חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קסז

שנהנה. אבל מיורד לשדה חבירו ליכא כלל להקשות ע"ז דלא כהש"ך. וזה נכון ומדוקדק מאוד בדבריהם כך. [והא דהקשו במתני' כ"כ בסזס"ג דקושי' היא אי שבח סימנים ע"ג צמר ע"ש]. וממילא מיושב ג"כ הא דפשיט מערלה ושביעית דהיינו דמוכח משם דיש שבח סימנים וכיון דיש שבח ודאי גם זה חשיב כשאר יורד לתוך שדה חבירו ובודאי חייב ובזה מבואר ג"כ דע"כ ליתא לחילוק הש"ך דכתב דהתם דווקא בכיון להשביח דבאמת בדבר הניכר ומסוים אפי' נעשה ממילא ע"כ חייב וכדאמרי' בביצה הרי שנתערב קב שלו לתוך עשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ע"ש וז"ב. ובאמת אינו מוכרח כלל דהתי' השני חולק בזה אלא דס"ל דלנו בעלמא אין אנו צריכין דווקא לכל החילוקים הקודמים אלא דבכ"ג פטור בזה. אבל מ"מ אין לנו ראי' לחייב גם בשאר הנאת ממונו כשאינו על ידי מעשיו או מעשה בהמתו. ודו"ק:

וע' קצוה"ח דכתב דבהמה שאכלה ברה"ר דמשלמית מה שנהנית אינו גובה אלא מן הזיבורית דאינו אלא כהלואה. ואף דשאר ב"ח גובה מבינונית הוא כשהלוהו מדעתו משום שלא תנעל דלת בפני לוין. אבל כאן דהוא שלא מדעתו לא שייך זה ע"ש. וצ"ל לפי שי' דאע"ג דבכ"ד כ' התו' דכל המתחייבין הוה בכלל מלוה וכדי שתנעול דלת בפני הגזלנין כאן דחילקו בהדיא לענין כתובת אשה דלא הוה אלא מן הזיבורית הוה"ד בכ"מ דלא שייך נ"ד. אבל לענ"ד אדרבה איפכא מסתברא דהא אמרינן ברי"פ הניזקין אר"ש מפני מה אמרה תורה בע"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ובית נאה ויאמר אקפוץ ואלוונו ואגבה מן העדיות ע"ש. וא"כ חזינן דאדרבה גם בע"ח הי' דינו מן העדיות אלא משום טעמא דלא יקפוץ וילוונו. וא"כ זה דווקא במלוהו מדעתו אבל כאן דהוא שלא מדעתו אדרבה אית לן לאוקמי' אדינא שיגבה מהעדיות. ודווקא כתובת אשה דאיכא טעמא דרוצה אשה להנשא והא עדיף לה טפי. ואע"ג דר"ש לשי' דדריש טעמא דקרא אבל אנן לא קיי"ל למדרש טעמא דקרא. מיהו זה דווקא היכי דקרא סתמא כתיב אבל הכא דקרא גופיה לא כתיב אלא בהלואה מדעתו. ודאי דיש לנו לחלק בשלא מדעתו כיון דחזינן בהדיא דר"ש מחלק בזה וכ"כ הפו' בכ"ד:

סי' שצ"ב ס"א ואם לא שמר גחלתו בעל האש חייב על שריפת הגדיש. המפרשים הבינו בדבריו דס"ל דלעולם יש לחייב בעל התקלה הראשון הכל. וזה סותר דברי הש"ס בהדיא גבי הניח חנוני נרו בחוץ. דפריך ואי במסכסכת לחייב גם בעל הגמל ע"ש. וכמו שהוכיחו התו' שם. ולולי ד"ק נראה דהכא קאי אאדיי אדויי דלעיל. והרמב"ם לשיטתו דפוטר בעל הכלב משום כח כחו. [כמש"כ הב"י בפירוש דברי הרמב"ם גבי ואם היה מגרר כו' וכשיטת התוס' שם]. ומש"ה מחייבי כאן לבעל האש הכל משום דר"נ דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וכמו לשיטת הטור דחייב בכה"ג ג"ח ה"נ לשיטת הרמב"ם חייב כאן הכל. והא דכ' דבעל הכלב חייב על מקום גחלת היינו עם בעל האש בשותפות וא"ש ודו"ק. סי' שצ"ג ס"א ואם קבל עליו לשמור הפירות חייב. זה שיטת הרמב"ם דפוסק כרבי דבסתמא לא קיבל עליו שמירתו. והתו' הוכיחו לפסוק כרבנן מהא דא"ר דהכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות וחפר בה בורות בעה"ש חייב בנזקי חצר ומשמע הא ברשות פטור ולרבי חייב אפי' ברשות כדמוכח סוגיא דשם אברייתא דכנוס שורך ואשמרנו דמסיק כל הסוגיא אליביה דשנויא דרבא דלרבנן מקבל בעה"ח הכל ולרבי בהיפוך דהמכניס מקבל עליו הכל. ובאמת הרמב"ם פוסק דסתמא שניהם פטורים. וכמבו' כאן דמודה מיהו דפטור בעל הפירות אם הוזקה בהן בהמתו של בעה"ב אפילו בסתמא. ובסשצ"ח מבואר בהדיא גם הך דרבא ע"ש. והנראה בשי' דס"ל דכיון דר"ז שם אליבא דרבי ס"ל דשניהם פטורים וכמש"כ התו' שם הטעם דכך דעתם דיפטור זה בנזקי זה ע"ש. נהי דמסקנת הש"ס שם בפלוגתי' כרבא. דלרבנן חייב בעה"ח הכל ולרבי המכניס הכל. מ"מ לדידן לדינא אית לן למפסק כשמואל בדינא דפסק כרבי דבעה"ח לא קיבל נטירותא בסתמא. אבל מ"מ זה דוקא בהא דבעה"ח פטור בנזקי המכניס. אבל גם המכניס פטור בנזקי בעה"ח. כרבא דהוא בתרא ופוטר וכנ"ל. וכמו שנתקשו באמת התו' שם בזה. והרמב"ם ס"ל דלדידן קיי"ל לדינא כסברת ר"ז אליבא דרבי. ואע"ג דלדידן רבי לא סבר הכי אלא דמחייב המכניס הכל דעול ונטר קאמר. מ"מ שמואל לא פסק כוותיה אלא בהא דמפרש רבי במתני' בהדיא דפוטר בעה"ח. אבל גם המכניס פטור כרבא וא"כ לדינא שניהם פטורים ודו"ק:

ונראה דאם יחד לו מקום בכה"ג הוה כשני חצירות דעלמא וחייבין זה על נזקי זה ואין כאן מחלוקת. וראיה מהא דסתי"ח השאיל לו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים דאינו משלם אלא גדיש שעורים. אבל גדיש שעורין מיהו משלם. ולכאורה לשיטת הרמב"ם דפוסק כרבי דבסתמא בעה"ח פטור עד שיקבל עליו לשמור א"כ למה חייב שם דמשמע דאיירי בסתמא. וגם משמע דאיירי סתמא אפי' כלו לו חציו. דלא הוה אלא כשורו דלא טפח באפי' וכן מוכח יותר בש"ס דתני ומודה ר"י לחכמים ופלוגתייהו בכלו לו חציו כמבואר שם בפוסקים. וכ"כ הסמ"ע לקמן סתי"ח בהדיא דלא מפטר שם טמון אפילו לדידן אלא בכלו לו חציו ע"ש וא"כ למה מחייב כלל על נזקיו. וע"כ כיון דיחד לו מקום ונקנה לו המקום הוה כחצר דעלמא דחייב על נזקיו וע' ביצה (ד"מ) בהא דמחלק שם ביחד לו קרן זוית. ומעיקרא דמי לה לפלוגתא דרבי ורבנן ודו"ק. ולכאורה גם להיפוך דהמכניס חייב בכה"ג על נזקי בעה"ת לכ"ע וצ"ע:

עסמ"ע סק"ז ובב"י שהקשו על הטור שהשמיט דעת אביו הרא"ש דבשומר הגרנות גם שלא ברשות הוה כברשות ע"ש. ולא הבנתי דהא בהדיא כתב הטור בריש הסי' להיפוך דכתב בהדיא דאפילו היה בעה"ח טוחן ונכנס לטחון דמשתכר ברחיים אפ"ה שלא ברשות פטור. והוא מדברי הרשב"א והתוס' [אלא שבתוס' לא הזכירו בהדיא שהבעה"ח הוא טוחן תמיד לבני העיר אבל מסתמא דכך כונתם]. והרי ודאי דהטוחנין אצלו ברשות הוא שומר שלהם. וא"כ הוא הרי אומנתו ג"כ לשמור. ואפ"ה שלא ברשות לא מחייב. ונראה כיון דהרא"ש כתב זה בדרך אפשר והרשב"א כתב בפירוש להיפוך נקט כדברי הרשב"א. ועוד נראה קצת דתליא במחלוקת רש"י וריב"א לקמן סתכ"א בטור גבי נכנס לחנות שלא ברשות דרש"י פוטר אם לא ידע. והריב"א כתב דבחנות הוה שלא ברשות כברשות כיון דהכל נכנסין לקנות וע"ש דמחייב אפי' בד"ד. והרי ד"ד ג"כ פטור ברוח שא"מ. וא"כ יחייב ג"כ בנזקי שורו. דחשיב ליה זה כברשות. וא"כ יסבור כהרא"ש ושיטת רש"י כשיטת הרשב"א אלא דמדברי הפוסקים נראה שמחלקים בזה וצ"ע. סי' שצ"ד ס"ח בהמה שהוחלקה באבן או במי רגלי' כו' אע"ג דבש"ס איתא במי רגלי' ס"ל בפשי' דל"ד והכי מוכח בהדיא בב"ק בסוגיא דנתקל פושע דבהמה שנתקלה אפי' מעצמה לכ"ע אונס הוא ע"ש גבי נפלה גמלו. וכ"ש לדידן דקי"ל לקמן סתי"ב ס"ד דגם באדם נתקל לאו פושע הוא ע"ש. וכ"ש בנתקל באבן כמבואר בתוס' סו"פ האומנין. ובאמת נראה דגם מש"כ באבן ל"ד. ולא כמו שראיתי מש"כ והבין דמ"ר דוקא ע"ש והוא תמוה. שם בהג"ה ואם היה אפשר לה לירד ולכנוס לגינה כדרכה אפי' נפלה באונס חייב וי"מ שחולק. זה שיטת הראב"ד שכתב דזה לא מקרי תחלתו בפשיעה. דכי אינו רשאי להעביר צאנו ברה"ר וכי יאחזנה בזנבה כו'. ולכאורה ודאי פשוט דכשהניחה ברה"ר בלא שום שמירה זה ודאי הוה פשיעה. ולא עדיף מנעל לפניה בדלת שא"י לעמוד ברוח מצויה דחשיב לה בר"פ תחלתו בפשיעה. וחייב אפילו כשחתרה דהוא אונס. והכי פסקינן בסשצ"ו. ואולי כוונת הראב"ד כששומרה אלא שאינה אוחזה בידו וכן משמעות דבריו אבל לא הבנתי דכי שיטה ראשונה סברה דצריך לאוחזה. ובחזרה לדעת כתב הה"מ דבזה צריך לאוחזה כשתעבור שם אבל בל"ה לא מצינו כן בשום מקום. ומצאתי בש"מ בסוגיא דסתם דלתות חתורות הן אצל כלב. דיל"ד בהדיא מדברי הראב"ד שהביא שם דלי"ל סברת התוס' דלא שייך תחלתו בפשיעה לענין מקום שלא היה אפשר לה לבא כלל אלא באונס ע"ש היטב. ולפ"ז ע"כ צ"ל לשי' הא דפטר במתני' בנפלה לגינה דהוה אונס ע"כ היינו דוקא כששומרה בהליכתה דאי ל"ה חייב לשי' משום תחילתו בפשיעה אפילו באותה גינה דלא היה אפשר לה לירד כדרכה כלל אלא באונס. וא"כ משמע לענ"ד דאין כאן מחלוקת אלא דהתוס' והרא"ש לשי' דבמקום שלא היה יכולה להזיק בפשיעה כלל לא שייך תחלתו בפשיעה. וא"כ כשלא היה יכולה לירד פטור אפילו היתה בלא שמירה כלל. ומש"ה כתב לפרש כאן בהאי גוונא דלא היה יכולה לירד. אבל הראב"ד לשיטתו דהא ל"מ כלל אלא דוקא כששומרה בהליכתה. וזה שכ' דלפ"ז