חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קסט

לחייב נ"ש כמש"כ התו' דכ"ב ד"ה דאפיך ע"ש]. והש"ס שם גבי כופר לא מצי לאוקי הכי דלענין כופר ודאי אין לחייב משום תחי' בפשיעה כו' דאפי' שלא בכונה פטור מכופר. ונראה סברת הסמ"ע דדוקא שם גבי פירות דהי' יכולה לאוכלם כדרכו אותם הפירות עצמם שטינפה מהני תחי' בפשיעה. אבל בנפילת הבור כיון דאותם המים עצמם אינה יכולה להזיק בכדרכה אף שתחילתו בפשיעה לש"ד ל"מ לחייב לאותו אונס שעל המים וכדקי"ל לקמן סת"י דתחילתו בפשיעה לענין גמלים ל"מ לשורים באונס. וכן בסוסש"צ גבי קפיצה דאם הכלים מקורבים לכותל דבקפיצה לא נפלה עלי' ל"מ בנפלו באונס משמע אפי' הי' מזיקים ש"ד בקפיצתם כיון דאינו פשיעה לאותן כלים פטור וכן כ' התו' בב"ק (כ"ג) ד"ה סתם ע"ש:

שם לאחר נפילה פטור דהוה כבור ופטור על הכלים עסמ"ע סק"ה דדקדק דבס"ג מבואר דשור שחפר בחצר חבירו דבעה"ח חייב בניזקי בור דהו"ל למלוי' ע"ש וא"כ גם כאן למה צריך לטעם דבור פטור בו כלים ת"ל דלאו בורו הוא דה"נ הו"ל לבעל החצר לסלוקי וע"ש מה שתי',. ונראה בכונתו דדווקא כשעשה כבר היזק בחצר תו אין עליו אלא חיוב תשלומין וזה יתקן בעצמו אבל כאן דלא עשה עוד ההיזק בודאי עליו לתקן שלא יעשה ההיזק והוא צריך לסלקו בעצמו. ומשו"ה הוה חייב בהיזק המים אי לאו דבור פטור בו כלים. אבל לפ"מ שכ' בסשפ"ז בשי' הש"ך דכל שאפשר לתקן חייב לתקן והא דאינו חייב לסתום החפירה הוא משום דבחצר חבירו א"י להכניס פועליו בלא רשותו. וא"כ ה"נ לכ' על הבע"ח לסלוקי וליכא חיובא על בעה"ש ודוחק לחלק דהכא דהוא טורח מעט אין להקפיד. אלא נראה דהכא כל שנעשה תיכף אחר שפסק כח הנפילה מיקרי אחר נפילה אף שאין פנאי לסלק. וא"כ בזה פשוט דאכתי חיובא על בעל השור רמי כיון דא"א לו לסלקו ודו"ק. ומיהו בההיא דס"ג בשור שחפר בחצר חבירו נראה דאפי' לא נודע לבעה"ח ונודע לבעל השור. לא מחייב הבעה"ש בנזקי הבור. דגזיה"כ הוא ולא שור בור. דאין מתחייב בבור של שורו. ואע"ג דהוא חייב למלאותו. מ"מ אינו מתחייב על נזקי'. וכן מוכח בהדיא בסת"י ס"ה דמשווה שור שחפר ברה"ר וחפר בחצר חבירו לפטור ע"ש. והרי ברה"ר פטור בכ"ג וכמש"כ הסמ"ע שם בסק"ה דאין עליו למלאות כלל. והטעם נראה דגם הוא שחפר ברה"ר לא חייבוהו התורה למלאות אלא לשלם הנזק. ובשור פטרתו התורה גם מזה וא"כ פטור לגמרי. ומשמע בהדיא דהה"ד בחצר חבירו פטור לגמרי. ואף דמחויב לסלק ולתקן מ"מ על הנזקין אינו מחויב לשלם כיון דבור של שורו הוא. וכאן בנפל השור להבור. השור גופי' נעשה בור ובורו של עצמו הוא. אבל התם בורו של השור הוא. וע' מש"כ בזה בסוס תי"א ודו"ק:

וע' ש"ס דמחלק עוד דמריחו פטור דגרמא בעלמא הוא. והרי"ף לא הביאו וענ"י שעמד בזה. ולענ"ד סברת הרי"ף דמריחו הוה ודאי לאחר נפילה וא"כ לדידן בל"ה פטור אפי' מגופו דלא הוה אלא בור ופטור בו כלים. אלא דיש נ"מ לענין אי הפילו אדם בידים דליכא פטור כלים אבל טעם גרמא מהני אפי' בזה. ולמש"כ הנ"י שם דהכא הוה ודאי גרמי ואפ"ה פטור הכא משום דאין בבהמה משום גרמי וא"כ באדם ודאי חייב א"כ א"ש. מיהו לדברי הרא"ש בהחובל סי"ג דחיובא דגרמי היינו שבשעת מעשה מתחיל הנזק א"כ כאן מריח ודאי אין מתחיל היזק בשעת מעשה וא"כ גם באדם פטור וכן כ' הגר"א בסשפ"ו סק"ב דזה לא הוה אלא גרמא. אלא דמ"מ י"ל מה שהשמיט הרי"ף דמ"מ הרי אין זה נלמד מסוגיא זו דבסוגיא י"ל כהנ"י משום דבבהמה ליכא גרמי. ולענ"ד צ"ע בזה לדינא לענין אם הפילו אדם ובש"מ שם בשם הרא"ה כ' בהדיא דחייב וצ"ע:

ס"ה אבל בניזקין דאתי לי' מעלמא אינו חייב עד שיקבל עליו שמירתו עש"ך סק"ג דכ' דדווקא שיכנסו שורים אחרים בחצר דידי' להזיקו זה אינו מקבל אבל ש"ד מקבל. והוא כתי' הב' של התו'. ולענ"ד מוכח כן בהדיא סוגיא דב"מ (פ"א) גבי הנח סתמא דבעי למפשט מפלוגתא דרבי ורבנן ע"ש. והרי התם איירי כולה סוגיא בכל דיני שמירה. ש"מ דלרבנן דהכא מקבל עליו בסתם כל דיני שמירה. ושוב מצאתי כן ת"ל בש"מ שם בשם הריטב"א ע"ש:

סי' שצ"ט ס"א אפי' ליתא לפרה משתלם כל הח"נ מהולד. לדידן דקיי"ל לקמן סימן ת"ד כר"ע דשבח מזיק הרי הוא ברשות הניזק וכן בפחת א"כ כי ליתא מפסיד ניזק. וכ"כ התו' שם דאליבא דר"ע ליתא להך אוקימתא ע"ש. וצ"ל דהכא בהפסידו המזיק בידים דנתחייב לשלם. אבל לפ"ז אין אנו צריכין להא דהולד גופה היא דבל"ה חייב לשלם מן העלי' וכמש"כ הרב לקמן סת"ז ס"ב בהג"ה. ומיהו י"ל דהתם משום דד"ג וכמשמעות הש"ך שם וע' מש"כ שם וא"כ למאי דקיי"ל לעיל סשפ"ו כשמת עד שלא עמד בדין אינו גובה מבנו. אבל כיון דהולד גופי' הוא. מדינא הפסיד המזיק לעצמו וצ"ע בזה. אבל למש"כ הרב בסוסת"ז והטור שם דאפותיקי מפורש קודם לנזקין ע"ש א"כ א"ש בפשי' בכה"ג דהפרה גבה אפותיקי מפורש ובזה פשי' דהניזק נוטל כל חצי נזק מהולד דהבע"ח ודאי לא נטל אלא חלק המזיק. אבל אי לא הי' גופה הי' מפסיד ניזק דאינו משתלם אלא מגופו ודו"ק:

ס"ג בהג"ה מיהו אם תפס הניזק נאמן אם יש לו מגו. ע' טור דהרמ"ה חולק וס"ל דל"מ מגו בקנס ואינו מתחייב אלא בעדים ולולי שאיני כדאי הי' נראה ראי' מכרחת לשי' הרמ"ה מסוגיא דב"ק (מ"א) גבי נקי מחצי כופר. ופריך הרי הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאוהו לב"ד ואשלם לך. ומשני כשהרג ע"פ בעלים ופריך מודה בקנס הוא ומשני כופרא כפרה וע"ש עוד דחשיב לי' תי' זוטרי. ופיר"שי משום קושי' דמודה בקנס [ובאמת הוא קשה להבין דכיון דתשלומי תם הוא קנס. משום דבחזקת שימור קאי א"כ אדרבה אי כופר משום כפרה א"כ בכפרה לא שייך לקונסו. וצ"ל דמ"מ גם אונס צריך כפרה. ועכ"פ הש"ס חשוב לי' תי' זוטרי]. ואי איתא דבקנס מהני מגו לוקי כגון שתפסו יורשי המת בלא עדים דאית להו מגו ולענין מיתת השור לא שייך מגו זה. ומש"ה צריך למעוטי והוה תי' רווחא. וע"כ דל"מ מגו בקנס. ומכאן יש להוכיח ג"כ מה שנסתפקו האחרוני' בס"א לענין הודה בקנס לפני עדים בלא ב"ד דאין ההודאה פוטרתו אי מהני ההודאה לחייבו כשיעידו העדים לפני ב"ד שהודה לפניהם ע"ש. ואי נימא דזה מהני א"כ קשה ג"כ לוקי מעוטא בהך גוונא. וע' רש"י קידושין (ס"ה) גבי הודאת בע"ד כמאה עדים פירש"י דילפינן לי' ממודה במקצת דכתיב כי הוא זה וש"מ דהודאתו מחייבו ע"ש וא"כ קרא דהתם דאיירי בב"ד ודאי לא קאי בקנס דליכא מודה במקצת בקנס דהא הודה לפני ב"ד פטור וא"כ נראה דודאי אין ללמוד קנס מממון. וא"כ פשוט דלא מהני הודאתו לחייבו בקנס ואכמ"ל:

ס"ד נגח פרה מעוברת אין שמין פחת הפרה בפ"ע ופחת הולד בפ"ע כו' ע' לקמן סי' ת"ג דהמזיק יש לו חצי בשבח נבילה לנכות ממה שצריך לשלם אבל השביח יותר ממה שצריך לשלם אינו נוטל ונראה דגם לענין זה כשהשביח הולד יותר ממה שהזיקו ג"כ אין מחשבין שבח הולד בפ"ע אלא מנכה כל חלקו בשבח הולד גם על ההיזק הפרה דכיון דהדין דאין שמין לולד בפ"ע נחשב לגבי מזיק הכל כדבר אחד לגמרי. וע' משכ"ש בס"ד. ואיך לדיינו בין בעל הפרה ובעל הולד צ"ע:

סי' ת' ס"א זה אומר שורך הזיק וז"א בסלע לקה כו' ובסמ"ע סק"א דאפי' נלקה ע"י רדיפת שורו לא הוה אלא גרמא בעלמא אבל רש"י כ' מתחכך הי' בסלע ולקה ע"ש ומשמע דוקא בכה"ג אבל ע"י רדיפה הי' חייב. אלא שצ"ע דלכ' דברי הסמ"ע נכונים וכן מוכח ברי"פ המוכר פירות גבי נמצא עוברה בצדה איכא למימר מקמא אתי ומחמת ביעתותא ש"מ דזה הוי גרמא בעלמא ע"ש ואפשר לומר דרש"י ס"ל כהרש"ל שהביא הש"ך סק"א דבמועד שהי' רודף וברי ושמא מוציאין ע"ש וה"נ הא מוקי שם בגמרא האי בבא בניזק ברי ומזיק שמא וכן איירי ע"כ במועד. דאי בתם אינו בשביל שהוא מוציא אלא דלקנס צריך עדים וכיון דכן אי הי' מודה בהרדיפה אלא דהי' טוען שמא על הנגיחה הי' מוציא בלא ראי'. ומש"ה הוא דפי' דהי' מתחכך ולא הי' רודף כלל וליכא שום חזקה אלא כברי ושמא דעלמא ומש"ה צריך ראי'. ולשי' הש"ך שחולק בזה על הרש"ל א"ש בל"ה לפ"מ שהסכים בסשפ"ו סק"ד בשי' רש"י דגרמי וגרמא חדא מילתא הוא ע"ש. וא"כ לדידן חייב גם גרמא בנזקין וי"ל דגם בכה"ג חייב. ויש לחלק מההיא דמקמא אתי ומחמת בעיתותא שהבאתי דאיהו דאבעית אנפשי' כדאמרינן בב"ק גבי המבעית חבירו. או דסוגיא דהתם כמ"ד