חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קסו

אבל גללים צרורות הוא. ונלענ"ד דרבותיו ודאי לא טעו דגללים צרורות הוא אלא דס"ל דמסקינן לעיל תולדותיהן לאו כיוצא בהן אתולדה דרגל ומשום צרורות. ולא קאמר גם בשן ומשום צרורות ש"מ דכי גמירי הלכתא לצרורות ברגל גמירי אבל בשן לא גמירי. וצרורות דשן כשן ונ"ש משלם. ואע"ג דבעי אי יש שינוי לצרורות וש"מ דגם בקרן גמירי צרורות י"ל דלא אמר שם בקרן משום דהש"ס גופי' מספקא לי' וכדאמרי' שם אבעיא דרבא דבעי אי יש העדאה לצרורות דהוה באת"ל דאין שינוי לצרורות ושיטת רש"י והרא"ש שהבאנו בסמוך דאפי' אין שינוי קרן הוא אלא דלא גמירי להקל בקרן ע"ש. ולפי"ז צריך ליישב הך דנובר באשפה. ונראה כמש"כ הסמ"ע בסק"ה גבי או שניקרו. דתני לה גבי רגל אע"ג דמה שאוכלת הוא להנאתה מ"מ מה שמטנפת השאר דרך ניקורה זהו רגל ע"ש. וא"כ פשוט דה"נ אף דמה שהוא נובר בהאשפה הוי להנאתו. אבל ההתזה אינו אלא דרך הלוכו כרגל והוה צרורות דרגל ודווקא הטלת גללים דהצרורות גופי' להנאתה. וצ"ע לדינא:

ס"ה בהגהה דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר כו' המחבר כלל זה בסי"א גבי תרנגול שהי' מחטט בחבל דלי דפסק דבבלוי משלם על הדלי ג"כ נ"ש אף דלא אזיל מיני' מיני' וכפשי' הש"ס שם מהא ודו"ק:

ס"ו בעטה והתיזה צרורות ברה"ר אם תפס רביע נזק א"מ כו' עסמ"ע דשי' הרמב"ם דאי אין שינוי רגל הוא ופטורה ברה"ר ואינו יכול לתפוס אלא משום ספק קרן דיש שינוי וליכא אלא רביע נזק וצ"ע דלא הביא שי' רש"י דמפרש שם בעיא דרבא דיש העדאה לצרורות דהיינו אי אין שינוי ומשלמת ח"נ ובעי אי יש העדאה לנ"ש. וש"מ בהדיא דאפילו אין שינוי קרן הוא ויש לו העדאה משום דלא גמירי כלל דין צרורות בקרן. דאי רגל הוא ודאי דלא שייך כלל העדאה ע"ש היטיב בסוגיא. וכן הרא"ש שכתב דמשו"ה השמיט הרי"ף בעיא זו דיש שינוי דכיון דבל"ה קרן הוא ואינו משתלם בזה"ז אלא כשתפס א"כ יכול לתפוס ג"כ ח"נ ע"ש. ש"מ בהדיא דגם ברה"ר יכול לתפוס ח"נ מדין קרן. ואין שום חילוק בין אי יש שינוי או לא דלעולם קרן הוא. ואף ברה"ר יכול לתפוס ח"נ וצ"ע:

ס"ח דאי ל"ה הוה שינוי ותולדה דקרן הוא. פי' והוה צרורות ע"י שינוי והוה בכלל בעיא דיש שינוי לצרורות. וכן בס"ט באין בו זרעוני' לשי' המחבר דצרורות הוא ועב"י:

ס"י בהגהה אבל קשרו אדם ברגל התרנגול אז הקושר חייב בכל ענין. בסמ"ע כתב דאפי' בתרנגול שיש לו בעלים חייב הקושר הכל. וכבר תמהו עליו דהתו' כת' שם בהדיא דלא מתוקמא הא דקשרו אדם חייב אמתני' דבמתני' דבהדי דאזלי קמזקי חייבין שניהן. וקשרו אדם חייב משמע דהקושר חייב הכל ע"ש והנראה בכוונת הסמ"ע דע"כ איירי בגוונא דההיזק מזומן תיכף כשיקשור. ובזה באמת אפי' בתרנגול שיש לו בעלים חייב הקושר הכל. דהא הוה ממש כמעמיד בהמת חבירו על פירות חבירו בסשצ"ד דהמעמיד חייב ע"ש. אלא שצריך להבין דהנה מבואר לקמן סת"י גבי דוחף שור לבורו של חבירו דאם האדם שלא בכוונה שניהם חייבין ע"ש. וגבי מעמיד משמע דלעולם המעמיד חייב הכל ואין שום חילוק בין בכוונה או לא. ונראה פשוט דהתם דהוא העמידה על הפירות והבהמה לא הוה אזלא התם כלל דהשתא אין על הבהמה שום חיוב או שהי' הפירות ברה"ר דאין על הבהמה שום חיוב. ומשו"ה חייב שם המעמיד הכל אפי' שלא בכוונה אע"ג די"ל שותפות דהא גם בכל שותפין קיי"ל כר"נ דהיכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ומשו"ה כיון דבגוונא דהתם ליכא על הבהמה שום חיוב וליכא לאשתלומי מבעל הבהמה משלם המעמיד הכל. ולפי"ז כאן דהתרנגול בל"ה בחצר הניזק ויש עליו חיוב ודאי חייב גם הוא בחלקו כשהאדם שלא בכוונה כההיא דדוחף לבורו של חבירו. וא"כ א"ש דהסמ"ע קאי בקשרו בכוונה. ובכה"ג חייב האדם הכל כמבואר בסת"י גבי דוחף דבאדם בכוונה חייב הדוחף הכל. אבל התוס' קאי אלישנא דר"ה דאמר שם ל"ש אלא נקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב. ומדלא מחלק בקשרו גופי' בין בכוונה או לא. ש"מ בהדיא דאפי' שלא בכוונה חייב הכל ובזה ודאי מודה גם הסמ"ע דגם הבעל התרנגול חייב כדהוכחנו מהא דדוחף שלא בכוונה וא"ש. אבל בכוונה ודאי נכונים דברי הסמ"ע דבזה הקושר חייב הכל וכמו בדוחף בכוונה וכנ"ל ודו"ק. אבל לענ"ד נראה לכ' דהא דאדם בכוונה חייב הכל היינו דווקא בעושה גמר ההיזק וכההיא דדוחף לבור של חבירו. וכן גבי מגלגל בור של חבירו בסתי"א אבל כאן דגמר ההיזק עשה הבהמה אפי' בכוונה אינו אלא כהניח בור ברה"ר דהמגלגל או הדוחף חשיב גומר אפי' הוא בהמה. וההוא דהמעמיד משום ליכא לאשתלומי מיני' דהאי כנ"ל. וע' בסשצ"א גבי מושיט פירות לבהמת חבירו וצ"ע כעת:

סי' שצ"א סמ"ע סק"ד נתחככה בכותל אבל בחבירתה יש לומר דלהזיקה נתכוונה אם לא דגם לאחר שנשמטה הבהמה הולכת ומתחככת בכותל עט"ז שתמה מנין לו זה ובאמת רש"י ברי"פ החובל גבי נזק שו"ר שור בשור גובין בבבל כתב רש"י כגון נתחככה בחבירתה להנאתה ולא כתב הך מילתא דאח"כ הולכת להתחכך בכותל. ואולי דברי הסמ"ע נובעין מהא דב"ק (מ"ד) גבי מועד להתחכך בכתלים להנאתו ופריך שם מנא ידעינן. ומשני דבתר דנפל איתחכך בי' ע"ש והנה לשי' ר"ת שם הוה כשן ממש דעלמא. ולפרש"י שם הוה משונה בזה להפיל על האדם ע"ש בתוס' ובפרק הפרה. וא"כ לרש"י לשי' י"ל דדוקא התם פריך מנא ידעינן אבל בעלמא לא בעי הוכחה אלא דמן הסתם תלינן דלהנאתו. אבל לשי' התו' דהוא כשן דעלמא ואפ"ה פריך מנא ידעינן ש"מ דגם בעלמא בעי הוכחה ובכותל שייך הך סברא דבתר דנפל אחחכך. ובבהמה חבירתה ודאי לא שייך סברא זו. ובעי שאח"כ הולכות להתחכך בכותל. ורש"י לשי' שם לא ס"ל דבעי הוכחה כלל ומשו"ה לא פירש הך הוכחה וצ"ע:

ס"ו כלב שהמית כבש משונה הוא. ודווקא פחת מתה. אבל דמי הנבילה משלם נ"ש. זה שי' הרא"ש שהשיג בזה על רש"י. וע"ש דבהי' תחלתו באונס מודה דפטור אף על האכילה שאח"כ ע"ש. ויש ראי' לזה מהא דנפלה לגינה לקמן סשצ"ד דאפי' אכלה כל היום פטורה וע"ש דמשלמית מה שנהנית ופשוט דכן הוא גם כאן. ומ"מ קשה לי לשי' הרא"ש דתחילתו בשינוי אינו פוטר מהא דדי"ט שם דאכלה בפתורא אין משלמת אלא ח"נ דמשונה הוא. דהרי מבו' בס"ז דלפ"מ דקיי"ל דפי פרה כחה"נ מחויבת על האכילה אף שא"א לחייבה על הלקיחה כלל. וא"כ התם בפתורא נמי נהי דהלקיחה הוה בשינוי מ"מ לשי' הרא"ש הרי האכילה אינה שינוי כלל והוה ליה לחייבה נזק שלם על האכילה וצ"ע:

ס"ז הושיט פירות שמעון בחצר שמעון לפי פרת לוי חייב לוי אם אין לו למושיט לשלם דאם יש לו המושיט חייב ובעל הפרה פטור עש"ך דמשו"ה חייב לוי אם אין לו למושיט דהוה כגזלן שהאכיל שרצה מזה גובה כו' והקצו' הקשה עליו דהא המעמיד בהמת חבירו על פירות חבירו קיי"ל דהמעמיד הוא המזיק והוא חייב ע"ש. וכ"כ בסי' הקודם דהתם כשהבהמה לא היתה כלל בחצר הניזק וזה הביאה לחצר הניזק אבל כאן אף דהפירות הי' במקום שאינה יכולה לטלם ומשו"ה המושיט חייב שהוא עשה ההיזק. מ"מ זה שייך לגבי המושיט אם יש לו אבל כשאין לו לגבי הניזק הא לגבי' ל"ג מאם הי' בתחילה מונחים ברשותו במקום דהבהמה הנכנסת יכולה לטלם דחייב בעל הבהמה. וה"נ בזה אף שהי' מונחים תחילה במקום שלא הי' יכולה לטול והושיט לה זה ודאי לגבי בעה"ח ל"ג כלל. דהרי הי' לו רשות להניח פירותיו בחצירו בכ"מ שירצה וה"נ כיון דפי פרה כחה"נ א"כ חיובא רמיא על בעל הבהמה והוא ג"כ נתחייב לבעה"פ. אלא דכיש לו למושיט חייב הוא לשלם במקומו אבל כשאין לו למושיט לא נפטר בעל הבהמה כלל. וז"ב ופשוט וע' מש"כ בס' הקודם. ש"ך סק"ב הביא דברי הרא"ש והרש"ל שכ' דתוחב פירות לבהמתו של חבירו אינו נותן לו אפי' מה שנהנית. כתי' הראשון שבתו' דדוקא ע"י מעשה בהמתו כגון בהמה האוכלת ברה"ר משלמת מה שנהנית. אבל ע"י מעשה אחר פטור. והש"ך הקשה ע"ז דמ"ש מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. ועוד דפשי' דהש"ס שם גבי בעיא דיש שבח סממנים ע"ג צמר. משמע יותר כתי' השני דחזותא בעלמא לאו מילתא הוא. מדפשיט שם מערלה ושביעית ע"ש. ולענ"ד המעיין היטיב דבמתני' שם גבי לצבוע לו אדום וצבעו שחור הקשו מיורד לתוך שדה חבירו. וכאן הקשו מתוחב לו חבירו אוכלין בביה"ב ואכלה מתוך הרחבה וכה"ג. יראה בהדיא דס"ל דאי אין שבח סממנים ע"ג הצמר. אין לדמות ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. דהתם בשבח שהוא ניכר ומסוים דהוא ממונא וחשוב אבל אי אין שבח סימנים ע"ג הצמר לא חשוב. וכה"ג מחלקינן בחולין ק"ל] גבי מזיק מתנות כהונה או שאכלן דאע"ג דאכלן פטור אע"ג דנהנה מ"מ באנסו המלך גרנו חייב משום דמשתרשי לי' ע"ש. משו"ה הקשו מכל הנהו דאע"ג דהשתא ליתנהו אפ"ה חייב כיון