שם. דהוה כהזיק הוא לא שייך לצרורות ג"כ ולעולם חייב נ"ש וצ"ע. אבל בעיקר דברי רי"ו לכאורה מדברי התו' לא משמע כן דהקשו דהכא פריך ולחייב בעל הגמל. והתם פריך ולחייב בעל הגחלת. ותי' דהם שותפין ולחייב בעל הגמל היינו כשותפין. ולמ"ל לדחוקי בהכי דלחייב מחצה לפרשו כשהוא שם דשפיר חייב הוא הכל וע"כ דלא ס"ל סברא זו אבל באמת נראה דהת' לשי' בריש הכונס גבי מעמיד בהמת חבירו ע"ג קמה של חבירו דכ' שם דכיון דהוא מעמידה הוה כדידי' וחייב משום שו"ר אבל לי"ל דהוא כמזיק בידים. דלא אישתמיט בשום מקום דשו"ר חייב ברשות הרבים כשהוא מעמידה ע"ש. וא"כ הרי בהדיא דלא ס"ל סברא זו. אלא דאפילו הוא שם אינו אלא כבהמתו שהזיק. אבל הפו' כ"כ באמת בסשצ"ד דחייב אפי' ברה"ר דהוה כמזיק בידים ע"ש. וזה כשי' הרי"ו ודו"ק היטיב:

סי"ג טמון באש פטור כו' בד"א שמדניק בתוך שלו וכלו חציו כו'. והכל תמהו על הרמב"ם שלא הביא חילוק דכלו חציו דמחלק סתמא דהש"ם. ונראה לענ"ד דהנה כבר עמדו התו' אהא דמסיק הש"ס וכי מאחר דמאן דאית לי' משום חצו אית לי' משום ממונו מאי ביני'. דהא א"ב כל הנהו דהתם לענין חיוב מחה.. ולענין טמון בלא כלו חציו ע"ש. עוד הקשו התו' בסנהדרין (ע"ח) אהא דמחלקינן בחולין גבי שחיטה בין נפלה סכין או הפילה דנפלה לא הוה כח גברא. דהא למ"ד אשו משום חציו וגם אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו בר"מ הוה אשו וחציו וח"כ הוה כח גברא. וכ' דאין לחלק דשחיטה שאני דהא גם לענין מתה אמרינן שם דחייב. וכ' דסוגיא דשם דלא כרך מ"ד. עוד כ' דאש בר"מ אינו חייב מתה ודווקא גבי ממון חייב. דהא מאן דאית לי' משום חציו אית לי' משום ממונו [ומש"כ ול"ד לצרורות צ"ל קודם ע"ש. ומש"כ על הגליון בשם רש"ל רשא"מ אין לו הבנה דרוח שא"מ גם בממון פטור כמבואר בס"ט אבל שני התי' תמוהין לענ"ד מש"כ דסוגיא דשם דלא כר"י הוא תמוה מאוד דהא רבא שם מחלק בזה בין נפלה להפילה. ואיהו אמר הכא דקרא ומתניתא מסייע לר"י ועוד דפסק כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת. וגם אנן קיי"ל לדינא דאשו משום חציו. ונפלה סכין פסולה. ומה שתי' דהיכא שאין הולך אלא בר"מ אינו חייב מתם ולא הוה חציו ולא אמרינן דהוא חציו אלא כשהולך תיכף מעצמה גם זה תמוה דא"כ מאי דוחקי' לאוקמי הא דפטור טמון כשנפל גדר שלא מחמת דליקה. והיה לו לגודרה ולא גדרה דכ"ז דוחק הו"ל לאוקמי בפשיטות באש שהולך ע"י רוח. וע"כ שאין לחלק בזה אלא דגם זה חציו,. וכמו שבארתי בסמוך. ע"כ נראה ברור דהא דהוה מדמינן דגם מתה חייב כזורק חץ ממש. היינו מעיקרא דהוה ס"ל דמסברא הוא כחץ. וא"כ גם לענין מתה אמרינן הכי אבל לפ"מ דמסיק רבא דקרא מסייע לר"י דאשו משוס חציו ומשמע דהוא קרא יתירא וכן מוכח יותר בהכונס גבי מר אמר לימא מר שמעתא כו' ואי הוה סברא קרא למ"ל. וע"כ צ"ל דהשתא הדר בי' וס"ל דמסברא אינו כחו. ולא הוה כהורג בידים אלא דהכא מיתורא דקרא דגלי דחייבתו תורה כעושה בעצמו מגזיה"כ וא"כ ודאי לא ילפינן נפשות מממון. וה"נ לא ילפינן שחיטה דאיסורא הוא. וה"נ לענין טמון. כיון דבפירוש מעטה תורם טמון ובודאי אינו במשמע לומר דדווקא בנפלה גרר כו' וכדמוכא שם בהדי' דלא משמע הכי כלל אלא דע"כ דחוק לי' לאוקי הכי לפ"מ דהוה ס"ל דמסברא הוא וכמש"כ התו' שם דכיון דהוא כאדם המזיק ממש א"כ הרי באדם המזיק לא שייך לפטור טמון. וכ"ז לפ"מ דהוה סבר דמדינא הוה כאדם המזיק. אבל לפ"מ דמסיק דמן הסברא אינו כלל כחציו אלא דגזיה"כ הוא לחייבו כמזיק בעצמו. א"כ ודאי כיון דחזינן דבפירוש פטרתו תורה מטמון ודאי די"ל דלהא לא עשאו תורה כמזיק עצמו. ופי' הסוגיא נראה ברור דהכי מפרשינן א"ר הוה קשי' לי' לאביי טמון דפטר רחמנא היכא משכחת לה כו' [פי' לפ"מ דהוה ס"ל דמסברא הוה כחציו] עד דמסיק דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו וכג שהי' לו לגודרה ולא גדרה כו'. והכל הוא לפ"מ דהוה סבר דהו' מן הדין כחציו. וכוונתו הוא הכל להוכיח דעכ"פ ע"כ צריכין אנו לחזור מיהו במקצת מסברא הקודמת דהוה ס"ל דהום דווקא חציו ולא ממונא ומ"מ צריכין אנו עדיין לדחוק דמיירי דווקא בכה"ג. וא"כ ודאי עדיף טפי למימר דאינו מן הדין אלא מגזיה"כ וא"ש כפשוטו ולק"מ וכנ"ל. ואם כן כל כוונתו להוכיח מזה סייעתא למאי דאמר מעיקרא דטעמא דר"י מקרא ולא מסברא. ולפ"ז א"ש קרא כפשטי' ובכ"ג פטור טמון כמש"כ. והיינו דפריך מאי ביניי' דכל הנ"מ הקודמת לענין מתה. ולענין טמון כבר הדר בי'. [והך דמוסר לו שלהבת לחרש כבר אזדא ע"כ. כמש"כ התו' שם ד"ה חציו דחרש]. והנ"מ לענין צרורות דכלב נראה דלא ניחא לי' השתא כיון דקאי אקרא וקרא איירי באש שעשה אדם א"כ מאי רמ לענין הא דעשאו כאדם המזיק. ומשני לענין ד"ד וכ"ז לענין ממון והוה"ד לצרורות דכלבו דממונא הוא. אבל לענין מיתה ושחיטה ודאי לא שייכא וכן לענין טמון גלי רחמנא בהדיא דלא הוי כאדם המזיק. ושי' הרמב"ם מאירה כשמש בצהרים:

שם וכל מה שיטעון שהי' בבית ה"ז נשבע בנק"ח ונוטל עש"ך סק"ג דהאריך להוכיח מדברי הפו' דהיכי דהמזיק מכחיש בברי אינו נוטל בשבועה. ולענ"ד ע"כ מוכרח לומר כן דאי ס"ד דהך דתקנת נגזל באש היינו ממש כנגזל אפי' מכחיש בברי. א"כ כ"ש מזיק בידים וכ"ש מזיק גופו של הניזק. וא"כ למה איצטריך במתני' דשם לחשוב תרתי נגזל ונחבל ע"ש. וכ"ש לפ"מ שהביא הש"ך ברסשפ"ח בשם הירושלמי דפלוגתא דר"י ורבנן גבי טמון הוא לענין נשבע ונוטל. א"כ בודאי ע"כ דגם במתני' גופה אש הוא בכל התקנה דנגזל וכ"ש מזיק בידים וכ"ש חובל בגופו. וע"כ דלענין מזיק לא שייך תקנת נגזל אלא כשזה אינו מכחישו בברי ובנחבל דהוי כנגזל לגמרי דאפי' במכחיש בברי. הוצרכו למנותו בפ"ע ודו"ק:

סי"ד המשאיל מקום להגדיש והגדיש והטמין והדליק המשאיל בתוך שלו ושרף הגדיש והכלים אינו משלם אלא דמי גדיש. בסמ"ע כ' דה"נ בכלו לו חציו דוקא. והרבותא בכאן דלא נימא כיון דנתן לו רשות קבל עליו שמירתו. ואפי' לשי' הרי"ף דפוטר שם כשהזיק שור של בעה"ב לשור הנכנס הו"א דהכא דעשה האש בידים גרע טפי. וכוונתו דארכיב לה אתרי ריכשי מה שאש שלו מזיק. וגם מה שקבלו לרשותו. דשי' הפו' דמקבל עליו שמירה ואפי' לשי' הרי"ף דפוסק דאינו מקבל מ"מ יש בזה