חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קסב

דשקל כנגדן. ע"ש בפירש"י דהיינו משום דהמעשה גופי' לית בי' פסולא אלא משום מחשבה בעלמא אהא ודאי לא מחייב ע"ש. וא"כ כ"ש דלדידן ודאי דלא מחייב בכה"ג [וע' ברמב"ם ובחידושי הרשב"א במה שחילק בין זה לכהנים שפיגלו במקדש ודוק] והנה כאן אי נימא דבישראל המנסך ודאי חזקה לצעורי אלא דבשותפות יש הוכחה דמיכוין לאיסורא. אבל המעשה מצד עצמה אין עליו שם אסור. ומה דיש הוכחה משום השותפות זה ודאי אינו עושה היזק ניכר. וע' בתו' ריש ב"ב דכ' גבי מטמא דאפי' השרץ על הפירות מי יודע אם הוכשרו. ובודאי דהיינו אפי' באמת הוכשרו מ"מ זה אינו ניכר על המעשה. וה"נ כיון דכל ישראל חזקה שאין אוסרין א"כ אין על המעשה שם אסור אלא משום ההוכחה דמשל שותפות. זה אינו ניכר על המעשה. והוה כמחשבה בעלמא. ואהא משני שפיר בישראל מומר דמעשיו עצמן סתמא אוסרין ואינו דומה לשותפות ודוק:

סי' שפ"ו ש"ך סק"א האריך להוכיח דדיני דגרמי קנסא דרבנן ולענ"ד אין ראיותיו מכריעות כלל. והנה ראי' העיקרית שלו מהא דבעי אי עשו תקנת נגזל במראה לגזול אע"ג דלמזיק ודאי עשו תקנת נגזל. וכן מדפטר מראה לגזול באונס. ומזיק גמור פשוט לעיל סשע"ח דחייב. והקשה בעצמו דא"כ למה בעי שם אי דינא אי קנסא ליפשוט מברייתא דישראל שאנסוהו להראות פטור. וכ' די"ל דהאי ברייתא לא ס"ל כלל דד"ג. והא דנקט אנסוהו משום רבותא דסיפא וכ' ראי' מדאיצטריך רבה שם למימר דהראה מעצמו כנשא ונתן ביד ע"ש. והנה תמה אני דכתב דמהך ברייתא אין ראי' דהא בהדיא אייתי לה רבא שם לראי' דבאונס פטור והיינו ודאי לדידן דדיינינן דד"ג ואפ"ה באונס פטור ע"ש היטיב. ומש"כ ראי' דרבה אשמעינן שם דהראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי כבר פי' שם הרשב"א ז"ל דהיינו דאנסוהו סתם והוא הראה מעצמו לפטור מהם דזה חייב. והביאו הרב לקמן סשפ"ח ס"ב. וכתב באמת דע"כ צ"ל דהא אשמעינן רבה דבלא"ה היינו בריי' דשם. ועוד יש לתמוה על הש"ך דמפרש דרבה אתי לאשמעינן דמראה חייב. דהא עכ"פ שמעינן דר"מ דן דד"ג. והול"ל הלכה כר"מ ודו"ק. ועיקר הקושיא למה פטור באונס. הנה באמת באונס גמור ודאי מבואר לעיל סי' שע"ח שם דמזיק בידים גם כן פטור. ולכ' אנסוהו בנפשות אין לך אונס גמור מזה. [והנה כתב שם הש"ך סק"ב דבמזיק בכוונה חייב אפי' אונס גמור כמו נרדף ששבר את הכלים ע"ש. ואינו נודע טעם בחילוק זה. וגם ראי' מנרדף ששבר א"י כלל דהתם לא אנסוהו כלל לשבור אלא שהי' נרדף וברדיפתו שבר. וע"ז לא הי' נאנס והוא פשוט]. אלא דבנשא ונתן ביד חייב אפי' אנסוהו לשי' הרי"ף ודעימי' אבל באמת כבר נתקשה הש"ך בעצמו לקמן סשפ"ח דהרי בודאי אינו מחויב להציל ממון חבירו בנפשו ע"ש. ובאמת נראה לי דנשא ונתן ביד אינו מדין מזיק. אלא דזכה בהן כגזלן. וכי נאנס לדידי' נאנס. והוה האונס על עצמו. אבל מזיק אפי' בידים פטור כשאנסוהו וכ"ש בגרמי וא"כ לק"מ ועוד נראה לי סברא נכונה דהנה באמת בכל המזיקין חוץ מניזקי אדם גופי' מבואר בהדיא בכ"ד דאונס פטור. דנפרצה בלילה פטור וכן נטרי' שמירה מעולה וכה"ג. אלא דבאדם המזיק בידים רבי רחמנא אונס כרצון. וא"כ נהי דגרמי מדאו' מ"מ כיון דאינו עושה ההיזק בידים לא עדיף משורו שהזיק דלא מחייב באונס וא"כ באמת פטור אפי' אינו אונס גמור הפוטר באדם המזיק בידים ובזה א"ש גם הא דתקנת נגזל דהא בכל המזיקין לא עשו ג"כ תקנת נגזל כמבואר בהדיא בכ"ד וברי"פ שור שנגח את הפרה דאפי' ניזק ברי ומזיק שמא פטור ולא עשו תקנת נגזל אלא באדם המזיק בידים. או באש דקיי"ל אשו משום חציו דהוה כאדם המזיק ויתבאר יותר בסתי"ח בס"ד. וא"כ בגרמי ג"כ דאינו מזיק בידים ודאי די"ל דלא עדיף משאר מזיקין ומשו"ה שפיר מיבעי לי' אי עשו תקנת נגזל ודוק:

עוד בנה יסוד מקו' התו' גבי טבח שור הנסקל דאמרינן ר"מ ס"ל כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי ולא אמר רבי מאיר לטעמי' דדד"ג. ותי' שני תי' חדא דיש סברא לומר דדוקא בשטר שראוי לכל העולם מחייבינן אבל התם דלא חזי אלא לדידי' לא הוה ממון. עוד תי' דמשום דד"ג לא מצינו אלא דמחייב קרן אבל לא מצינו שיתחייב כפל. וסתר שני התי' על התו' הראשון הקשה דמאי סברא הוא זה לחלק אי ראוי לכל העולם. עוד הקשה דא"כ הול"ל בפרק הגוזל שם איפכא ג"כ עד כאן לא פטרו רבנן אלא בקדשים דאינו ראוי לכל העולם. וכזה גם על תי' השני דעד כאן לא פטרו רבנן אלא בכפל. ומזה הוכיח שי' דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן. ולא מדינא כלל וא"צ לכל החילוקים ולענ"ד אין כל זה מוכרח כלל. ומה שהקשה דמאי סברא היא זו הנה כבר הוכיחו הת' סברא זו בב"ב (צ"ד) גבי בורר צרור מגרנו של חבירו דכ' דחייב לכ"ע דדוקא בדבר שאינו שוה אלא לדידי' לחוד מיקרי גורם לממון ופטרי רבנן אבל כאן הרי שוה לכל העולם ע"ש. ואפי' בדבר שהוא ממון גמור לדידי' לחוד צריך לומר ע"כ דלא הוה ממון. וראי' מסוגיא דטבח שוה"נ דהכא גופא דלא מוקי לה בשור של קטן דאיתרבי למתה משור שור שבעה. דלקטן ודאי הוה ממון דלא שייך איסור הנאה לדידי' וא"ש ככו"ע ולא איצטריך לאוקי כר"ש. וע"כ כיון דלא חזי אלא לדידי' לא חשיב ממון. [ובחי' לפסחים (כ"ט) הארכתי בזה להוכיח מסוגית הש"ס גבי חמץ של הקדש. דלא הוה ממון מה שיכול ההקדש עצמו למכור לעו"ג שיתן לכלבו למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אליבא דרבנן דחמץ אסור בהנאה לישראל. כיון דלא חזי אלא לדידי' לא מיקרי אלא גורם לממון ע"ש. ובזה אין אנו צריכין למה שנדחקו שם התו' דהתם דאינה אלא קדושת דמים ולא מיתסר אלא מדרבנן אינו אסור להסיקו תחת תבשילו אפי' למ"ד אין פודין. וגרסינן שם דכ"ע פודין יעו"ש היטיב] וא"כ סברה זו ברורה ומוכרחת. ומה שהקשה לסברא זו דא"כ הול"ל דאפי' רבנן דר"ש מודו הכא דחזי לכו"ע דהוה ממון. לכ' באמת היינו דמסיק שם אמימר דלמאן דדאין דד"ג מגבי בי' שטרא מעליא דהיינו אפי' לרבנן. ומה שהקשה לתי' השני דהול"ל ע"כ לא פטרי רבנן אלא לענין כפל. לכאו' הוא תמוה מאוד דהרי רבנן דר"ש פליגי גם באונאה ושבועה הרי דגם הקרן לא חשבי לי' ממון וזה פשוט. אמנם מדברי הרמב"ן נראה דס"ל בהסבר הדברים דאע"ג דאינו ממון לכ"ד לענין שבועה ואונאה. מ"מ מזיק חייב על שגרם לו היזק וא"כ באמת אין הכרח מרבנן לפטור. וצ"ל כמש"כ לתי' הראשון דהוא בכלל דברי אמימר דלמ"ד דד"ג חייב אע"פ שאין זה גופי' ממון וכנ"ל. ובזה נדחה יתר הראיות דמנ"ל לאמימר דלמאן דדאין דגרמי מחייב דפשוט דכיון דמחייב בגרמי א"כ גם השורף הרי גורם לו היזק ממון גמור. וכקושית התוס' דב"ק דגרמי עדיף בזה מגורם לממון ודוק. ומה שהקשה דהול"ל גם מגבי בי' דמי חמץ. פשוט דלק"מ לפמש"כ התו' דבזה שאינו ראוי אלא לדידי' לא מתחייב מדד"ג ולא מיקרי אלא גורם לממון ובאמת בחמץ פטור לפי שי' דלא הוה אלא גורם לממון כנ"ל וע' בסמוך סקי"א. וא"כ פשוט דהוה ספיקא:

שם בהגה דלא שייך לפנים משוה"ד אי כו"ע פטורי. לא ידעתי למה לא הביא דברי התוספות שם. שכתבו סברא זו ודחו אותה עיין שם:

סק"ג לענין גורם דגורם כ' כגון שולח את הבעירה ביד חש"ו ושרף שטרות וכ' ובמסר לו שלהבת. לכ' זה הוה כאש ולא משום גרמי והול"ל הראה שטרות לאנס ושרפן האנס ומדברי הש"ך לקמן סשפ"ח נראה דמסר לאנס הוה כשרפו וזה בעשה בידים אבל בהראה לכ' הוה גורם דגורם וצ"ע:

סק"ד האריך להשיג על הרש"ל. שכ' דרש"י לא יטעה שגרמי וגרמא הכל אחד דגרמי מסיק בהגוזל דחייב וגרמא פטור לכ"ע ע"ש. וכונת הרש"ל דודאי אפי' למאן דמחייב בגרמי בגרמא מודה דפטור כדמוכח בפשי' בכל הש"ס וע"כ דלאו חד מילתא הוא וע"ז לא יישב כלל. ומש"כ להוכיח מדברי רש"י בב"ק גבי הזורק מטבע של חבירו לים ושף טעמא דרבה בכולהו משום גרמא בנזקין. בהדיא שם הרא"ש דמדכ' רש"י אהא גרמא. ש"מ דס"ל לרש"י דזה פטור לכו"ע אפי' לדידן ע"ש שדעתו דלא קאי אשורף דלא כהש"ך. וס"ל ג"כ ברש"י דגרמא לחוד וגרמי לחוד כשי' הרש"ל ודוק:

סק"ז כ' דמשמע בש"ס ופו' דהכה על כלי ופחתה הוי היזק גמור ולא הוי כשף מטבע של חבירו ע"ש. ולא ביאר הטעם לחלק בזה והנה לפמש"כ ברסשס"ג דשף מטבע הוי היזק ניכר והא דפטרינן לי' בזה אינו אלא משום גרמי דאין גופו ממון כשטרות. א"כ פשוט דבכלי ה"ה מזיק גמור ויש לחייבו ונראה לי ראי' ברורה לחייב בזה מהא דמוקי בדכ"ג חיובא דשן אי פ"פ כחה"נ בשף צלמי ע"ש. הרי דזה חייב אפי' בבהמה. וע"כ דדוקא צורת מטבע דאינן לנוי אלא משום ההוצאה זה הוי גרמי. אבל צורות העשויות לנוי הוי היזק גמור וכ"ש פחת כלי. ודוחק לומר דמחקה גוף הצבע מיקרי חסרי' כמו שייפא בשופינא דגם במטבע חייב דזה ודאי לית בי' ממש