חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קעד

פטור. בסמ"ע כתב לחלק מהא דהוציא זבלו לרה"ר דחייב דהכא באינו חופר בתוך רה"ר ממש אלא שסומך לרה"ר ע"ש. והוא תמוה מאוד דהא הש"ס אוקי שם טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב. אפי' לרבה אליבא דר"י [דס"ל דבור ברשותו פטור] דארווח ארוחי לרה"ר ע"ש. וא"כ ע"כ איירי בחופר ברה"ר ממש ולא בסומך לרה"ר [וגם מש"כ הש"ך בשם הרש"ל צ"ע אי מיקרי זה ברה"ר]. ואפ"ה ע"כ דלאושין דהיינו לצורך יסוד פטור. ולענין קושי' כבר כ' הרשב"א בשי' מקובצת שם דזה הוה תיקון העולם טפי ממוציא זבלו לרה"ר דכולהו צריכי לכך ע"ש. וכבר הביא הרב בסוסקנ"ג דיש נוהגין דאפי' בתוך של חבירו יש לו רשות לכנוס לצורך יסוד ע"ש. ובסתי"א ס"ב במניח את הכד ברה"ר במקום שיש לו רשות פטור ע"ש:

ס"י שיהא בו כדי להמית דהיינו עומק עשרה טפחים. ע' ב"י דתמה על הטור שלא הביא הא דמסקינן בש"ס דזה דווקא באגנדר איגנדורי אבל כשנופל מעומד סגי ששה טפחים דמצרפינן דרגלי השור ד"ט. ולא ראה דברי הרא"ש בש"מ דפירש בש"ס דה"ק דהא דאמרינן דליכא חבט בפחות מעשרה היינו באגנדר אבל כשעומד יש לצרף רגלי השור והיינו לעיקר דין חבט ונ"מ לענין טריפות. ומ"מ לענין בור לא חייבה תורה אלא כשיש בו כדי להמית גם כשמגנדר דהיינו י"ט. אבל בפחות מזה לא חייבתו תורה. אפי' נפל בעמידה דיש בו לגבי' חבט דעשרה טפחים ע"ש. ונראה דיצא להם כן מהא דחופר בור ט' ובא אחר והשלימה לעשרה דהוא חייב הכל אפי' בנזיקין וילפי' לה מוהמת יהי' לו הך דעביד שיעור מתה ע"ש בש"ס. ובודאי משמע דבעשה מט' עשרה ממש הוא מתחייב. ואי איתא הך דחפר בור ט' עביד ג"כ כבר שיעור מתה לענין נופל מעומד. וע"כ דבפחות מט' ליכא חיוב מתה כלל אפי' נופל מעומד וזה נכון:

סי"ב היה עמוק שמונה ומהם ב"ט מים או שהי' עמוק ז' כו' וביותר כגון בעומק ששה וד"ט מים משמע דלא מספקא כלל. וכן נראה מהא דאריתא דדלאי דר"נ דפריך אלמא יש חבט בפחות מעשרה ולשני דהתם דאיכא מים שאני וע"כ משום דאריתא דדלאי אינו אלא ששה טפחים ל"מ מים ופשוט:

סי"ג חפר אחד ח' ובא אחד וחפר עוד טפח שניהם חייבים כ"א לפ"מ שחפר. הנה ודאי אין לפרש חלק תשיעית. דודאי אינו דומה טפח האחרון להראשון. אבל נראה בכוונתם עפ"מ דמסקינן ברי"פ החובל דיש אומד לנזקין והיזק בבור שאינו ראוי להזיק לא מחייב. [ועש"ך סק"ב דהביא בשם רש"ל דעל פחות מג"ט לא מחייב כלל ע"ש. והוא תמוה דבהדיא אמר התם מטפח עד עשרה ניזקין איכא וכל חדא לפי מה דעביד ע"ש]. וא"כ נראה דה"ק דעל מה שלא הי' ראוי להזיק ע"י הראשון אין הראשון שותף כלל. וכמו זה נותן האור וזה נותן העצים דהאחרון חייב. אבל מה שהי' ראוי להזיק ע"י הראשון הם שותפין גמורין כמו חופר בור עשרה ובא אחר וחפר כ' דשניהם שותפין וה"נ חפר ט' לענין ניזקין. ובזה יצאו הפו' ידיהם במה שלא הביאו הא דיש אומד לנזקין גבי בור ומיהו כבר הביאו דין זה בסי' ת"כ סכ"ח גבי אדם המזיק עצמו וכ"ש גבי בור ודו"ק:

סט"ו וכן אם נפל השור מאותו מצר שהרחיב האחרון חייב שהרי הקריב היזק בור זה אע"פ שמת מן ההבל עסמ"ע שכתב דכיון דפושע הוא לענין חבטה שקירב מתתו תלינן בו נמי מתה מההבל אע"פ שמיעט ההבל. והוא תמוה דהא מחמת חבט לעולם חייב אפי' מהצד השני. ועוד דלא שייך לתלות בדבר שאין מזיק כלל אבל לענ"ד הוא פשוט דכשנפל מהצד שהרחיב אף שמת מהבל מ"מ לא גרע מהניח אבן ע"פ הבור בסל"ג דמשלם מחצה כיון דנפל ע"י וה"נ הרי נפל ע"י. ובאמת היכא דנפל מצד זה וגם מת בחבט דמלבד שנפל ע"י הוא שותף גם בהחבט כמו ברישא שנפל מצד הראשון [והטעם כיון דעשה בור מצד השני הוה כשני בורות וכחפר זה עשרה וזה עשרים דהם שותפין] נראה דכיון דנפל ע"י. וגם בהחבטה יש לו חלק הוא משלם ג"ח וברישא דנפל מהצד שהיה תחילה דנפל ע"י הראשון וגם בהחבט אינו אלא שותף עמו אין האחרון משלם אלא רביע. וכשנפל מצד הראשון ומת בהבל אין האחרון שותף בההיזק כלל ואף דסתמו הפו' הוא נכון מאוד בסברא. ולא ביארו אלא ענין השותפות והתשלומין מבואר מעצמו. ועפי"ז מדוקדק מאוד טעם הני לישנא בש"ס ומיושב תמיהת התו' שם ודו"ק היטב:

סמ"ע סקכ"ז אפילו לא מתה אלא מהבל ואצ"ל אם מתה בחבטה הלשון אינו מדוקדק ע"פ פלוגתת רב ושמואל דרב ס"ל דלא מחייב אלא א"כ מתה מהבל כו' ע"ש ובאמת לשון זה הוא לשון של שמואל גופי' בש"ס. ומסיק שם נמי וא"ת לחבטו ולא להבלו התורה העידה כו' וע"ש ברש"י דהוא משום דמסברא הבלו ממילא הוא ע"ש:

סכ"א שור ולא אדם ע' קצוה"ח דהביא דברי התו' דלא איצטריך אלא לעו"ג הקנוי לישראל דאל"ה בל"ה פטור דאין המת שלו דמת ישראל [ואפי' ע"כ דהוא כאשה] אסור בהנאה. והקשה דלמה איצטריך הך מיעוטא הא אמרינן ביבמות [דמ"ו[ דקדם וטבל לשם ב"ח יצא לחירות. דהקדש קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד. וכיון דאינו אלא שעבוד לא הוה אלא כמזיק שעבודו של חבירו. דלא הוה אלא גרמי. ולשי' רוב פו' אינו אלא מדרבנן. וא"כ למה איצטריך קרא למעוטי ע"ש. ולא ראה דברי הנ"י שם דכ' דהא דאמרינן בב"ק (קי"א) גבי ישראל הנמכר לעו"ג דע"ע גופו קנוי היינו למשכון על מעשה ידי' וכי שקלי' למשכנו הוי כגזלו ע"ש. וא"כ כ"ש כותי הנמכר לישראל דכי שקלי' מיני' דהוי כגוזל. וכן המזיק אינו מזיק שעבוד אלא מזיק גוף הממון שהוא קנוי לו למשכון והוי מזיק מדאו' ומש"ה איצטריך קרא למעוטי ות"ל קיימת' מסברא דנפשאי:

סכ"ד ויש מחלקים דהא דפטור בכה"ג דוקא כשאם עברו גמלים הי' נופלים עם הכיסוי דאז לא פשע כלל גבי שורים פיקחים כי יראו שאינו מכוסה [וא"כ לענין שור שוטה אף בכה"ג חייב] אבל אם רק יתרועע ואם יעברו שורים יפלו. חייב אף בהתליע. זהו שי' ר"י בתו' ובאר הטור דבכה"ג דהוי פשיעה לגבי השור גופי' אמרינן מגו והיש"ש הקשה דאנן קיי"ל בכ"ד דל"א מגו כל שאין האונס מכח הפשיעה. וע"ש מה שנדחק. ולענ"ד זה גופא הוא תמוה דהש"ס לא יפרש זה כלל דהיכי דיתרועע לכ"ע אמרינן מגו כיון דאין זה מפורש בשום מקום [וברי"פ ז"ב מגו דפסלי סהדי פסלי דיינא אין ענינו לכאן ע"ש] ועוד קשה לענ"ד דא"כ כדבעי למיפשט ממתני' דלא כיסהו כראוי לוקמי בכה"ג שוב מצאתי שהמהרמ"ל הקשה שם קושי' זו ותי' דזה הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דשמעינן ליה במ"א [ונראה בכוונתו דאע"ג דזה הוי פלוגתא דאמוראי ואינו בשום משנה מ"מ בעיא דמגו אינו אלא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. דלמ"ד פטור ודאי ל"א מגו ולמ"ד חייב הרי כבר פי' זה בהרבה משניות ועיין תוס' פרק האומנין גבי להוליכה בהר והוליכה בבקעה ואין להאריך]. וכ"נ לענ"ד דאע"ג דר"י לא חלק על ריב"ם אלא משום שהקשה עליו דמאי פשיט משור פיקח הכא יש פשיעה לגבי שור זה אינו אלא להוכחה דלא כפי'. אבל מה שמחייב אינו בשביל זה גופיה דודאי כל כהאי מילתא הו"ל להש"ס לפרש אלא דחולק על מש"כ הריב"ם דהכא אין האונס מכח הפשיעה אלא ס"ל דה"נ הוי האונס מכח הפשיעה. ובאמת לענ"ד לפמשכ"ש בעצמם גבי דלת שא"י לעמוד ברו"מ דחייב אפי' חתרה והפילה הכותל אע"ג דהוא אונס דחשיב מכח הפשיעה דאי היה בריא יותר לא הי' מפילה אותו כ"כ בקרוב. וא"כ למה לא נימא גם הכא גבי התלעה דאם היה בריאה יותר שיעמוד גם בפני גמלים לא היה מתליע כ"כ בקרוב ואדהכי היה רואה שהיה מתליע והיה מתקנה. ולא זכיתי להבין סברת הריב"ם בזה וה' יזכני לירד לסוף ד"ק. ועכ"פ נראה סברת ר"י כמש"כ המהרמ"ל דחשוב בזה האונס מכח הפשיעה ולק"מ קושי' הרש"ל ולפ"ז נראה דבכה"ג אפי' לא אתי גמלים אלא לפרקים כיון דבארעוה גמלים ונפלו בי' שורים מסיק השתא דהוי פשיעה אפי' בלפרקים. ה"נ בהתליע הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס ודוקא דהיכי דהי' נשבר דלא שייך בזה תחילתו בפשיעה אלא משום מגו כ' דבלפרקים ודאי לא אמרינן מגו אבל בתחי' בפשיעה נראה דאין לחלק בזה ועי' מש"כ בסל"ב וצ"ע:

סכ"ו כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה כו' ועד אימתי חייב השני לבדו עד שידע הראשון וכדי שישכור פועלים כו' מלשון המחבר שהוא לשון הרמב"ם מבו' בהדיא כשי' רש"י דהשני מחויב לשכור שומר והא דפוטר הראשון נראה ברור דהוא משום דע"ז סומך על השני שיושיב שומר תיכף דאין לו לזוז משם עד שיושיב שומר. ובאחד נראה ברור דהוי כשני דכאן דאין שיעור כלל וחייב תיכף. וא"כ צע"ג לענ"ד מש"כ בס"ח דהוה"ד דכל הנזקין יהבינן לי' שיעורא דישכור פועלים כו' דהרמ"ה דכ"כ ודאי ס"ל כשי'