חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קסה

תביעת ממון ואין זה נוטל בשבועה. וא"כ הכא דלא שייך חזקה זו פשיטא דאין לדון כאן מתקנת נחבל אלא מדין תקנת נגזל ושפיר יש לפרש אפי' במוסר גופו ואין ראי' לחלק בין גופו לממונו:

ואפי' לפי לשון הרמב"ם שם שהוא קנס בחובל די"ל דגם בזה חייב. מ"מ הרי לפי שי' זו גם בנגזל הוא קנס כמש"כ הרמב"ם. וא"כ ע"כ צ"ל דעכ"פ אפי' לשיטת ר"ת אין זה חמור לענין קנס זה כנגזל ממש דהרי בנגזל ודאי יש תקנה אפי' בכופר כמבואר לעיל ס"צ. ובהא מיבע"ל בזה. וא"כ ודאי דה"נ אין לפשוט לענין קנס זה גם מנחבל ממש וע"כ דאף דכתב ר"ת דפשי' דל"ג ממזיק התם לענין דין דאינו משום קנס. אבל לענין קנס פשיטא דכמו דלא פשיט לדמותו לנגזל הכי נמי אין לדמותו לנחבל ודו"ק:

ש"ך סקמ"ה הביא בשם מהר"מ להסתפק אי עדיף להציל הרודף בממונו או באחד מאברי' ולענ"ד הא אברי' הוה סכנת נפשות וכדאמרינן בר"פ החובל זימנין בהדי דעויר לי' נפיק נשמתי' ומסיק דאמדינן לי' ע"ש ואנו אין בקיאין באומד וא"כ ודאי עדיף להציל בממונו וצ"ע:

סקס"ז מראה למי שיראה לגזלן כו' ולענ"ד אפשר דזה חשיב כגורם דגורם דכ' הש"ך בסשפ"ו סק"ג דפטור. ומ"מ י"ל דהכא חשיב כולה כחד גורם וע' משכ"ש בס"ד:

סי' שפ"ט ס"ה אם הרגיל בשינויו פעמים רבות נעשה מועד. לשון זה צ"ע לענ"ד דהא קיי"ל דהוה בעיא דלא איפשטא אי ליעודי גברא. א"כ ל"מ הרגיל השור בשינוי. אם לא שהועד הבעלים בכל פעם וצ"ע:

ס"ח בהגהה וי"א דאינן מועדין אלא לכדרכן כגון ארי לדרום וזאב לטרוף אבל לא איפכא. ע' לקמן סשצ"א דלשי' הרא"ש שם נראה דגם כאן דווקא על פחת המתה. אבל על האכילה הוה לעולם אורחא וע' מש"כ שם בס"ד:

סי"א או שהיא של שניהם להכניס בה בהמה. ואין אחד מהם רשאי להכניס בה פירות עב"י דזה חשוב כחצר המזיק ובודאי דכן מסתבר כיון דהמזיק נכנס ברשות והניזק שלא ברשות וא"כ אינו מדוקדק מה שערבו בסעיף זה. דאינו פוטר אלא שו"ר משום דדרכה בזה וכדמסיק. והרי בזה פטור אפי' אכלה מה שמשונה והוא קרן כיון דחצר המזיק הוא וצ"ע:

סי"ד הי' של אחד מהם לפירות ולשני לשורים והזיקה בהמתו של בעל השורים בשו"ר חייב בקרן פטור עסמ"ע סקי"ג דכתב דהיינו דהזיק לשור של בעל הפירות אבל הזיק לפירות אפי' בקרן חייב וה"ר מסי"ז דהזיקה לטלית חייב והוא תמוה מאוד דהא הזיקה לטלית דשם. היינו דרך הלוכה דהוא רגל כמבואר שם ברא"ש והכי מייתי לה בשו"ע בגוונא דמיוחד לזה לבד לש"ד כדי שיהי' חצר הניזק ע"ש. אבל יש ראי' ברורה מסוגיא דסופ"ק דמקשה אמתני' שם דמוקי לה כר"ט ובמיוחד לו לפירות ולא לשורים. ומשו"ה שו"ר חייב נ"ש ולא קרן ופריך מהא דקתני לאכול הראוי לה שראוי לה אין אינה ראוי לו לא והא מיוחד לו לפירות ע"ש. הרי בהדיא דכיון דמיוחד לו לפירות אף דהזיק את הפירות בקרן חשיב אפי' חצר הניזק לר"ט לשלם נ"ש. וכ"ש לדידן דאינו חצר המזיק לפטור לגמרי. וז"ב:

סט"ו ואם התיז ברה"ר כו' או עץ ארוך מקצתו ברה"ר ומקצתו ברשות הניזק ודרסה עליו ברה"ר ושיברה כלים ברה"נ חייב. זה הוה רגל גופי' כיון דבשעת ההיזק גופי' הוה מכחה ומגופה. וכדמוכח בדמ"ד גבי נתחככה בכותל להנאתה ונפל על האדם דאמרינן דבאזיל מיני' הוה רגל ולא צרורות ע"ש. והנה הרא"ש בס"א כתב על הרי"ף דכ' דהא דשו"ר פטור ברה"ר הוא משום דאורחא הוא דטעם זה צריך להשמיענו אפי' בכה"ג דעץ ארוך דהנזק ברה"נ מ"מ כיון דדריסתה כאורחה ברה"ר פטור ע"ש. ולקמן שם בשם התוס' כתב דבכה"ג חייב. ונלענ"ד פשוט דפלוגתיי' בגי' הספרים [די"ד] בחצר המיוחדת לזה ולזה לשורים ולזה לבד לפירות. ולפי גי' זו שלפנינו בש"ס מבואר בהדיא דאע"ג דהשור הליכתו ברשותו ולא ברשות הניזק אפ"ה כיון דלגבי הפירות הוה רה"נ והביעור ברה"נ חייב אף דהשור הולך כאורחי'. אבל התוס' בשם ר"ת כת' דלא גריס הכי דבכה"ג כיון דהשור הולך ברשות לא חשיב חצר הניזק וגריס לא לזה לשורים ע"ש. וא"כ ה"נ בהך דעץ ארוך כיון דהליכת השור כאורחי' פטור וכשי' הרי"ף. וא"כ לדידן דהובא בסי"ג כגי' דלזה ולזה לשורים גם כאן בעץ ארוך חייב אלא דלכאורה קשה לשי' הרי"ף מהא דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י מסיק בהדיא ברי"פ כיצד דחייב וא"כ לכ' כ"ש רגל גופי' דחייב בכה"ג. ושוב מצאתי קושיא זו בשה"ג ומש"כ שם ליישב הוא לכ' נגד הש"ס בלא שום ראי' ואי"צ להאריך. ולחומר הקושיא הי' נראה דבאמת בסוגיא דריש מכילתא. דבעי הש"ס למה קרי לה לצרורות תולדה דרגל ולא קאמר משום דאורחה כרגל וע"ש במפרשים. ע"כ נראה כמש"כ התוס' גבי בור המתגלגל דאע"ג דאין דרך להתבונן בדרכים מ"מ אי מזיק בהדי דאזלי מכחו חייב דאין לו להשתגע כ"כ בהליכתו ע"ש וה"נ נראה דאע"ג דגם צרורות אין כוונתו להזיק ואינו בזה כקרן מ"מ אינו גם כאורחי' כרגל גופה דזה הוא כאורחי' לדרוס על זה ולשבר אבל שיתיז כ"כ בחוזק שיזיק אין זה כאורחי' ומשו"ה ל"ח לי' דומה בזה גם לרגל. ובזה א"ש טפי הא דבעי לי' שם אי פטור ברה"ר דלפי טעם הרי"ף שכ' בפטור ברגל משום דאורחי' הכא לאו אורחי' כ"כ אף דגם כוונתו להזיק אינו מ"מ יש להסתפק ע"ז למאי דמי כנ"ל. וא"כ י"ל דגם לפי האמת דפטרו ברה"ר אינו לגמרי כרגל דהתם אורחי' והכא אינו אלא משום דכיון דהיא לא שינתה בכוונה להזיק ואף דהוא פשיעה ממנה מ"מ גם הניזק פשע בעצמו שהניח ברה"ר וכמשמעות קצת טעם זה בסוגיא דמחזרת ע"ש. וא"כ בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דהניזק לא פשע כלל באמת יש לחייב בצרורות. אבל רגל גופי' דאורחי' הוא לגמרי פטור אף בזה ויש לזה פנים במשמעות הסוגיא עיין שם היטיב:

ס"כ פרה שרבצה ברה"ר והלכה פרה דרך עלי' כו' הזיקה דרך הלוכה פטורה, התוס' ברי"פ המניח הקשו ע"ז דלמה אית לה רשותא לסגויי עלה הא בהמה נמי איבעי"ל לעיוני כדמוכח בהפרה ע"ש. והנה בדל"ב שם כתב דאף על גב דאי הוזקה ברבוצה פטורה מ"מ כי הזיקה את הרבוצה גם כן פטורה דהוה רגל ברשות הרבים ע"ש. וא"כ לכ' אין הבנה לקושי' ברי"פ. אבל באמת נראה דלדרוס על הבהמה הוה כלרבוץ על פכין גדולים דלכ"ע לאו אורחה כמבואר בס"ז. וכן מבואר סוגיא דברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא דלסלוקי אמידי דגבוה בנא ליפתא ודאי לאו אורחה ולא הוה רגל וא"כ יפה הקשו. והנראה דהנה עוד הקשו בסוגיא דאכלה כסות וכלים דאמר התם ר"ל דאף כו"כ פטור ברה"ר משום כל המשנה כו' והקשו דלמ"ל תו הך דר"ל דפרה רבוצה ע"ש. והנה הרא"ש כתב אהא דכתב הרי"ף אהך דכו"כ דחייבת ברה"ר דהוא משום דעבידי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי דהוצרך לזה אע"ג דבל"ה קיי"ל גבי לבעוטי דאע"ג דהרבוצה שינתה מ"מ לי"ל רשותא לבעוטי ול"א כל המשנה כו'. דשאני כלים דעשוין לדרוס פי' וגם לנשוך כמש"כ בפ"ח ואין זה שינוי גדול כ"כ כבעיטה ולכו"ע הו"ל למימר בזה כל המשנה כו' אי לאו טעמא דעבדי אינשי דמנחי גלימא ואינו נקרא כלל משנה. ונראה דיצא לו להרי"ף ז"ל זה. משום סוגיא דשם דאמר אר"י דמחייב גבי כו"כ לימא לי"ל דר"ל בשתי פרות. ולכ' למ"ל לאמשוכי אר"ל בהא כיון דלא קיי"ל כר"ל בהא. וע"כ צ"ל כמש"כ הרא"ש דנהי דלא קיי"ל כוותי' בשינוי גדול דלבעוטי. אבל שינוי זה דלנשוך כלים אינו גדול כ"כ ובזה מסתבר לן טעמי' דר"ל ומשו"ה איצטריך לשנויי משום דמנחי גלימא ומתפחי ואין זה משנה כלל כנ"ל ומוכרח יותר מקו' התו' הנ"ל אדרבא שם דאמר דלסגויי אית לה רשותא דאמאי י"ל רשות הוה לה לעיוני כנ"ל. אלא דבאמת הפטור שם משו' כל המשנה כו' [ובאמת דרבא אית לי' ג"כ בהדיא הא סברא בהא דשסוהו בעצמו והתם באדם ששסוהו בעצמו אפי' שינה לו השור להזיקו פטור אלא דכאן ברבוצה אית לי' דלהזיק לי"ל רשותא]. אבל כ"ז דוקא להזיק אבל שנוי קצת דלסגוי בעלמא ס"ל לרבא ג"כ כר"ל דאית לה רשותא משום כל המשנה כו'. וס"ל להש"ס דגם הא דכו"כ להא דמי, וא"כ אי ר"י פליג בהא תיקשי הא לא פסק רבא כר"ל לגבי ר"י אלא בתלת. ומשו"ה הוצרך להך שנויא ומשו"ה הביאו הרי"ף. וא"כ א"ש הא דאיצטריך דר"ל בשתי פרות דהא מהא דכו"כ לא שמעינן שינוי גדול דבעיטה. דהא באמת לדידן אף דלי"ל הא דר"ל בשתי פרות הוה ס"ל כוותי' בכו"כ אי לאו דעבידי אינשי דמנחי גלימא וזה נכון. וממילא כבר נתיישב קושי' התוס' דהו"ל לעיוני דכבר בארנו דס"ל להש"ס בהדיא דהפטור הוא משום כל המשנה כו' כל שלא שינתה שינוי גדול כבעיטה אלא דרך הלוכה ודו"ק:

סי' ש"צ ס"ד וכן חזיר שהי' נובר באשפה והתיז צרורות כו' התו' כתב ע"ז דקמ"ל צרורות דשן דלהנאתו עביד. והנה רש"י כתב גבי הטילה גללים לעיסה בשם רבותיו במשלת דאיל"ה להנאתו הוא והוה שן. וכתב ע"ז דל"נ דשן דווקא בטינפה בגופה