חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קעה

הי"א דהיא שי' ר"י והרא"ש דגם השני יש לו זמן זה. אבל להרמב"ם והמחבר דס"ל כרש"י ודאי אינו כן וגם עיקר סברא זו דצריך להושיב שומר צ"ע מאד דבכ"ד מבואר דאינו כן. בסתי"ב ס"ד דנפלה כדו אינו מחויב עד שעה שיש לו פנאי לסלקו ובסח"ז גבי אילן וכותל שנפלו דאינו מחויב ג"כ עד שעה שיש פנאי לסלקו וצ"ע. סכ"ט המכסה בור בדליו של חבירו ובא הבעלים ונטלו בעל הבור חייב. עסמ"ע דהקשה מדלעיל סשפ"ג דסמך חבית באבנו של חבירו ונטלו בעל האבן חייב על היזק החבית. ותי' דהתם דההיזק בא מיד הוי מזיק בידים. ול"נ חילוק זה דמאי נ"מ בזה, דמ"מ ודאי דאין לו לשעבד את זה. ועוד קשה טובא מסשי"ט דהניח פירות ברשות חבירו שלא מדעתו דפסק שם דאף דיש לו רשות להוציאם חייב להודיעו ואם לא הודיעו ונאנסו חייב ע"ש. אבל עיקר הדברים אינו אלא משום עביד אינש דינא לנפשי'. ועי' תו' רי"פ המניח גבי שור שעלה ע"ג חבירו להרגו ודחפו לעליון דחייב דהי' לו לשמטו. וכ' דל"ד למשבר ונכנס כו' דהכא אין לו טורח לשומטו. וכן באבן כ' שם הרא"ש דהי' לו לסמוך באבן אחר. ופשוט דהיינו בשאין לו טורח בזה. וה"נ כשצריך לדלי' א"צ להודיעו בשעת מעשה דזה טירחא הוא כשצריך לדלי' אבל אח"כ דאין לו טורח להודיע מחויב להודיעו. והיינו דין דסשי"ט והתם נמי מעיקרא יש לו רשות להוציא. אלא שאח"כ חייב להודיעו. וא"כ גם באבן כשאין לו אבן אחר בלא טורח ודאי פטור ואפי' הוא היזק בידים. וכן נראה פשוט דל"ג ממשבר ונכנס. וע' סמ"ע סשפ"ג דנסתפק אם צריך לדקדק לשומטו בנחת ופשוט דתלי ג"כ אם יש לו טורח בזה. ודו"ק:

סל"ב שור שדחף חבירו לבור כו' אע"פ דהיא גדולה ופקחת כיון דנדחפה ה"ז כמו שנפלה בלילה. התו' בדנ"ג ד"ה ובעל הבור כ' דפקחת אפי' דחפה חבריתה פטור דנשמרת גם מזה. והוכיחו זה דאי ל"ה אפי' נפלה מעצמה לחייב דהוה תחילתו בפשיעה שמא יפילוהו אחרים ומחויב אפי' סופו באונס דנפלה מעצמה ע"ש. ונראה דהרמב"ם והתו' אזלי לשי' בסשצ"ד גבי נפלה לגינה דהתו' פוטרים כשהפילה חבירתה והוכיחו מב"מ דמוכח דש"ח פטור כשהפילה חבירתה. אמנם הרמב"ם שם ס"ל דחייב וכ' שם הרשב"א בטעמו דאע"ג דש"ח פטור הבעלים צריכין לשמור יותר ע"ש. וא"כ יש לדחות הוכחתם בפשי' דהא כ' הפו' דתחילתו בכעין גו"א וסופו באונס לא מיחייב וכמש"כ התו' בסו"פ הפועלים. וא"כ להרמב"ם לשי' דמזיק חייב יותר מש"ח כנ"ל. שפיר י"ל דבעל הבור חייב בהפילה חבירתה ואע"ג דאינה פשיעה דש"ח פטור כנ"ל מ"מ מזיק חייב יותר כנ"ל וה"ג חייב בזה הבעה"ב. ומ"מ בנפלה בעצמו דהוה אונס א"ש דפטור. כיון דאפילו הפילה חבירתה אינה פשיעה גמורה ואינה אלא כגו"א דלא אמרי' תחי' בפשיעה כו' ולק"מ. והתו' לשי' דס"ל דאין לחייב את הבעלים יותר מש"ח. ואי הוי מחייבינן הכא לבעה"ב ע"כ דהוה חשבינן לה פשיעה גמורה. והוכיחו שפיר דא"כ הוה תחילתו בפשיעה וע"כ דגם הפילה חבירתה פטור. אבל לפי"ז צ"ע דהרב הביא שם שיטת התו' וכאן לא הביא שי' כלל. וגם בסרצ"א כ' בשי' הרמב"ם דנראה דס"ל דאפי' תחי' בכעין גו"א וסופו באונס חייב. וא"כ אין דברינו מספיקין ליישב קושי' התו' וצ"ע:

סל"ו ואם דחפו בו כלים ונשברו. אדם ובעל השור חייבים ובעל הבור פטור. לפי"ז נראה דאם הבור נעשה מאליו האדם ובעל השור חייבין על הכל נ"ש וע' מש"כ בסת"ו. וע' סמ"ע סקנ"ז ולפמש"כ הגר"א סקמ"ז נידחין דבריו דבעושין כאחד בעינן שפיר שיהא בכחו בלבד לעשות ההיזק ובכה"ג לכ"ע כולי' היזיקא עביד אבל בל"ה קיי"ל דפלגא היזיקא עביד כדברי המ"מ. אבל כל שבהתחלה עשה ההיזק לבדו. בזה שפיר חייב גם על מעשה השני שלא היה בכחו. וכמו דאמרי' גבי בעל הבור משום תוראי בבורך אשכחתי' דחייב אפי' למ"ד פלגא. ה"נ בהמתחיל ודו"ק, סל"ז ולפי"ז שור שדחף לבור בזה"ז כו'. אע"פ שהשור פטור דאין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם בשבילו ע' קצוה"ח שדקדק מפרש"י גבי כופר דשור חייב ואדם ובעל הבור פטורים דפירש דהאדם פטור מכופר משום דקים לי' בדרבה מיני'. והרי קיי"ל כרבא דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וכפירש"י דאי תפיס לא מפקינן מיני' ואפ"ה אמרי' דבעל השור משלם בשבילו. וא"כ בזה"ז נמי אע"ג דאי תפיס לא מפקינן מ"מ השתא דאין דנין צריך זה לשלם בשבילו. ולענ"ד אינו מוכרח כלל דהא דמיקרי הכא בר חיובא אינו כלל משום דאלו תפס לא מפקינן מיני' אלא דכיון דב"ד סמוכין הי' יכולין לחייבו אלא שאנו אין לנו סמוכים זה לא מיקרי לאו בר חיובא אלא כמו שאין לו נכסים. אבל התם דקים ליה בדר"מ אין שום ב"ד יכול לחייבו ע"פ ד"ת אלא דאי תפס לא מפקינן מיני' זה מיקרי לאו בר חיובא אבל בעיקר הדבר לא ראה דברי הש"מ שם דע"כ הא שכ' רש"י דאדם פטור משום דקים לי' בדר"מ אין כוונתו דהאדם והשור דחפו. דא"כ הוי כשנים שהכהו בב"א דשניהם פטורין ואין חיוב על האדם כלל. [ואפשר לענ"ד ובכה"ג גם השור פטור מכופר דכמיתת בעלים כך מיתת השור וכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר. שוב ראיתי שכ"כ בש"מ סו"פ כיצד גבי בא שור וקבלו בקרני' שכ"כ בפירוש לדינא ע"ש. וכ"נ לי מבעיא דשור של שני שותפין שהמית ולא בעי בשני שורים שהמיתו. וצ"ל דאע"ג דגבי פרה שנגחה היא וולדה אסורין כ' התו' דאע"ג דקיי"ל בכ"ד עובר לאו ירך אמו הכא שאני דהיא וולדה נגחו ע"ש. דמ"מ לא הוי כשני שורים שנגחו. דלא אמרינן אלא דהולד נכלל בהפרה כיון דגם היא עושה הנגיחה ודו"ק. אלא הכוונה דהשור או האדם שדחפו ע"ש. וא"כ לא איירי כלל אי בעל השור משלם בשביל האדם. ואפשר דבכה"ג נמי כיון דאי תפס לא מפקינן מיני' שפיר מיקרי בר חיובא וכ"ז ברור. וע' תו' (ד"ד) ד"ה כראי אדם ודו"ק:

שם אע"פ שהשור פטור שאין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם כו'. מוכת כאן דבור גובין בבבל וכ"כ הג"א ברי"פ החובל בשם ר"ח. אבל בשם המהרי"ח כ' דנסתפק בזה והש"ך בס"א הביא דברי הרש"ל דאין גובין. ונראה לענ"ד ראי' לשיטת המחבר מרי"פ המניח גבי המוציא זבלו ברה"ר דקיי"ל כל הקודם זכה ואר"ה הלכה ואין מורין כן ופריך איני והא ר"ה אפקר חושלא ע"ש ואי קיי"ל דאין גובין נזקי ביר בבבל. א"כ לא הוה מקשה מידי די"ל בפשי' דמן הדין דמתני' דאין התקלה מריבה דהרי אם הזיק ישלם לו ואין כאן הפסד אלא דביארו הפו' דמ"מ לא ניחא ליה לאינשי למיקים בי דינא ודיינא ועכ"פ אין כאן תקלה מרובה ומש"ה י"ל דמן הדין אין מורין אבל ר"ה דהוי בבבל כדאמרינן בסו"פ מרובה אר"ה עשינו עצמינו כא"י לב"ד מכי אתא רב לבבל וכיון דאם יוזקו בו יפסיד דלא מגבינן בבבל. וא"כ התקלה מרובה שכיר מורין כן וע"כ דקיי"ל דנזקי בור גם בבבל מגבינן כשי' המחבר וז"ב. ויש להסתפק היכא שאין השור שוה כל רביע הנזק אי זה מיקרי לאו בר חיובא או כמו שאין לו נכסים דלא מחייבינן לבעה"ב וצ"ע:

סי' תי"א ס"א אבנו כו' שהניח ברה"ר יש לו כל דיני בור לחייב על מיתת הבהמה כו' עסמ"ע שכ' בסי' הקודם סק"ל דכאן א"צ שיפול מגובה י"ט. וכן משמע לכ' דברי המחבר. אבל בעניי לא מצאתי שום מקום גילוי לדין זה וביו"ד סנ"ח גבי נפולה לא חילקו אלא דבנפל אבן עליו לא בעינן י"ט. וכ' הטעם משום דדווקא כשהיא עצמה נופלת דחי נושא את עצמו אבל כשהאבן נופל עליו אפי' בפחות מזה יש לחוש ומשמע דהא נפלה היא אפי' נפלה על האבן לא חששו. וא"כ כשמתה הוא אונס ולא מחייב וכדמוכח בש"ס גבי תורא דר"נ דגמירי מהדדי ע"ש וצ"ע:

שם נתקל באבן והיזק בקרקע פטור יש לעיין דאף שכ"כ התו' והוכיחו זה מנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור אבל בד"נ גבי' גובה דמבואר שם דנתקל בגובה והוזק בקרקע חייב הקשו דמ"ש מנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור. ותי' דההיא דגובה דהיה גובה חמשה וחפירה חמשה סביב דגם מקום ההיזק שלו עוד תי' דדוקא כשהי' ע"י כורה פטור בנפל לאחורי הבור דגם התקלה לא הי' לגמרי מהבור אלא החצי וצריך לחלק בין שור ואדם שדחפו לבור דחייבים אע"פ שכ"א אינו עושה אלא חצי התקלה דהתם דשניהם עבדי מעשה נתחייבו כאחד אבל כאן הכורה לא הי' אלא גרמא ולא מחייב. גם בעה"ב פטור וצ"ע]. ולפי תי' הזה גם בנתקל באבן והוזק בקרקע כיון דעשה הוא כל התקלה חייב וחולקין על דברי' בהמניח. וא"כ כיון דלא הביאו הפו' גבי גובה חילוק זה דעשה חפירה סביב כמבואר בסי' הקודם סי"ח א"כ ע"כ ס"ל כתי השני. וא"כ גם כאן חייב אפי' הוזק בקרקע וצ"ע. והנה לפי דברי התי' השני גם בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור היכי דליכא כורה חייב. אמנם ראיתי להמאירי בשי' מקובצת חילוק נכון בזה דבאמת בור מן הדין אינו אלא גרמא שלא עשה אלא חסרון בקרקע. וכה"ג כ' שם רש"י גבי א"ת לחבטו ולא להבלו והבאתי בסי' הקודם אלא דגזיה"כ הוא לחייבו והיכי דלא הי' החבט בדידי' תו