חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קעז

דהכי איתא בש"ס טעם זה על גלל. כ"כ התו' שם באוקימתא דר"א דמשני דתבנו וקשו תנן דמשרקי. ובהני הוא דאסור. אבל בזבל אוקי כר"י דיש לו רשות להוציא זבל. ופטור מלשלם ג"כ. וכ' דהא דמחייב בגלל היינו לפי דאין בו שבח אסור להוציא ע"ש. ואהא מסיק שפיר דאע"ג דאסור וחייב לשלם. מ"מ אין יכולים לזכות בו כיון דאין בו שבח ע"ש. לכן נראה דצריך להגיה גם כאן דבדבר שאין בו שבח אסור להוציא. ומ"מ אסור משום גזל כיון דאין בו שבח. והטור לא הביא דין זה דלשי' אזל דפסק בבעיא דלאלתר קנסינן לי' דאי תפס מפקינן מיני' עד דאייתי שבחא. וא"כ כ"ש בדבר שאין בו שבח כלל. אבל הרמב"ם דפסק שם דלא מפקינן מיני' הוצרך לפסוק כאן דאין בו ספק ואסור לזכות בודאי ודו"ק:

סי' תט"ו ס"ב המצניע קוצי' בתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר כותלו אם כותל רעוע המצניע חייב ובהג"ה ואם הזיקו בשעת נפילה י"א דבעל הכותל חייב. ע' באוה"ג שפקפק ע"ז הרבה. אבל לענ"ד הוא ברור ע"פ דברי התו' שהקשו דבכותל רעוע יתחייב נמי בעל הכותל דהו"ל לאסוקא אדעתי' דהצניע כשהי' בריא ותי' דמ"מ ראוי להתחייב המצניע שהוא פשע יותר ע"ש. והנה ברור דזה שייך לאחר נפילה דכבר אזיל לי' כחו. אבל בשעת נפילה דמכחו מזיק הוה כבור המתגלגל ברגלי אדם דבהדי דאי אזלי קמזקי כחו הוא וחייב המגלגל הכל כמבואר בסתי"א. אע"ג דזה הניח בור ברה"ר גמור וכ"ש כאן. וע"ש מש"כ בזה ע"פ דברי התו' שם ודו"ק. ולפ"ז בכותל רעוע מעיקרא הי' פטור לגמרי דליכא כאן פשיעה כלל. אבל באמת י"ל דבזה הוה כשור ואדם שדחפו לבור דשניהם שותפין. וה"נ הכא הוא דכוותי' דמה בין דוחפו לבור ובין דוחף הבור עליו. והרי לפי דברי התו' שם גבי בור המתגלגל צ"ל ע"כ דההיא דשור ואדם איירי שהי' האדם אנוס גמור ע"ש ומש"כ בסתי"א בזה. ובודאי אין שייך לומר דכאן הוה כאונס גדול דפטור גם אדם המזיק ודו"ק. שם ואם סתרה אינש דעלמא הסותר חייב והמצניע פטור. הטעם דפשע זה. דעביד שלא ברשות. ומ"מ לפי דברי החו' שם הנ"ל דגם בבעל הכותל הוה פשיעה דהו"ל לאסוקא אדעתי' דילמא הצניע כשהי' בריא. אלא דמ"מ ראוי לחייב הראשון והיינו כעין בור המתגלגל בתר דנחו. וא"כ משמע לכ' דאפי' סתרה אחר דמ"ש. וכן מצאתי בשם המאירי גבי מכסה בור בדלי' של חבירו דאפי' נטל אחר את הכיסוי חייב בעל הבור. והוה"ד בדין דסותר הכותל דחד טעמא הוא. כמבואר בגמ'. ובודאי דטעמו כמש"כ. וע' מש"כ בסשפ"ו דשי' הרמב"ם בזה דשניהם חייבים ע"ש:

סי' תט"ז ס"א בהג"ה מיהו אם חפר בכותל וגרם להפילו הוה חציו. בתשובת הרשב"א בב"י מבו' דאפי' אינו מכחו ממש. אלא שנפלו לאח"ז נמי הוה כחציו. ונראה בטעמו דדמי לה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו. ונפלו ברוח מצוי' דבהדי דאזלי חשבינן להו כאש. ונ"מ דחייב אפי' על היזק כלים ולכאורה צריך ביאור דהרי הרא"ש כ' גבי כותל ואילן שנפלו לאח"ז שהתרו בו דאפי' בהדי דאזלי אינו אלא כבור. וכ' דל"ד לאבנו כו' דהתם כח אחר מעורב בהן אבל הני מעצמן נופלים ע"ש. וא"כ לכאו' ה"נ בחפר בכותל דהכא. והנראה דבאמת כבר כ' התו' דאדרבה כח אחר מעורב בהן הוא קולא אלא דלגבי בור שאינו מזיק כלל אלא במקומו הוא חומרא. וא"כ הכא לגבי כותל ואילן שהולכין מעצמם אדרבה כח אחר דאבנו הוא קולא. והי' לנו לחייב בהא דכותל ואילן בהדי דאזלי כאש בק"ו מאבנו. וכבר הרגיש קצת בזה בפ"ח ע"ש. ע"כ נראה דעיקר כוונת הרא"ש דאבנו כו' נעשה מזיקין ע"י כח אחר פי' דמעצמם לא נעשו להיזק כלל אלא ע"י מעשי האדם שהניחן במקום היזק והוה כאש ממש וזורק חץ. אבל הכותל והאילן נעשה ההיזק מכח עצמם גופה ומתחילתן לא נעשו להיזק. ואין ההיזק מכח האדם כלל. אלא דמחויב לסלק התקלה ולא עדיפי מבור וז"ב. וא"כ הכא בחפר דנעשה ההיזק ממעשיו ודאי דל"ג מאבנו כו' ואדרבה עדיפי דעשאן מזיק בלא כח אחר כלל אלא שהולך בעצמו ודו"ק:

שם וכמה זמן ב"ד ל"י. ע' באוה"ג דהביא דברי התו' דבדבר שא"צ אין נותנין לו ל"י. וכבר הביא זה הרב בסי' ט"ז ס"א בהג"ה. ובסי' ק' ס"א בהג"ה ואם א"צ כ"כ יפחות לו. וכן בם בסקכ"ט ס"י בהג"ה אי ידעינן היכא הוא יהבינן לי' זמן עד דאייתי לי' ואי לא יהבינן לי' ל"י עיש:

סי' תי"ז ס"ג לקח חצר ובה זיזין וג וגזאטראוח יוצאות לרה"ר ה"ה בחזקתה ט' ב"י בשם הרי"ו דאם הי' עדים שהרהיר הי' כן בתחילה. ל"א טוענין ללוקח. וכאן השמיעו. ולכ' הי' אפשר דהנה הביא מקודם שם דברי הרשב"א בתשו' דנסתפק בפירוש הש"ס בהא דאמרינן דאי אשמועינן גבי יונים ה"א דהתם דיחיד הוא פיוסי פייסי' אבל הכא מאן פייס קמ"ל. דהיכי קאמר אי קמ"ל דאמרינן דמ"מ פייס כולם. דהיינו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר או דקמ"ל דאימור כונס לתוך שלו הוה. ואי אמרינן פייס א"כ אפי' יש עדים שהי' הרה"ר כן קודם שפיר י"ל דאימור פייס. אבל באמת נראה דאף הרשב"א לא נסתפק אלא לענין פייס לפנינו אבל כאן בהיה עדים שהיה הרה"ר כן קודם ואין אנו יודעין שפייס אע"ג דאי פייס מהני מ"מ הא מבואר בסוסקמ"ט דאין מחזיקין בשל רבים וכיון דהי' ידוע לנו לרה"ר אינו יכול לטעון חזקה שפייס. ואפשר דהיינו נמי שהשמיטו כאן דסמך אההיא דסוסקמ"ט ודו"ק:

סיד ומניחין מקום פנוי משתי שפחות הנהר ברוחב כתפי המלחים כו'. בסרל"א משמע בהדיא דהוא ד"א. שכ' ד"א הסמוכים לנגר מזלזלים בהן והסמוכין על שפת הנהר אין מודדין אותו כלל ומשמע בהדיא דקאי נמי אד"א שכתבו מתחילה ע"ש. וצ"ל דאע"ג דר"פ שם סבר למימר דבעי ט"ז אמה כדרך הרבים לפ"מ דמסיק דלא הוה כרה"ר ס"ל להרמב"ם דמסתמא סגי כדרך היחיד דהוא ד' אמות בכ"מ ובאמת דגם בלשון הש"ס יש לדקדק כמש"כ לדקדק בדברי המחבר הנ"ל דמש"א שם דאנהרא משמע דקאי נמי אד"א דאניגרא ע"ש. אמנם לפי מש"כ התו' שם בפירוש ד"א דניגרא דהיינו עם רוחב הניגרא ודאי לא שייך לפרש כן לגבי נהרא פ"ש:

סי' תי"ח סמ"ע סק"ב בטור אפי' ליחכה נירו דהוא דבר שאינו ראוי לה כו' וקמ"ל דאע"ג דכתיב בי' ונאכל גדיש ובשן קיי"ל דאם אכל דבר שאינו ראוי כו'. לענ"ד א"א ליישב זה. כלל בסוגיא הש"ס (ד"י) דתני לה גבי חומר באש מבור דפטור בדבר שאינו ראוי לו וגבי בור הא ליכא לשון אכילה כלל. אבל כבר מבואר בתו' דהרבותא אף שאין רגילות להזיק. והוה ס"ד דהוה כאונס עיי"ש וזה נכון:

ס"ב בהג"ה מדליק בתוך של חבירו אפי' עברה כמה מילין חייב. בסמ"ע דהיינו לפי שעשה שלא ברשות והוא מדברי הרא"ש ע"ש. והנה כ' הרי"ף לתרץ הא דקיי"ל לפטור הכא טפי מההיא דלא יחפור גבי תנור דאפי' הרחיק כשיעור חייב דהתם דהוא מדליק תדיר איבע"ל לעיוני ע"ש. ובהא דתנור דל"י אוקימנהו בשי' בשילהי ב"מ עם ההיא דכל המקלקלין ברה"ר שהזיקו חייבין ואפי' עושין ברשות ע"ש. וא"כ אכתי צריך להבין דהא התם הוי באקראי ואפ"ה מחייבינן וע"כ דכיון דעושה בתוך של חבירו אע"ג דהוא ברשות ואקראי בעלמא מיחייב. וכן משמע בש"ס לענין טמון דאע"ג דר"י מחייב בטמון. במשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין והדליק המשאיל והזיק מודה דהמשאיל פטור מטמון ואפי' נתן לו רשות לחיטין והגדיש חיטין אלא שחיפן בשעורין אפ"ה פטור ע"ש. וע"כ כיון דהניזק הוא שואל ברשותו פטור טפי. וה"נ י"ל דעושה בשל חבירו מתחייב לעיוני טפי ואפי' ברשות. וכן משמע בדל"ב גבי המזיק את אשתו דנכנס לרשות חבירו יש לחייבו יותר ע"ש. וא"כ הי' מקום לומר דמדליק בתוך של חבירו אפי' ברשות ה"ה חייב לעולם. שוב ראיתי בשי' סוף ב"מ כ' דדוקא ברשות ב"ד חייב אבל נתן לו חבירו רשות זה חשוב כשלו ע"ש ולענ"ד צ"ע בזה:

ס"ד בהג"ה וי"א דאם הנהר רחב ח"א אע"פ שאין בו מים והיאור אפי' כ"ש ויש בו מים פטור. עב"י דשי' הרמב"ם דהא דמפרש בש"ם אליבא דשמואל והוא דאיכא מיא. קאי נמי אנהר רחב חיא דבריי' והא דקרי לי' אריתא דדלאי אינו אלא להשמיענו דאיכא מיא. והי"א ס"ל דכוונ' הש"ס דרו"ש ל"פ כלל ושמו' קמל דאריתא דדלאי מהני אעפ"י שהוא קצר ומש"ה הוא דבעי, דאיכא . וכן כ' רש"י שם מ"ד נהר ממש אע"ג דליכא מיא ופירש הואיל והוא רחב וש"מ דהא אריתא דדלאי הוא קצר ונראה דארי דרש"י סי' שם בד"נ גבי ההוא ונפל לאריתא דדלאי דהיינו אמת המים. ופי' דבשביל כך נקראת אמת המים שעמוקה אמה ורחבה אמה. וכן פי' רשב"ם בב"ב (צ"ט) גבי המוכר אמת המים לחבירו כו' וא"כ אריתא דדלאי דשמואל ע"כ אינה רחבה אלא אמה