חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קסח

אין כאן פשיעה כלל דאפילו יכולה לירד כיון ששומרה א"צ יותר דכי יאחזנה כו' ודו"ק. ועסמ"ע סק"ה דכתב הטור דנפלה שלא באונס כגון שהפילה עצמה לאכול הפירות חייב. ושיטת רש"י בפרק הפרה (דמ"ח) דזה משונה ע"ש. ואולי דהטור לשיטתו בסשצ"א דתחילתו בשינוי אינו פוטר מנ"ש ועמשכ"ש:

ס"ג המעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו המעמיד חייב כו' ואפילו ברה"ר. התוס' כתבו דברשות הרבים פטור דלא אשתמיט לאשמעינן דשן ורגל חייב ברה"ר כשהוליכה בעצמו. והב"י כתב דאינה טענה דהוא פשיט ע"ש. אבל לענ"ד קשה בזה. דבריש מכילתא משמע בהדיא דמשמעות ושלח היינו שלח שלוחי' אלא דכתב ובער דאפי' באזלי ממילא. וא"כ ע"כ אף דשלח שלוחי' כתוב דוקא ובער בשדה אחר וברה"ר פטור. ואולי מ"מ לא איירי בגוונא דיש לחייבו מתורת מעמיד דזה הוה אדם המזיק. ומ"מ י"ל דהתוס' כיונו לשם וצע"ג. ס"ד הזיקה פירות מחוברים משערים מה שהזיקה בששים כו' בטור כתב דמנכינן ליה מה שהיה מכחיש בקרקע. וכל הפוסקים השמיטו זה וע' ברא"ש. ולענ"ד הא דמבואר בש"ס דר"ש סבר דמנכינן כחש גופנא קאי התם אליבא דר"ש לשי' דס"ל דאכלה סמדר משלמת כאלו ענבים עומדות לבצור ע"ש. וכיון דמשלמת כל הפירות בשלימות א"כ צריך לנכות מה שהיה מפסיד הקרקע. אבל לדידן דמשערינן בששים והיינו של אדם היה לוקח קרקע ששים שעורין כמותה כמה היה נותן עם זה וכמה היה מפחית בלא זה. א"כ הרי גם הלוקח יחשוב מה שהי' מכחישין בקרקע וא"כ כבר ניכו לו כחש גופנא. ואפי' את"ל דהלוקח אינו מדקדק בזה מה שמכחיש הקרקע ואינו נותן עיניו אלא במקחו. מ"מ כיון דכבר הקילה תורה לשער בששים ואינו משלם לו כל התשלומין וזה אינו אלא במחוברין ובתלושין משלמת פירות גמורין. א"כ הרי כבר הקלנו עליו בשביל שהוא לא נגמר ומכחיש בקרקע ואין לנו לנכות יותר ודו"ק:

ס"ו הרי שאכלה פירות דקל אחד כו' ואם דקל פרסי הוא שהתמרים שלו יפות [ע' רש"י שבת (קמ"ג) ד"ה פרסייתא ובדכ"ט שם]. משערין הדקל בפ"ע כו'. ושי' הרא"ש דבקצץ גוף הדקל הוא דמחלקינן כן, ולולי שאיני כדאי הי' נראה להכריע כן דהרי מבואר בהדיא בסוגיא דאכלה ענבים משערין ג"כ בששים והרי ענבים עדיפי מתמרים כמבואר בסוגיא דסו"פ החובל דגופני קני דיקלא ע"ש בתו' וכן ברי"פ בכל מערבין דתמרים בקב ואפרסקין אמרינן דחשיבי וסגי בחמשה. ע"ש דכן לענין כמה פירות אמרינן דעדיפא. ולא מצינו כאן שום חילוק בכל זה. אלא הכא דקצץ גוף האילן ובאמת ל"ד דקלים אלא כל אילן שנגמר גידולו וזה הוה כפירות גמורין. וכמבואר בטור וזה שי' הרב בהג"ה. ומיהו אם נפרש בגוף האילן יש מקום לומר דהוא דוקא בדקל לפי שמתקיים יותר מכל האילנות כמש"כ ר"ת בסו"פ החובל שם. וא"כ אפשר לפרש לענין דקל פרסי כשי' הרמב"ם ובגוף האילן כפי' הרא"ש ודו"ק. סי' שצ"ו ס"ג אבל הוציאוה כדי לאבדה פטורים עש"ך סק"א דהיינו דפטורים מנזקי' [כן צריך לומר בדברי' כמו שהוגה בדפוס חדש, ומה שנסתפק בהכישה נראה דס"ל דהכישה אם לא מכוין שתלך למקום שהוא צריך לא הוה משיכה כלל ולא הוה כמשיכה דעלמא דהוא קנין ממש דבודאי מיחייב אפי' בלא כוונה כמו בזורק מטבע של חבירו לים דבאגבי' אמרינן בהדיא דנעשה עליו גזלן מיחייב אפי' בלא כוונה ודו"ק] ולמדו כן מהירושלמי שהביא התו' דמתני' בהוציאה לגוזלה מיירי. ול"ז להבין דמ"ש מבור דקי"ל דהמגלה והפותח חייב וה"נ בשור שהניחו במקום מוצנע ובא זה והוציאו. ממקום שמירתו לתחייב כמו בבור ובהירושלמי י"ל דס"ל דמתני' קאי ג"כ אקרן ובתם ותם משלם מגופו וכשאין גוף המזיק פטור. וא"כ בנתכונו לגוזלה א"כ קאי ברשותם ומשלמים מגופו ומחזירין דמי השור לבעלים. אבל כשלא נתכוונו לגוזלה כ"ז שלא נאבדה אינן גזלנין עליו וא"כ אף דנתחייבו על ההיזק כיון דאין חיוב אלא מגופו ואינו שלהם אין לו ממה להשתלם וממילא פטורים. אבל במועד שהוא משלם מן העלי' איהו הפושע והוא חייב כמו בגילה בור. וכן נראה מדברי הש"ך לקמן סת"א סק"ג גבי תפסו ניזק דכ' דהוה כהוציאוה ליסטים ועי' משכ"ש. ואפ"ה כ' דאינו מתחייב לשלם יותר ממה שמגיע לחלקו כיון דהוא תם ע"ש אבל מסתימת הפו' לא משמע כן וצ"ע:

ס"ו מסר השור לחש"ו כו' אפי' שמרוהו שמירה מעולה וחתרה ויצאה והזיקה חייב הגר"א כ' דיצא להם זה משום דמתני' כללינהו בחדא עם הניחה בחמה דמחויב על הכל. וזה ע"כ ליתא דא"כ תיקשי לר"י בדי"א דלא מחייב במסר לחש"ו אלא בשור מותר ובור מגולה ע"ש. וע"כ דלא שייך כאן דומיא כיון דחש"ו עושין שמירה קצת א"כ כוונת המשנה דהם עצמם השומרים אבל בחמה ודאי כשהניחה במקום שמור וז"פ. אבל כוונת המחבר כמש"כ הסמ"ע דהיינו במקום שיש לתלות דהאונס שחתרה בא בשביל הפשיעה שמסרה לחש"ו והוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס ודו"ק:

ס"ח מסרו לאחד מארבעה שומרים כו' ואם הכיר בו שהוא נגחן אינו מקבל עליו אלא שלא יזיק כו' בגמרא איתא מסר לש"ח. והב"י כ' דמסתמא הוא הדין בשו"ש וכל השומרין. וי"ל למה לא נחלק דדווקא ש"ח סגי לי' בזה דל"ש שיוזק אבל ש"ש צריך לשומרה טפי אפי' במילתא דל"ש וכדלעיל סירצ"א סכ"ה גבי מעשה רשות דש"ש שצריך לפרש שלא ישליך מזה ולא סגי לי' מה שאמר שישליך מאחרת אף דלא אסיק אדעתי' שישנה צריך לפרש ולשמור אף ממילתא דלא אסיק אדעתי' וכ"ש שואל שהוא חייב אף באונסין אף דלא אסיק אדעתי' וצ"ע:

שם ואם אחר שהזיק התם ברשותו אומרים לבעלים הש"ל לא אמר כלום שהרי הב"ד לוקחים אותו להשתלם מגופו כו' וכ"כ התו' בדמ"ה ד"ה אתפסתי' כו' וביארו יותר שאינו לפניו שהרי הוא כבר ברשות אחרים דלר"ע פשיט דכבר הוחלט. ואפי' לר"י הרי כבר משעובד להשתלם מגופו ע"ש היטיב:

ואם שמרוהו שמירה פחותה ש"ח פטור ש"ש ושואל חייבים. ע' תו' שם לענין המית השור את האדם דלא מיפטר ממתה אפי בשמירה מעולה דס"ל דגם שיש אם שמר שמירה מעולה פטור מלשלם דמי השור לבעלים והב"י כ' בשם הרשב"א דלש"ש לא סגי אפי' שמירה מעולה ואפי' חומת ברזל עד שיהיה יושב ומשמר בעצמו. והא דפריך כולהו נמי לפטרו היינו מכופר ע"ש וכוונתו כדקי"ל לעיל דגניבה באונס חייב וס"ל דהא נמי שנאבד על ידי נגיחתו הוה כגנוב דל"מ שום שמירה אבל שי' התו' נראה דדווקא גניבה דחייבוהו תורה בפירוש חייב אפי' באונס גדול אבל זה שנהרג על נגיחתו הוה כשאר אונסין דבאונס גדול פטור. ונ"מ לדידן אע"ג דאין לנו דין מתה אפילו לשור שהרג אדם מ"מ נ"מ כשהרגוהו לשור כשהי' רודף דודאי פטור ההורגו אפי' לדידן אם הש"ש חייב בדמי השור. דלשי' התו' פטור בשמירה מעולה. ולשי' הרשב"א חייב. ומשמע בב"י דלהה"מ גם שואל פטור בזה. ולענ"ד משמעות דבריו דקאי לענין תשלומי ההיזק אבל לבעלים למה יפטור בזה יותר משאר אונסין וצ"ע לדינא:

ס"ט מסרו השומר לשומר אחר כו' עסמ"ע דלענין הניזק דיינינן כלענין הבעלים. וע' בהה"מ ומש"כ בזה בסרצ"א בס"ד:

סי' שצ"ז ס"א מי שבהמתו רגילה לכנוס לשדה חבירו כו' והש"ך פסק כאביי דלא חייב אלא כשחתרה או דנפל גודא בלילה. ע' תו' (כ"ג) ד"ה בשחתר דיש ללמוד מדבריהם דאינו חייב אלא כשבעל הבהמה ידע בזה ובעל השדה ל"י. והוא מוכרח דאי ל"ה ודאי אונס הוא כנפרצה בלילה ולמה יתחייב וכ"ש לאביי דס"ל דזה צריך לשמור פירותיו ומה לנו במה שנאנס שא"י לשמור. וגם מה שאמרו שחתרה פשוט דל"ד חתרה ממש דהרי בהדיא כ' הרא"ש בפ"ב ס"ג דחתרה הוא אונס ע"ש. ולא שייך בזה תחי' בפשיעה. כמש"כ התו' בדכ"ג ד"ה סתם דל"א הכי היכא דלגבי בית זה לא הי' פשיעה כלל ע"ש וכ"ש לאביי דלא מיחייב כלל אלא בכה"ג ונראה דאין כוונתו אלא כששינתה מדרך הליכתה דבזה ודאי חייב ותדע דודאי לא יפליג אמתני' דאכלה מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה וכן אכולה סוגי' דקופצת ומחזרת ע"ש היטב וז"ב:

סי' שצ"ח ס"ד נפל לבור והבאיש מימיו בשעת נפילה חייב. עסמ"ע דהיינו ח"נ וכוונתו כשהפיל עצמו בכונה והוא משונה,. וכסוגיא דהש"ס שם גבי כופר והא תם הוא. ושי' רש"י אפי' בחזי ירוקא ונפל הוא משונה ע"ש. ולכ' הי' מקום לומר דנפלה לבור באונס ואפ"ה חייב משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס. וכדלעיל סשצ"ד גבי ירדה כדרכה דאפי' טינפה הפירות במי לידה חייב משום תחי' בפשיעה כו' וחייבת מהאי טעמא אפי' נ"ש [ומ"מ כשהפילה עצמה בכוונה. דהוא משונה. נכון כדברי הסמ"ע דאינה משלמת אלא ח"נ ול"א בכה"ג תחי' בפשיעה