חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קעו

לא מחייב [וי"ל דהוה כגורם דגורם עש"ך רסשפ"ו] אבל כשנתקל באבנו הוה כשורו שדחפו לבור דחייב. ולפי"ז נתקל בבור לעולם פטור ודו"ק:

ס"ד גלגלו רגלי בהמה והזיקו דרך הלוכה משלם בעה"ב החצי היינו שהזיקה כשהוא מחובר לגופה דהוי כדין רגל כמבואר ברסש"צ וכ"נ מלשון הרא"ש ע"ש:

ס"ו אם לאחר שנחו מגלגולם הזיקו בעל התקלה חייב הכל משמע אפי' גלגלו רגלי אדם. ולכ' צריך להבין מ"ש מההופך את הגלל ברה"ר דבהפכה יותר מג' טפחים מסקינן בדכ"ט דלדידן חייב אפי' לא נתכוין לזכות בה ע"ש. [ובאמת הפו' לא הביאו דין זה כל וצ"ע. ואולי סמכו אהא דתממה וחזרה וחפרה שהביא בסת"י דמסיק שם דדמי להדדי אבל אינו מיושב דהרי רבינא ס"ד שם דדמי לכסוהו וגלוהו וצע"ג]. ונראה דבאמת הא דמחייב המגלגל היינו דווקא כשהזיק מכחו דהוה אדם המזיק וחייב אפי' באונס. ואף שלשון התו' דלא הי' לו להשתגע שיזיק בהתזתו. היינו דאינו אונס גדול לפטור גם אדם המזיק אבל ודאי לא גרע מאונס דרוח שא"מ. וא"כ לענין שלא לחייבו מטעם בור בלבתר דנייחו ודאי גם זה הוה אונס ואין לחייב את המגלגל ומשו"ה חייב הראשון. ולפי"ז צ"ל דמ"מ בהדי דאזלי חייב האדם הכל ואין בעל התקלה נעשה שותף עמו בתשלומין כיון דמ"מ אינו אנוס גמור שפיר חשוב כאדם המזיק בכוונה דחייב הוא לבדו הכל. וא"כ הא דכ' בסי' הקודם דשיר ואדם שדחפו לבור דגם בעל השור ובעל הבור הם שותפין עמו. צ"ל דהתם בשלא פשע כלל. וכן הוא דקדוק לשין התו' בזה שכ' שלא בכוונה כלל ע"ש. וע' מש"כ בזה בסי' ש"צ ומ"מ קשה להבין וצ"ע:

ס"ז הכונס שיר לחצר חבירו והטיל בו גללים וטנפו כליו פטור וע' סמ"ע שכ' דהא בנזקי אדם חייב ואע"ג דלא שיר בור מ"מ כיון דרמי עליו לסלוקי ה"ל כאלו כרי' איהו. ול"י דהא מבואר בסוסשצ"ח דשור שחפר בחצר חבירו אע"ג דחייב בנזקי החצר פטור בנזקי הבור דלא שור בור. ואפשר דהולך לשי' במש"כ שם לענין נפל לבור והבאיש מימיו דאי לאו משום דהמים הם כלים הוה חייב וחילק דבחפר אין עליו אלא חיוב דמים אבל כאן חייב לסלק גוף הדבר וע' מש"כ בכונתו שם. וא"כ ה"נ מחויב לסלק גוף הגללים אבל כבר כ' שם דלשי' הש"ך ליתא אלא דבחופר השור פטור לגמרי דגזירת הכ' הוא ולא שור בור. והא דחייב כאן נראה דשאני הכא דגוף הגללים הם שלו והוליכם השור הוי כאבן שהניח בראש הגג ונפל בר"מ דהוי ביר דידי' ולא שייך כאן ולא שור בור. שוב מצאתי כן בש"מ בשם הראב"ד שכ' כעין זה ע"ש:

סי' תי"ב ס"ג אבל בהמה דרכה לעיין אנה תלך לפיכך אם נתקלה והוזקה בכד המונח ברה"ר פטור. זה כהי"א שהביא הרב בסת"י ס"כ. אבל שי' הרמב"ם שם דבנזקין גם בבהמה חייב. ולא אמרינן אבע"ל לעיוני אלא לגבי מיתה. וא"צ לחלק בין אדם לבהמה לומר דבהמה מעיינת יותר אלא. דלגבי מיתה הוא דאמרינן מבע"ל לעיוני. ומעוטא דשור ולא אדם דקאי במתה. אפשר דאיצטריך בלילה. (וצ"ע שהרי המחבר לא הביא שם דעת הי"א כלל). ונראה דפלוגתיי' תלוי באוקימתא דרמי כשלדא בדל"ג ע"ש דדייק מדר"ל דדוקא בעטה רבוצה במהלכת חייבת אבל הוזקה בה ברבוצה ממילא פטור. ומתני' דשם גבי זה בא בחביתו וזה בקורתו דאפי' ממילא חייב מוקי ברמי כשלדא דוקא וע"ש בתו' שהוכיחו דגבי אדם ל"א אבע"ל לעיוני אלא בקורה. דהקורה הולכת למעלה כנגד עיניו אבל בקדרים דנפל למטה ל"א אבע"ל לעיוני ואפילו בלא כשלדא והוזקו ממילא חייבים. והיינו כדקיי"ל אין דרכן של ב"א להתבונן בדרכים. וא"כ לכאו' אף דמשני דמתני' דהתם הוא בכשלדא דוקא מ"מ הא בהמה רבוצה היא גם כן למטה. וא"כ הא אכתי תיקשי דממתני' דקדרים מיהו מוכח דבאדם שהוזק בדבר שהוא למטה חייבים על הזיקו אפי' אין הדבר כשלדא. וא"כ עדיין קשה דלמה בבהמה שהוזקה ברבוצה פטורה הא בדבר שהוא למטה חייב באדם אפי' בלא כשלדא כנ"ל. וצ"ל דשאני בהמה דעיני' למטה איבע"ל לעיוני יותר אפי' בדבר שהוא למטה וכשי' התו' הנ"ל. אבל הרי"ף והרמב"ם לא הביאו הא דכשלדא כמבואר לעיל סשע"ט דלא ס"ל כלל חילוק התו' בין למטה ובין כנגד עיני'. אלא דבאמת האי דיוקא דלא כהלכתא אלא קיי"ל אין דרכם של ב"א לעולם להתבונן בדרכים כדמוכח גבי קדרים. וע' ברא"ש שנדחק שם למה לא הביא סוגיא זו דכשלדא ולעד"נ פשוט כמש"כ. וא"כ לפי שי' אדרבה מוכח מכאן להיפוך דהש"ס מדמה בהדיא בהמה לאדם ומוקי כשלדא. ולדידן דקיי"ל אפי' בלא כשלדא ה"נ בבהמה ע"כ דלא קאי דיוקא דהא הוזקה ברבוצה פטורה אלא דאפי' הוזקה חייבת וכ"כ שם הרא"ש בהדיא. וע"כ דגם בבהמה ל"א איבע"ל לעיוני והרי היא דומה לאדם. אבל מדברי התו' דמוכח מדבריהם בכל הסוגיא דס"ל דהאי אוקימתא דכשלדא קאי וע"ש (דל"א) ד"ה וקתני. ומחלקינן בין כנגד עיני' כנ"ל ודימה בהמה לכנגד עיני' דאמרינן אבע"ל לעיוני הרי דע"כ בהמה מבע"ל לעיוני טפי וז"ב:

ס"ד דנתקל לאו פושע הוא לפיכך אם לאחר שנחו שברי הכד הזיקו פטיר. עסמ"ע דהקשה על הטור בסש"ד דפסק גבי מעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה דדווקא בנתקל במקום מדרון פטור והא הכא לא מחלקינן בזה ע"ש. אבל באמת הוא ברור ומוכרח דהנה הנ"י כ' דהא דפטרינן נתקל בשעת נפילה לאו דאזיק מכחו. דא"כ הוה אדם המזיק וחייב אונס כרצון אלא כשהזיק לאחר שנחו דלא הוה כחו. אלא דכ"ז דלא יכול לסלקו מיקרי בשעת נפילה ע"ש. וכה"ג כ' התו' בכל הסוגיא. וכן כ' בסו"פ האומנים ד"ה וסבר ר"י בתחילת דברי' דדווקא בבור פטר נתקל. דפטור גם ברשא"מ. אבל מזיק בידים חייב. אלא שאח"כ כ' דגם מזיק בידים פטור דעדיף טפי מרשא"מ. אבל לענ"ד הוא תימה גדולה דהרי חכמים מחייבו בנתקל אפי' גבי בור ומסיק שם דמודים ברשא"מ דפטור ע"ש. וא"כ ע"כ דרשא"מ עדיף מנתקל. וא"כ כיון דאדם המזיק חייב ברשא"מ כ"ש דחייב בנתקל. והנה באמת לשון הפו' כאן לפיכך אם לאחר שנחו שברי הכד הזיקו כו' משמע בהדיא כהנ"י. דדווקא בכה"ג פטור. אבל בהוזק מכחו חייב. וא"כ התם דשובר החביות מכחו. ודאי חייב בנתקל. אם לא במקום מדרון. דהוה אונס טפי. דפוטר אפי' אדם המזיק ודברי הטור מוכרחין. ומיהו בשי' סו"פ כיצד הרגל כ' בשם ריב"א דשומר קיל מאדם המזיק דעלמא ע"ש. וי"ל זה בשי' שאר פו'. אבל אין כאן קושי' על הטור ודו"ק:

סי' תי"ג ס"ג אבל אם הוזק במשאו של שני פטור שהרי אומר בור זה אין אני הכורה אותי ע' באוה"ג בשם הראב"ד דהיינו אע"ג דלא הפקיר כו' ופירש יותר במלחמות להרמב"ן דאינו מן הדין שזה חופר וזה יתחייב. וכבר כ' הגר"א דהתו' בדכ"ט והג"א ס"ל בהדיא דאפי' הניח אחר כלי' לרה"ר בעל הכלי חייב בנזקו. וע' טור סוסתט"ז שכ' כן והב"י ציינו ולא כ' ע"ז כלום. ובודאי הי' כונתו לכתוב דברי התו' הנ"ל. ושהרמב"ן כאן ודאי חולק ע"ז. וכן לא הביאו שם בשו"ע. ומיהו נראה די"ל דכ"ז שם שהמוציא מחויב לשלם היזק מעשיו. וא"כ יכניס בעה"כ והמוציא ישלם לו. וכמו בהכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בו בורות דעל בעה"ח לסלקו וזה משלם אבל. כאן דלפי שי' גם הראשון אפי' גופו אינו אלא בור וא"כ כמו דאינו חייב על נזקי כלים. הכי נמי ודאי אינו חייב כלל לסלק משאו של שני שנעשה בור ע"י בורו. כמו שורו שחפר בור ברה"ר שמבו' לעיל רסח"י דאינו מחויב אפי' לסלק וע"ש בסמ"ע. וכיון דאין שם מי שיתחייב. ודאי די"ל דהשני דהוא אונס גמור עלי' לסלק כלל. ודווקא בראשון שנתקל מעצמו דאינו אונס גמור דאיכא דאיכא מ"ד דנתקל פושע מחויב כשהי' לו לסלק (וכן האי דסתי"ב ס"ד היינו נמי בנתקל). אבל השני דודאי הוא אונס גמור דאפי' למ"ד דנתקל פושע מודה בשני כדאמרי' בל"ק שם. לכ' יש לדמותו להא דלעיל סשצ"ד דנפלה לגינה באונס אפי' הי' שם כל היום ואכלה ונודע לבעלים והי' יכול לסלק אפ"ה פטור. דלאו אונס דידי' הוא ע"ש. ומיהו לקמן סתט"ז בנפלה כותלו באונס דודאי הוה אונס גמור כ' התו' והפו' דלאחר שהי' להם פנאי לסלק חייב. וכן הביא שם הרב דיעה זו בשם י"א וצ"ע:

סי' תי"ד ס"א לא יוציא תבנו כו' ואם הוזק בהם אדם או בהמה חייב הרמב"ם לשי' בסת"י דבנזיקין גם בבהמה לא אמרי' איבע"ל לעיוני. אבל המחבר שהביא בסתי"א ס"ג דבהמה גם בנזיקין פטור דאיבע"ל לעיוני. הו"ל לפרש דדווקא בבהמה שוטה וצ"ע:

ס"ב יש לכל אדם להוציא הזבל הגללים לרה"ר כשעת הוצאת זבלים כו' וחייבים ע"ז הגלל משום גזל כיון דאין בו שבח. לענ"ד יש כאן חסרון בלשון דאם יש לו רשות להוציא פשיטא דאין אחר אחר יכול לזכות בו ולמ"ל לטעמא דאין בו שבח. ואף הטור בס"ב. דהביא דין זה כתב בפשי' דאסור לכ"א לזכות בו ע"ש. ואף