חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קסד

ומשמעות הסוגיא דדוקא בהליכתו פליגי שם אבל היכי דקריעת השיראין הי' בב"א עם ההנחה שפיר באין כאחד ע"ש היטב. ואי ס"ד דגם בזריקת החץ כבר מתחייב משעת הזריקה א"כ אפי' נעשית עם ההנחה לענין ממון כבר נתחייב משעת הזריקה קודם החיוב מתה אלא על כרחך כשי' התוספות דבזורק חץ אין החיוב אלא על שעת גמר ההיזק ובנעשית עם ההנחה שפיר באין כא' ודוק:

סי' שפ"ז שמין למזיק בידו. כדרך ששמין אם הזיק ממונו:

עסמ"ע דפי' דקמ"ל דלא נימא שמחויב לשלם דוקא בהמה או כלי שלימה כמו בגזלן כו', ולענ"ד אין זה מדוקדק דע"כ דלא הוה ס"ד לדמותו לגזלן, דהא יליף לה בש"ס ממכה בהמה ישלמנה ועביד שם צריכותא להא דוהמת יהיה לו דכתיב בשור ע"ש. והרי בשור מסיק שם בהדיא דלהא לא צריך קרא דישוב קרא נמי לפחת נבילה אתי. וכן מסיק המחבר בפירוש דהדין כדרך לרבות ש"כ ואפי' סובין וכי איצטריך קרא לפחת נבילה. וש"מ דהאי שנתבאר בשור שהזיק בסי' ת"ג והיינו לה"נ כמבואר שם. ואי ס"ד דהכא אצטריך רבויא דא"צ ליתן שלימים א"כ אין לנו יתורא לה"נ וע"כ דמסברא לא הוה מדמינן ליה כלל לגזלן וכי איצטריך קרא לה"נ ודו"ק. ומיהו נראה לענ"ד דגם כאן דווקא בלא אגבי' תחילה. אבל אגבי' כבר נעשה עליו גזלן. כדאמר גבי זורק מטבע של חבירו לים דבאגבי' קניא. וא"כ קיי"ל לעיל סשנ"ד וסוסשס"ב דאין שמין לגנב ולגזלן וצריך לשלם דוקא במעות. וכ"כ הש"ך גבי זורק כלי מראש הגג. והי' תחתיו כו"כ דבאגבי' מחייב בהשבה ע"ש ודוק:

ועש"ך דכתב דגם כל מזיק אם אפשר לתקן חייב לתקן. וראיתי מי שהקשה עליו מהא דהפרה דשור שנכנס לחצר חבירו שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות דבעל השור חייב בנזקי חצר ובעה"ח חייב בנזקי הבור דעליו רמיא למליא. וש"מ דאין המזיק חייב לתקן ע"ש ולענ"ד דלחצר חבירו שאני דהא אפי' פועלים לתבוע שכרן אין רשאין לכנוס כדלקמן שפ"ט. וכ"ש שאין זה רשאי להכניס בה פועלים שלא ברשותו וכ"ז שלא תבעו לתקן את החצר. אין החיוב עליו אלא במעות. וכ"ש הפקיר את החצר אח"כ כדהתם אין זה נפטר בתיקון החצר המופקרת. אלא כבר נתחייב לשלם לו ע"ש היטיב:

סי' שפ"ח ס"א המזיק ממון חבירו כו' הרי הניזק נשבע בנק"ח ונוטל עש"ך דהאריך לענין היזק שלא בכוונה אי עשו תקנת נגזל. ולענ"ד במקומו הוא מוכרע דהרי מקור הדבר ממה שאמרו שם דלר"י דמחייב בטמון באש עשו תקנת נגזל באשו ע"ש. ומדנקט לר"י ולא רבנן. משמע דהיינו מדליק בתוך שלו דמדליק בשל חבירו גם לרבנן חייב בטמון וכמש"כ התו' שם. וכ"ש לשי' הרמב"ם דמזיק בכוונה חייב בכ"ד אפי' לדידן וע' מש"כ בסמוך וא"כ ע"כ לא קאי הסוגיא אנא בלא כיון להזיק ולא חייב אלא לר"י וע"כ דאפ"ה עשו תקנת נגזל וז"ב:

שם בהגהה וי"א דאפי' הי' שם עדים שהי' שם מרגליות פטור. עש"ך דהרמב"ם והרשב"א חולקין בזה והאריך ליישב פירוש הסוגיא אליבייהו. ולענ"ד באמת אדרבה שי' הי"א קשה מאוד לפטור בזה מזיק בידים דהרי אדם המזיק חייב אפי' באונס אם לא אונס גדול כמבואר ברסשע"ח ע"ש וא"כ תמוה לפי ענ"ד לחשוב זה דלא סלק אדעתי' שהי' שם מרגליות לאונס גדול דמ"מ מי אנסו להזיק וכמש"כ התוס' בגטין (נ"ג) גבי חכם שטימא את הטהור דאגע בי' שרץ דחשיב פושע דמה היה לו להחזיק דבריו ע"ש. ולולי שאיני כדאי הי' נראה להשוות המחלוקת דהרמב"ם דמחייב בזה ודאי לא איירי אלא בהזיק בכוונה גמורה וכמש"כ הש"ך גופי' לקמן סתי"ח סק"ו ע"ש ובזה א"ש דסוגיא לא קאי בהזיק בכוונה אלא בנתחייב משום פשיעה וכמש"כ הש"ך גופי' לעיל בסמוך גבי בטש בכספתא ושדיא בנהרא דמשמע דלא כיון לשדיא בנהרא וכן מדמה לה שם למדליק בתוך של חבירו דמתני' דהיינו דלא שרף בכוונת היזק וכדמוכח לקמן במחבר שם. ובכ"ז דאינו מחויב אלא בשביל שלא שמר עצמו כראוי בזה ודאי הוה אונס מה דנא סליק אדעתי' וע"ז הוא דכ' ר"י דפטור כדלא סליק אדעתי' אבל מזיק בכוונה גמורה גם הר"י מודה דחייב דאין זה אונס כלל ועיין מה שכתבתי לעיל סרצ"א:

ס"ב בהגהה ואפי' אנסוהו ולא א"ל על מה והראה ממון חבירו עש"ך שמפקפק בזה. וכבר כתב ברסשפ"ו דכבר כתב כן הרשב"א בחידושיו אהא דרבה דהראה מעצמו חייב דהיינו אפי' באונס אם לא בפירשו שאונסין אותו על זה דאי לאו הכי פשיטא דהיינו מתני' וברייתא. וכעין זה כתב הב"י בסר"ה גבי תלוה ויהיב דכשלא אנסו לתן לו אלא אנסו סתם והוא נתן לו כדי שיפטור לא מיקרי תלוה ויהיב. וכ"ש כאן. וע"ש בסוהסי' ובש"ך שם ומה שכתבתי שם ודו"ק:

סמ"ע סקי"ב דלכתחילה לא יראה אפי' באונסין אותו. ונראה דאע"ג דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ הכא כשמראה על חבירו חשיב קצת ג"כ כס"נ לגבי' ותדע דבמראה מרצונו חשיב כרודף וניתן להצילו בנפשו. ולפי"ז לענין אונס ממון בש"ך סקכ"ב. וכן א"י להציל את שלו מידו בענין אחר בס"ה בודאי צ"ע להקל:

ס"ד שותפין שהי' להם חוב אצל עו"ג עש"ך דהמחזיר משכון מיקרי נשא ונתן ביד. כדאמרינן בסנהדרין גבי זיכה את החייב שהי' לו משכון ונטלו ממנו. והאחרונים דחו זה דהתם ישראל מישראל קונה משכון. אבל ישראל מעו"ג ל"ק משכון ולא הוה אלא כשאר מזיק שעבוד. ומ"מ נכון לענ"ד כדברי הש"ך דהרי מבואר בכתובות (נ"ט) דאפי' משכון קרקע דאין בע"ח קונה משכון קרקע כמש"כ התוס' ב"מ (ס"ז מ"מ אין הלוה יכול להקדיש ולמכור ועש"ך סרי"א דעכ"פ מה שכנגד החוב בודאי דלכו"ע אינו יכול להקנות. וא"כ ודאי דהוה"ד לוה עו"ג לא עדיף בזה. וע' תוס' ב"מ (ע"ג) גבי ר"מ משכן לי' ההוא עו"ג ביתא הדר זבנה לרבא ודו"ק וכיון דכבר אינו ברשות הלוה למוכרה ודאי דזה עדיף משאר שעבוד ולא מיקרי גרמא בעלמא. והכי משמע בהדיא בב"ק (ל"ג) גבי שור תם דדווקא עד שלא עמד בדין דמכרו מזיק מכור והקדישו מוקדש חשיב שחטו כמזיק שעבוד. אבל לאחר שעמד בדין דמכרו אינו מכור חייב השוחטו כמזיק גמור ע"ש ודו"ק:

ס"ז או שנאנס ונשא ונתן ביד עש"ך שכ' דכיון דהוא אנוס פשיטא דלא עשו תקנת נגזל [והיינו כמש"כ בסק"ב בשם הרש"ל דאפי' בשוגג ליכא תקנת נגזל כ"ש באנוס כדהכא] וא"כ כיון שהוא מכחישו בברי נשבע [פי' כמה הפסידו] ופטור [פי' ממה שכופר] דהא אינו נפסל כו'. והיינו במכחיש בברי נשבע על טענתו ובאומר א"י סגי בשבועת א"י כיון דבאונס ליכא תקנת נגזל הוה כניזק ברי ומזיק שמא בעלמא דפטור וכ"ז פשוט והמסגרת השולחן לא דק בזה כלל ע"ש ודוק:

שם ואם תפס אין מוציאין מידו. ע' ראב"ד פ"ב מהלכו' גניבה גבי ספיקא דמכרה חוץ ממלאכתה דכתב דגבי קנס לא מהני תפיסה מספק כ"ז שאין ב"ד יכולין לפסוק חיובו דקנס ליכא עליו שום חיוב קודם שעמד בדין. והנה כאן לא השיג על הרמב"ם בדין זה דתפס. וי"ל דהראב"ד לשי' דס"ל דדד"ג הוא דינא. ולפי הסכמת הש"ך בסשפ"ו דהוא קנסא. אפשר דיש לחלק גם בזה בין קנס דאו' לקנס דרבנן וכמש"כ כאן בסקנ"א ע"ש:

ש"ך סקל"ח הוביא דברי הרשב"א דבתפס שלא בעדים נוטל שלא בשבועה. והקשה עליו דלעיל במצוה על המשכון פסקינן דאפי' בלא עדים דאית לי' מגו צריך לשבע ולענ"ד לפי"מ שהעלה בעצמו בסוף ספ"ט דהיכי דגם בלא המגו הי' נשבע ונוטל כשיש לו מגו אינו צריך שבועה ע"ש. וא"כ כיון דהוה בעיא דלא איפשטא אי נוטל בשבועה אף דמעיקרא הי' הנתבע מוחזק ולא הי' נוטל בשבועה מ"מ כשתפס בלא עדים דהממון כבר בחזקתו ובודאי נוטל והשתא הספק על השבועה. דאי הי' הדין דאפי' בלא תפיסה הי' נשבע ונוטל השתא כשתפס שלא בעדים דיש לו מגו אי"צ שבועה. וא"כ על השבועה השתא הוא המוחזק ומשו"ה אינו נשבע ודו"ק:

ס"ז בהגהה אבל מוסר גופו של חבירו (לגזלן מוחזק) הנמסר נשבע ונוטל עש"ך שחולק בזה והקצו' כתב דלשי' ר"ת דאיבעיא דמראה אינו אלא כשהמראה כופר. אבל כשא"י ודאי נשבע ונוטל כשאר מזיק דעשו תקנת נגזל במזיק ובעיא דהש"ס שם אינו אלא להחמיר במראה יותר משאר מזיק אפי' בכופר. וא"כ במוסר גופו דבמזיק לגוף אפי' הוא כופר כבר איכא תקנה דנחבל נו"נ. א"כ ה"נ ודאי דגם המוסר גוף של חבירו ל"ג מיהו משאר נחבל וא"כ גם כאן אפי' הוא כופר ג"כ פשי' דנשבע ונוטל כנחבל. וע"כ דהבעיא אינו אלא במראה ממון ולא במוסר גופו לגזלנים ודבריו תמוהין לי דהתם הא דנאמן הנחבל אינו אלא כשהוא חבול שתים לפנינו וזה אומר דלא חבלתי בו אלא אחת דאיכא חזקה דאין אדם חובל בעצמו. אבל כשכבר נתרפא החבלה וז"א חבלתי בו אחת וז"א שתים. ודאי אינו אלא כשאר