חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קעב

מבואר מדברי' דאדם המזיק לי"ל בשבח כלל. וע' תו' ב"ק (ד"ו) ד"ה שור רעהו כו' גבי נזקי הקדש דליכא למילף לפטור ביה כולהו נזקין מקרן דאינה מועדת מתחילתה אלא דאיכא התם מיעוטא גם באדם המזיק וילפינן במה"צ ע"ש. וא"כ כאן לענין שבח כיון דאדם לא שקיל בשבת א"כ גם כולהו נזקין לא ילפינן מקרן. וא"כ עכ"פ דברי הסמ"ע אינן מדקדקין דהו"ל למימר דווקא קרן והוא לא הוציא אלא אדם. ולכ' באמת צ"ע דמנ"ל להפו' אפי' בקרן גופי' דגם מועד יש לו בשבח כיון דכל הסוגיא בתם וקרא בתם כתיבי מנ"ל למועד והרי בסופ"ק אצטריך תרתי מתני' לענין פחת נבילה חדא בתם וחדא במועד דלא ילפי חדא מחבירתה ע"ש. [ובזה צ"ע גם דברי התו' בסוגיא בס"ד דס"ל דקרא דוגם את המת מדריש לענין פחת נבילה. והקשו בד"ה דר"מ דהא פחת נבילה יליף מוהמת יהיה לו ע"ש דהא כמו דאמרינן אמתני' דצריך תרוייהו ה"נ י"ל אקרא ע"ש וצ"ע]. וא"כ ה"נ לענין שבח נבילה ודאי ליכא למילף מועד מתם. ונראה דיצא להם מהא דאייתי התם דלא שקיל מזיק בשבחא להרויח (כמבואר בהג"ה) ויליף התם מקרא דשלם ישלם הבעלים משלמים ולא נוטלין. וע"ש רש"י דהאי קרא במועד כתיב ואם אינו ענין למועד דרשינן ליה לתם. ובאמת נראה מדברי רש"י דס"ל דגבי מועד ליכא להך דינא. ומשו"ה הוצרך לפרש באם א"ע. אבל הפו' דקדקו באמת מכאן דהאי דינא איכא גם במועד מדנקט קרא הא מעוטא גבי מועד ודו"ק:

שם סק"ח וכאן למדונו דאם לא ירצה המזיק ליתן הוצא' להעלותו דצריך ליתן חציה דהפחת בתם ואם הוא מועד כולו. הנה בס"ב מיירי בנפחת קודם ההעמדה בדין וא"כ ודאי אין המזיק צריך ליתן לו דמים קודם ההעמדה בדין וא"כ עיקר הדין לא איירי דווקא אחר העלאה וכן באר בעצמו בסוסשצ"ח ע"ש. ומה שמחייבו כאן ע"כ בלאחר שעמד בדין וכבר נתחייב ולא נתן ההוצאה וצע"ג לחייב המזיק משום גרמא זו דלא נתן ההוצאה כיון דמדינא הוא של הניזק ואי מחייבו משום גרמא אינו מוכרח ג"כ לחלק בין תם למועד ודו"ק:

סי' ת"ד ס"ב כחש מחמת המכה כו' נותן לו כשעת העמדה בדין עסמ"ע מה שמחלק בין פחת נבילה שבסי' הקודם וע' מש"כ שם דזה אינו אלא לשי' הנ"י אבל לדברי התו' החילוק דשם הי' לו למכור תיכף אבל כאן להמתין [ועיקר הדבר דכאן לא שייך שהי' לו למכור תיכף דדמי רדיא ודאי יקרים מדמי בשרא ואם ימכרנו לרדיא אף אם ימכרנו תיכף מ"מ הפחת ה"ה מוכרח דאף הלוקח הרי ע"כ יחשוב מה שתפחות ודו"ק] ולפי"ז לענין הזיק כלים ונפחתו אח"כ לשי' התו' שם תלי ג"כ אי דרך למכור תיכף או לא. ולדברי הנ"י נראה דלעולם ה"ה של ניזק לגמרי דודאי לא שייך בכלים מחמת הכאב ודו"ק. ולענין שבחו הכלים [לענין קרן ע' מש"כ בסי' הקודם] צ"ע דלכאורה נראה דיש לו למזיק בשבח נבילה כמו בסי' הקודם. ואף דמבואר בכאן דכשהשביח ניזק כ"ז שהוא חי דאין לו להמזיק בשבח מ"מ כלים שבירתן זהו מיתתן ולעולם הוה כמת דיש לו להמזיק שבח. מיהו י"ל דגם בכלים דווקא אי נשתנו בהשבירה הוא דהוה כמתה. אבל בהוזקו ולא נשתנו הוה גם בכלים כהוזק ולא מת דאין לו בשבח. וע' סמ"ע סי' הקודם סק"ז ויש לחלק באופן אחר וצ"ע בכ"ז לדינא:

סי' ת"ו שור של בן דת שנגח כו' ע' תו' ב"ק (ד"ז) ד"ה שור רעהו כו'. דנכסים שאין בהם מעילה דמתני' משמע דקאי אכולהו נזקין, וכן מוכח ע"כ דהא רשות הניזק והמזיק דהתם ודאי קאי לכו"ע אשן ורגל ע"ש. וא"כ הא דתני בני דת נמי קאי אכולהו נזקין וצ"ע. ומטעם דסשמ"ח ס"ב בהג"ה אין לפטור דא"כ למ"ל קרא למעוטי ובפשוטו נראה דזה חשוב כגזל כיון דמעיקרא באיסורא אזקי' אבל בל"ה נראה דאינו דומה דין נזיקין ושומרין לדין מלוה דמלוה ודאי מ"מ מוקי חיובא ותדע דהא בבן דת שקנה שטרו של עו"ג מבואר בסי' ס"ו סכ"ה דאפי' מחל אח"כ העו"ג ל"מ וגובה הבן דת ע"ש הרי דנקנה להלוקח וע"ש דיש בזה חיוב שיכול להקנות. וע' מג"א סתרל"ז סק"ג בשם היראים ודו"ק. אבל בהני ליכא שום חיוב. ובחידושי פסחים כ' דע"כ צ"ל כן בסוגי' בדף ה' שם לענין קיבל אחריות על חמצו של עו"ג עובר בפסח בב"י. ולאביי שם קאי בהדיא אפי' בעו"ג שהי' תחת רשות של ישראל וא"כ מי עדיף חיוב קבלת אחריות ונאנס ממלוה ואי ליכא שום חיוב מה גורם לממון הוא. וע"כ דחיוב איכא. ומיהו יש לדחות דמשמע בב"ק (קי"א) דלאביי אין חילוק בין מלוה לגזל דפריך לרבא דעבד עברי הוא מלוה ע"ש. ורבא משני בפסחים דקאי ארישא וי"ל דאזיל לשי' ע"ש ודו"ק:

שם ושל עו"ג כו' לפמש"כ בסמוך נראה דהוה"ד כל הפטורים שחידשה תורה בדנינו ע' סוגי' דב"ק ד"ה להלכותיהן כו' לדידהו לי"ל וע' מש"כ בסי' רנ"ח וצ"ע. עוד יש להסתפק כשקיבל דת אחר כך אי מיחייב דלענין ד"נ מבואר בסנהדרין (דע"א) דהיו פוטרים אותו בזמן שהי' סנהדרין בישראל. ומיהו לפי הס"ד דדוקא קודם גמ"ד י"ל דזה דווקא שם דכ"ז שלא נגמר דינו לא הי' גברא בר קטלא כדאיתא במכות ד"ה לענין ע"ז. אבל לפי המסקנא משמע דלא תלי אלא באי עביד השתא בר חיובא הוא בדנינו וכן מבו' ברמב"ם דלא הביא כלל לחלק בין קודם גמ"ד לאחגמ"ד וא"כ י"ל דשייך גם בכאן לפוטרו. ומיהו לפ"מ דקיי"ל ביו"ד סי' קע"א לענין עו"ג שלוה בריבית וקיבל דת דלא מיפטר שלא יאמרו בשביל מעותיו קיבל דת ע"ש. נראה דה"נ שייך גזירה זו וצ"ע:

ס"ב שור של הפקר שנגח כו' פטור. נראה דאם נגחו שור של הפקר ושור שיש לו בעלים לפ"מ דקיי"ל בסת"י כר"נ דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. שור של הבעלים משלם הכל ע"ש:

ס"ג נגח שורו והפקירו קודם שעמד בדין וזכה בו אחר פטור בבאוה"ג נסתפק לענין תם די"ל דכמו דהניזק גובה מהלוקח דיוחלט השור וא"י למוכרו ה"נ גובה מהפקר דכיון דהוא מוחלט לניזק א"י כלל להפקירו. וכבר נחלקו בזה בשי' מקובצת ושי' הר"י דדוקא לוקח דהשתא נמי בר חיובא הוא ולא שייך למעוטי דאין גמ"ד באחד [דהא גם במועד דמבו' שם בהדיא דמכרו מכור מ"מ אמר התם בהדיא דמשלם מן העלי' וע"כ דלא שייך שם בבר חיוב אינו כאחד וע"ש היטב] מש"ה אמרינן דהוא מוחלט לניזק כדין תם. אבל הפקר דהשתא לאו בר חיובא הוא וקרא מעטי' מדין חיוב בתשלומי נזק א"כ לא שייך כלל יוחלט השור ופטור לגמרי ולפ"ז צ"ל הא דמבואר בהמניח דהקדישו אינו מוקדש לר"ע היינו בקדשים קלים דאי הזיק השתא נמי בר חיובא הוא והוי ג"כ כמכרו לאחר דחייב וע' רא"ש לענין בכור בזה"ז ודו"ק:

שם אבל אם, זכה בו הוא עצמו חייב. זה צריך ביאור כיון דמכר לאחר חייב ומשום דגם האחר בר חיובא ואפ"ה כשזכה בו אחר מן ההפקר פטור. וא"כ מ"ש כשזכה בו הוא עצמו הא מ"מ מקודם הוי הפקר. וצ"ל דלעולם הא דפטור בשזכה אחר מן ההפקר הוא משום דהשתא נמי לא מיקרי כאחד כיון דהוא אחר. והא דמכרו לאחר חייב ה"ט דכשמוכרו לו וזוכה מכחו והוא בר חיובא חשוב כהראשון ממש. אבל הזוכה מן ההפקר אחר הוא ופטור אבל הבעלים עצמם אף שזוכה מן ההפקר מ"מ אחד הוא וצ"ע דלכאו' נראה כיון דנפטר כשהי' הפקר שוב אינו חוזר ומתחייב ובריש הגוזל בעי יתורא למפקיר כרמו והשכים ובצרו לחייבו במ"ע ע"ש ואולי באמת איירי כאן בחוזר בו בתוך ג"י דמבו' לעיל סרע"ג דיכול לחזור בו ועוקר ההפקר מעיקרא. ומדברי רש"י בפרק שור שנגח דו"ה (דמ"ד) ד"ה אם עד שלא נגמר דינו מכרו מכור. מבואר דאפי' מכרו לבר חיובא פטור. וא"כ בפשי' י"ל דהוא עצמו אינו נפטר כלל ודו"ק. אבל המחבר לא ס"ל כן כמבואר בסמוך וצ"ע:

ס"ה שור של חש"ו וכן שהלכו בעליו למה"י ונגח פטור [נראה דהלך למה"י היינו נכסי רטושים שבסי' רפ"ה ע"ש] וע' סמ"ע דדוקא תם פטור. והטעם כ' התו' משום דכיון דחסה עליו התורה שאינו משתלם אלא מגופו חסו חכמים ג"כ לפטור הני שאין להם בעלים. [ובע"ש כ' כתחילת דברי התו' דכליא קרנא גוף השור והיינו לדידן דיוחלט השור והתו' לא דחו זה. אלא אליבא דר"י דיושם השור והסמ"ע השיג עליו ואינו מוכרח] וא"כ כ"ז דווקא בקרן. אבל שו"ר דמשלמים מעלי' חייב [ול"י מש"כ הסמ"ע דלא הביא הרב זה שהוא דווקא בתם. משום דאין נ"מ אלא במועד ואין מועד בבבל. דהא נ"מ לשו"ר דגובין]. ומיהו נראה דזה דווקא בשור שהלך בעלי' למה"י אבל שור של חש"ו ודאי כל נזקין פטור דהא אפי' הוא עצמו שהזיק פטור. כדלקמן סתכ"ד. וע"כ צ"ל דהא דהוחזקו נגחנים מבואר שם דמעמידין אפוטרופוס אפי' לחש"ו היינו כיון דהוחזק השור להזיק בכוונה חייבוהו משום תיקון העולם (כ"ה שם בתו' בתחילת דבריהם. ובודאי דזה אמת בחש"ו) וא"כ בשו"ר דלא שייך חזקה דאינו עושה בכוונה ודאי פטור. אבל בהלכו בעלי' למה"י ודאי לא מיפטר אלא קרן תם