חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קעא

עמו והוי כמסרו לשומר וז"ב. אבל הניזק אליבא דר"י דבע"ח הוא כמו כשהוא אצל הבעלים לר"י אין הניזק מפסיד כיון דאינו אלא בע"ח ה"נ ודאי כשתפסו השני ג"כ אין הראשון מפסיד ממה שמגיע לו כנגד הזיקו כיון דאינו אלא בע"ח ומה לי כשהוא ביד הבעלים או ביד התופס השני ודו"ק. מיהו לפ"ז אליבא דר"ע דשותפין נינהו ודאי דל"ג מהי' ביד בעלים דמבו' דמפסיד הניזק גם על חלקו לגמרי ה"נ כשהי' ביד התופס נהי דנעשה ש"ש לשי' הרמב"ם מ"מ ודאי דנתרצה לשעבד השור לשמירה וכמו שהוכחנו לגבי הבעלים לר"י ה"נ הניזק לדידן ומשמעות דברי הש"ך דהעתיק זה ללמוד ממנו גם לדידן לשי' הרמב"ם.. ואולי דכונתו בגוונא דלא הי' יכול הראשון להביא עדים דהביא בסק"א מדברי התו' דגם לר"ע לא נתחייב בשמירה ובזה לא שעבד השור לשמירה ג"כ וא"כ ודאי הוי ממש כמו לר"י. וכן מה דמסיק הש"ך דנ"מ במועד [והיינו כשאין ממה לגבות אלא משור זה ודו"ק]. וע"כ כונתו דבניזק השני נעשה מועד דאי גם אצל הראשון הי' מועד אין לו להניזק עם שמירת השור כלום דמעלי' משלם. [ובאמת לפ"מ דמשמע משיך דגם במועד כשמוסרו לשומר מרצונו משעבדו לניזק. א"כ הרי בזה הבעלים ודאי נתרצו לשעבדו ונעשה משועבד גם לשני ובמועד קיי"ל דקדמו והגביהו מה שעשו עשוי דמעלי' משלם. וא"כ אף לכתחילה אין לראשון דין קדימה דאין קדימה במטלטלין] ואי הי' יכול להביא עדים כבר כ' דלדידן כר"ע ודאי נשתעבד גם מכחו לשמירה וע"כ ג"כ כשלא הי' יכול להביא עדים. אלא דלענ"ד צ"ע במועד דלכאו' אף אם הי' מרצונו כיון דמעלי' משלם אין החיוב אלא על השומר ולא על השור דהשומר נכנס תחת הבעלים ואין הניזק גובה כלל משור של המפקיד וכן משמע לענ"ד בסשצ"ו ס"ח וביותר בסמ"ע שם סוה"ס ועמש"כ בסרצ"א. ואולי דכ"ז כשאין השור לפנינו אבל כשהוא לפנינו גם במועד חל החיוב על השור שהוא המזיק עצמו וכ"נ מדבריו בסק"ד אבל לענ"ד משמע בהדי' ברמב"ם שם הלכה י"ב דמחלק בזה בין תם למועד דבמועד אין החיוב אלא על השומר וא"כ אין נ"מ כלל במה שמחדש דהיכי דהוא ע"כ לא נשתעבד השור וצ"ע כעת:

סמ"ע סק"ב וק"ק למה שינה לשונו וכ' הפסיד ק"מ ולא נקיט כמו לעיל שהפסיד מאתים כו' ל"י כאן מקום קושיא דהרי העתיק דין הרישא דהמשנה דאם יש בו מותר יחזיר לשלפניו דמפרש הש"ס אם יש בו מותר בנזקיו וכפי שי' דהוי הך דינא גם לר"ע כשתפס וע"ש בסוגיא ודו"ק:

בהג"ה וי"א דאין חילוק כו'. בכ"ע הניזק אינו מפסיד אלא חצי כו' דלדידן הן כשותפין עסמ"ע שהקשה דהא קיי"ל דשותפין הן ש"ש וכבר ביארתי לחלק בזה בסי' קע"ו ע"ש אבל ל"י מאי קשי' ליה לשי' זו לחוד דהא ביד הבעלים הן ג"כ כשותפין וכבר מבואר בס"א דעכ"פ מיהו דאין הבעלים מפסידין על חלק הניזק לכו"ע ולא נעשה שומר אף דהן שותפין וע"כ דמוכרח לחלק לכו"ע וכמשכ"ש [ובאמת לענ"ד צ"ע ג"כ ליישב שי' הרמב"ם דס"ל דהניזק נעשה ש"ש כשתפס דמ"ש מהבעלים] ודו"ק היטב:

סי' ת"ב ס"א שני שורים תמים שחבלו זה בזה כו' ודוקא כששוה כ"א דמי נזקו אבל אם אינו שוה כ"כ אינו מנכה לו רק מה שיוכל לגבות מגופו. ולענ"ד דבהתחילו כאחת לשי' רש"י דס"ל דבכה"ג גם תם במועד משלם נ"ש וצ"ל ע"כ הטעם משום דזה לא מיחשב בכלל תשלומין כלל אלא דמחשבינן זה כנגד זה ע"ש וא"כ ה"נ אפי' האחד אינו שוה. וא"כ הנ"י כאן דמשמע דאפי' בהתחילו כאחת כתב להך דינא. ע"כ לא ס"ל ג"כ דרש"י. ונראה ראיה לדין הנ"י וגם דלא כרש"י מהא דב"ק (דמ"א) דנקי מחצי כופר דפריך הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך ע"ש ולוקי בכה"ג דהתחילו התם והאדם כאחד [ובודאי דזה אינו כשור האצטדין] ויש חיוב על שניהן והאדם הזיק בהתם. דהאדם חייב בתשלומי השור והשור חייב מיתה. ואי יש חיוב ח"כ על התם. א"כ מנכה לו דמי ח"כ מנזקי'. ומשו"ה איצטרך קרא למעוטי. וע"כ כיון דהשור נהרג ואינו שוה כלום לא שייך עליו חיוב כלל אפי' לנכות מדמי נזקי' כמש"כ הנ"י ומוכח אפי' בהתחילו כאחת ודלא כרש"י ודו"ק. ונראה בהיה ברשותו של אחד זה שברשותו פטור והשני מחויב בכל דמי הנזק. וכן כשהאחד שמר שורו כראוי ויצא באונס והשני פשע בשורו זה שפשע משלם לו כל נזקי' והשני פטור לגמרי ודו"ק:

סי' ת"ג ס"ב פחת נבילה לניזק ודווקא בשנודע לניזק והוה"ד בהוזלה וי"ח דבהוזלה אע"ג דלא נודע לניזק עסמ"ע ועיקר הדברים דשי' הראשונה הוא שי' התו' (ד"י) ד"ה ל"נ כו' דחילקו מהא דלקמן (ל"ד) דפיחת ניזק מחמת מכה משלם המזיק הפחת דהכא לא הו"ל לשהוי' והו"ל למכרנה תיכף. אבל כשהוא חי דרך להמתין עד שתתרפא ע"ש. ולפי"ז דהוא משום פשיעת הניזק פשוט דדוקא כשידע הניזק ולא שייך לחלק בין פחת שמחמת סרחון או פחת שמחמת זול כיון דמ"מ הניזק לא פשע ושי' השני' הוא שי' הנ"י שכ' דבהי' לו למזיק להודיעו ולא אודעי' פשע וחייב לשלם הפחת ולא מחייב את המזיק אלא משום פשיעתו. אבל בהוזל לא פשע כ"כ דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' ע"ש. וליישב קושי' התו' לשי' דס"ל דכל שהמזיק לא פשע לא מחייב. דא"כ לקמן (דל"ד) ודאי המזיק לא פשע ולמה חייב שם. נראה דס"ל כסברת הסמ"ע בסי' הסמוך סק"ג דחילק דהתם כשהוא חי הפחת מכח הנגיחה שהוא עושה בו פחת מחמת כחו ומעשיו הוא. אבל כאן פחת הנבילה אינו מכחו אלא מעצמו ורחמנא אוקי לנבילה ברשותא דניזק ואפי' לא פשע ניזק כלל ולא מחייב את המזיק אלא כשפשע הוא ולא הודיעו וא"כ בהוזלה דליכא פשיעה דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' פטור המזיק. [והיינו שכ' שם הסמ"ע חילוק אחר דלא כהת' הנ"ל משום דע"כ מוכרח כן לשי' הנ"י דמחייב את הניזק בהוזל אפילו לא מידע היכא דגם המזיק לא ידע ולא פשע. וא"כ התם נמי לא פשע מזיק. וע"כ כנ"ל דהתם הוא מעשיו שכאב המכה הולכת ומוספת אבל הכא אינו מעש' המזיק ולא מחייב אלא כשפשע ולא הודיע ובהוזלה דליכא פשיעה פטור מזיק אפי' לא ידע ניזק]. ולפ"ד פשוט דיחלוקו גם בפחת מחמת סרחון כשלא ידעו שניהם דלשי' התו' לא מיפטר מזיק אלא כשידע ניזק ופשע. אבל בלא ידע אף שגם המזיק לא ידע כיון דמ"מ הניזק אינו פושע לא הפסיד וחייב. ולשי' הנ"י לא מחייב מזיק אלא כשפשע אבל כשלא ידע גם הוא דלא פשע אף דגם הניזק לא ידע מ"מ דידי' אפסיד דרחמנא אוקי ברשותי' וההיא דדל"ד דפיחת מחמת מכה חייב שאני דהוא כחו וכנ"ל וז"ב:

שם ואם השביחה הנבילה וה"ה שוה בשעת העמדה ק"כ כו' ואם היה תם משלם מ"ה מגופו כו' עסמ"ע דפי' דתם לי"ל בשבח אלא רביע דכיון דאינו משלם אלא ח"נ הם שותפין בחצי. ומשמע דס"ל דפלגא דאמר בש"ס היינו במועד אבל תם אינו אלא רביע ולא משמע כן כלל דמשמע דפלגא דשבח דאמר במסקנא הוה כעין פלגא דפחת דאמר בס"ד דהוה ודאי בתם דבמועד הוה כולי' דניזק כדפריך שם. א"כ מצינו תם חמור ממועד ע"ש וכן רש"י פי' שם בד"ה והיינו דקשי' לי' כו' [לענין ס"ד דשם דאפי' להרויח נוטל המזיק חצי ואפי' שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה והנבילה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת]. דשקיל מזיק חצי החי דהיינו שני סלעים ופלגא וחצי המת שש סלעים ורביע ע"ש. וחזינן דפלגא היינו ממש. אבל למדנו פי' דבר זה מפי' המשניות להרמב"ם ז"ל. דפי' דכשהנבילה היה יפה בשעת ההיזק דינר ואח"כ השביחה לשני דינרים ס"ל לר"י דחשבינן לי' כאלו הנבילה יפה דינר וחצי וישלם לו לתשלומין חצי נזק. פי' דחצי השבח חושבין כאלו הי' יפה הנבילה כן מתחילתה בשעת ההיזק. והחצי מזה ההיזק משלם המזיק ולא דהחצי שבח לגמרי דמזיק ויעשה זה לתשלומי חצי הנזק דמעיקרא וכגון באופן דהמחבר דהזיק שור שוה מאתים והנבילה היה שוה בשעת הנזק מאה. וא"כ ח"נ חמשים ואח"כ השביחה הנבילה לק"כ וחצי השבח דמזיק ואם היינו אומרים דהוא לגמרי שלו הי' מחשיב ליה עשרה משבח הנבילה ומשלם עוד ארבעים אבל לא כן ס"ל להרמב"ם ז"ל אלא דלהכי זכי לי' רחמנא בחצי השבח לענין דחשבינן חצי מהשבח כמו שהיה שוה כן מעיקרא בשעת מתה וכמו שהיה שוה הנבילה בשעת מתה ק"י. וא"כ ההיזק הוא תשעים. וחצי מזה משלם דהיינו מ"ה וכמש"כ המחבר. וקצרו של דבר דפלגא דשקיל מזיק הוא דהפלגא חשבינן לי' כאילו לא היזק וכאלו היה שוה כן מעיקרא. וא"כ כנגד חצי השבח של מזיק יש לו לניזק נ"ש. וזהו פי' של טעם ודברים אמיתים. וא"כ פלגא הוה פלגא ממש וגם דברי רש"י נכונים דלפ"מ שבארנו ודאי דכ"ז למסקנא אבל בס"ד דהוה ס"ל אפי' להרויח א"כ ודאי הוא לגמרי של מזיק ופלגא ממש יש לו וכפירש"י. אבל לפי"מ דמסיק דשלם ישלם דמשלם ואינו נוטל. א"כ חזינן דלא שזיכתה לו התורה החצי השבח אלא להחשיבו לתשלומין כאלו לא הזיק וכ"ז ברור:

סמ"ע סק"ו וזהו גם את המת יחצון. ר"ל שבח המת כו' דהתורה חסה על המזיק כיון דהוא עצמו לא היזק אלא שורו.