חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קעג

ומטעמים שכ' אבל שו"ר וכל הנזיקין חייב וצ"ע:

סי' ת"ז ס"ב וי"א דצריך לשלם לו פחת השחיטה עש"ך סק"ב דהאריך דהטעם משום מזיק שעבודו של חבירו. ומשמע אפי' לשי' הרב דס"ל דאפי' מכרו לרדיא אינו מכור ומחויב לשלם השכירות דהגוף הוא מוחלט לו. מ"מ ז"א אלא משום דלאחר גמ"ד איגלי מילתא דמעיקרא ה"ה שלו. אבל קודם גמ"ד מבואר בתו' שם דאין לו שום זכי'. וא"כ כשהזיקו לא הי' אלא כמזיק שעבודו של חבירו. וע"ז לא שייך איגלי מילתא למפרע דשלו הי'. ולא עדיף בכאן מכל מזיק שעבודו של חבירו דעלמא. ונ"מ בזה דמשום מזיק שעבודו דלא הוה אלא משום דד"ג. במת קודם שעמד בדין. אינו גובה מבנו. כמש"כ הרב בסשפ"ח ס"ב וע' מש"כ בזה בסשפ"ה ש"ך סק"ג וע' תו' (ד"מ) ד"ה מעריקנא לי' דאפי' שחטו ואכלו או זבני' ג"כ לא הוה אלא מזיק שעבודו של חבירו לר"י [ומש"כ דלר"ע הוה מזיק גמור כ"כ רש"ל ביש"ש שם. דהיינו בגוונא דלאחר גמ"ד. דכבר הוחלט לו והביא ראי' לזה ע"ש. אבל קודם גמ"ד בזה חשוב גם לר"ע מזיק שעבודו וכדברי הש"ך. ולפ"ז גם בזה לכ' אינו אלא כדד"ג. אבל באמת הרי הש"ך כ' בסי' ק"ז דיורשין שמכרו הנכסים והפקיעו מלוה ע"פ עדיף ממזיק שעבודו כיון דמשתרשי להו ע"ש. וצ"ל דהכא אינו אלא אליבא דר"י דאינו אלא בע"ח. ומ"מ גובהו מהלוקח דתורא נגחנא קלא אית לי'. אבל מ"מ אין הלוקח חוזר על המזיק המוכר. דהוה כשאר לוקח שלא באחריות דאינו חוזר. וכונתם דהוה מזבין שלא באחריות מפו'. וא"כ בזה אין הניזק מפסיד כלל. ובזה לא הוה כלל מזיק שעבודו של חבירו. והא דכתב דהוה מזיק שעבודו אינו אלא אאכלנא ליה ובזה י"ל דהא לא חשיב משתרשי ליה. וכמש"כ התוס' בחולין (ק"ל) גבי מזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור ומ"מ בלקח ממנו המלך גרנו בחובו דמשתרשי ליה חייב. וכ' דע"כ אכלו לא מיקרי משתרשי ליה דאפשר דהיה מתענה ע"ש. וה"נ בכאן לא קרי משתרשי. ולא הוה אלא כמזיק שעבודו. וא"כ באכלו נ"מ גם לדידן אבל בזבניה לא שייך לדידן דס"ל כר"ע ואי הוה בעין וגבוהו הניזק מהלוקח אגלי מלתא דלאו דידיה זבין וחייב להחזיר להלוקח מעותיו אפי' שלא באחריות כדין מ"ט ואפילו א"א להדר מהלוקח וכגון שאכלו לוקח קודם גמ"ד וכה"ג מ"מ כאן דמשתרשי לי' חייב ודו"ק:

שם נשתמש בו חייב ליתן לניזק שכירות. ע' קצוה"ח שכתב דלא הוה כגזלן דאינו משלם שכר שימוש כיון דנשתמש בהיתר וכבר הוכחתי כן בסי' שס"ג מסוגיא דנטל אבן של הקדש ע"ש. אלא דלכ' יש לעיין בזה מטעם אחר. דהא הכא קודם גמ"ד. אין עליו שום חיוב. והניזק לא הי' לו רשות להשתמש בו כלל. וא"כ הוה כלא קיימא לאגרא כמבואר בסשס"ג דהיכי דלא הי' יכול להשכירו הוה לא קיימא לאגרא וא"כ הא אפי' בקרקע דאינה נגזלת קיי"ל דזה נהנה וזה לא חסר כגון לא קיימא לאגרא פטור. וצ"ל דדווקא בבית דאיכא טעמא דביתא מייתבא יתיב. וכן בעבד שם דניחא לי' דלא נסתרא עבדא אבל בשאר דברים ההשתמשות בעצמו הוה חסרון ומחויב לעולם. וע' רש"ל פרק הגוזל גבי תוקף ספינתו של חבירו דהאריך להשיג על הטור דכ' בנחית לה אדעתא דאגרא אי לא קיימא לאגרא פטור דהוה כגזלן. והוא כ' דלא הוה גזלן אלא דפטור משום זה נהנה וזה לא חסר. כיון דלא קיימא לאגרא ע"ש. וקשה דהרי כאן כ' הש"ך בשם הרש"ל גופי' דס"ל דחייב שכירות [וכן נראה לי לכ' ראי' ברורה מהא דסת"א דמבואר לכ"ע דמפסיד ניזק בניזקי השור וש"מ דאין הבעלים נעשים לו שומר ואי הוה פטור על השכירות. א"כ הרי הוא נהנה משורו של ניזק. והול"ל לפחות דהוה ש"ש כיון דנהנה מהנה כדין יורשין בסשמ"א ע"ש אבל אי חייב בשכירות א"ש אע"ג דכל שוכר הוה ש"ש. מ"מ כאן דלא שכר ממנו. אלא ממילא ה"ה בידו. ומה שנהנה משלם אינו נעשה שומר. אבל אי הוה פטור א"כ ודאי הו"ל למימר כיון דנהנה מהנה. וע"כ דמשלם ושי' הרמב"ם דפוטר צ"ע] וא"כ ע"כ צ"ל דבמטלטלין חשוב גוף השתמשות חסרי'. וכן משמע בסוגיא דרי"פ הנהנה דכל דבר [זולת שתה בכוס של זהב לשעתו]. חשיב מפחיתו ע"ש. וע"כ כמש"כ דדווקא בבית פטור משום דביתא מייתבא יתיב. ודברי הרש"ל צ"ע:

סי' ת"ח סמ"ע סק"א הביא דברי הטור דהרמב"ם כ' הא דהוצרך מתני' כאן לאשמועינן ע"פ עדים ב"ח וב"ב דלא נימא דבנזק שורים אינו שכיח שם עדים כשרים. ובשם ר"י כ' דקמ"ל דאפי' שור של כותי שנגח לשור של ישראל ע"ש וצ"ע לכ' לפי' ר"י דא"כ למאי נקט לי' כאן גבי נגיחה. הו"ל לאשמועינן בכ"ד דאפי' על כותי צריך עדים כשרים. אמנם באמת לכ' עיקר דין זה תמוה דהא אמרינן בריש סנהדרין דחבלות בג' ילפינן מגזילות. דמה לו חבל בגופו ומה לי חבל בממונו וכן אמרינן בדל"ד שם ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כ"ש. וכיון דקיי"ל לקמן שם (נ"ז) דב"נ נהרג בע"א ודיין אחד. כ"ש ממונו. ונראה לי דהנה אמרינן התם בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל ובעי למימר דצריכין עדה ועדים והתראה. ופריך מיגרע גרע ומשני ל"נ אלא לנערה המאורסה דלדידהו לי"ל דיינינן להו בדיני דידן. ורש"י פי' שם בדינא דידן לענין סקילה ולא לעדה ועדים. ונראה בשי' ר"י דס"ל כיון דבכה"ג לי"ל בדיניהם אלא דמחייבינן לי' דל"ג מדידן. וא"כ כיון דלדידן צריך עדה ועדים. די' להיות כנדון. וגם לכותים צריך בכה"ג עדה ועדים. וה"נ לענין נזיקין כיון דבדיניהם ליכא דין נזיקין כמש"כ הרמב"ם בסת"ו ע"ש. אלא דבנגח לישראל הטילה עליו תורה דין ניזקין [והחמירה עליו לשלם גם על תם נ"ש] ומשו"ה צריך ג"כ עדים כשרים כדין ישראל. ועפי"ז נראה דלענין שאר דיני ניזקין כגון שור ברה"ר. וטמון באש. וכלים בבור. גם כותי על ישראל פטור. כיון דלא ילפינן דיני ניזקין אלא מישראל לא מחמרינן יותר מישראל. ודווקא גבי קרן תמה קנסה תורה. אבל בש"ד לא וכמש"כ ר"י דצריך עדים כשרים וצריך עיון:

סי' ת"ט ס"א אין מגדלין ב"ד בא"י ע' טור די"א דכיון דבש"ס איתא דגם בבבל אסור גם אנן גרירינן בתריי' בכ"ד. ונראה דבהא לא שייך דטעמא דאסור בבבל משום שהי' להם ישוב גדול ולדידן לא שייך זה והנה לענין שאלת גשמים דקיי"ל דבבבל ס"י אחר התקופה. ומשום שהי' בארץ מצולה ולא הוצרכו לגשמים עד זמן זה. ואפ"ה גם אנן גרירין בתריי'. וכבר תמה הרא"ש בריש תענית ס"ד דלדידן דצריכין אנו גשמים כמו בא"י הו"ל להקדים זמן שאלה ע"ש [וע' ביאורי הגר"א לעיל סשכ"ה סק"ד] ומ"מ לא אזלינן לדידן בתר תמיהתו וקיי"ל דהוא כבבל אע"ג דליכא טעמא וא"כ גם בכאן צ"ע. וכ"ש במקום דשכיחי ישראל וצריך עיון:

סי' ת"י ס"ד אחד החופר או הלוקח או שנותן לו במתנה כל הסעיף הזה איירי בבור ברשותו. כדמסיק או שחפרו בהמה או חי' ברשותו כו'. אבל בבור ברה"ר נראה דלא שייך נתן לו במתנה דלאו דידי' הוא. וראי' ברורה דדחיק שם [נ"א[ בור של שני שותפין ברה"ר היכי משכחת לה ע"ש. ולשני שנתן לשנים במתנה. אלא דלא שייך ברה"ר שניתן לו במתנה ומיהו אפשר דמצד קבלת שמירה אפשר דיש לחייבו כמו מוסר בורו לשומר בס"ל ע"ש. והתם דחיק לפ"מ דמשמע דבגוף הבור הם שותפין ודו"ק:

שם או שחפרו בהמה ברשותו ה"ז חייב בנזקין עסמ"ע סק"ו דכ' דמסתימת הפו' משמע דחייב לאלתר ולי"ל שעורא דסכ"ו דזה דומה להניח בור מגולה ברה"ר. והיינו לפמש"כ בסק"ה דאיירי בחפר באמצע רשותו אלא שאח"כ הפקיר הוא רשותו ע"ש [וצריך להגי' שם והו"ל דומיא דהיזק קרן בחצר המזיק בסי' שפ"ט ס"י] וא"כ כשמפקיר רשותו הוה כנותן נזקיו ברה"ר לכתחי' בפשיעה דודאי הוא חייב. אבל אי חפר בהמה ברשותו הסמוכה לרה"ר אע"ג דודאי חייב עלי' מ"מ ודאי ל"ג מכסהו כראוי ומצא מגולה דפטור בכדי שידע וישכור פועלים דאנוס הוא וז"ב:

ס"ה שורו שחפר ברה"ר או ברשות אחר פטור בעל השור. עסמ"ע סק"ה דברה"ר אינו חייב לסלק כלל ע"ש וברשות אחר ודאי חייב לסלק. ואפ"ה אינו חייב בניזקי הבור. ואם נודע לבעה"ח הרי הוא חייב. ואם לא נודע שניהם פטורים כדלעיל סשצ"ח. ועי' משכ"ש בביאור הדברים:

ס"ו או פתחו לרשות חבירו. בסמ"ע מפרש דהיינו ברשותו סמוך ממש לרשות חבירו. ולולי ד"ק לא נראה כן. דברשותו יכול לסמוך ממש. וכן משמע לעיל סקנ"ה סי"ח דבאינו עשוי' לבורות סומך בורו ממש לרשות חבירו. ולא הוזכר שום הרחקה ועל חבירו לעשות שמירה שלא יוזק. וכן נראה מדהזכירו הפו' ארבעה טפחים לרה"ר ולא הזכירו לרשות חבירו שום שיעור והכא בחפר פתח בשל חבירו גופי' וכן משמע בטור וצ"ע:

ס"ט רשאי לחפור לצורך היסוד אפי' להרחיבו לרה"ר ואם הוזקו