חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קסא

ע"כ דאתי האי קרא לברכה דלפניו דלאחרי' נ"ל מוברכת, ואם כן. באמת ביין הוה ברכה לפניו לרבי לשי' מדאו'. ואע"ג דהתוס' שם כ' דהך דרשא הוה אסמכתא היינו לבריי' דהתם דנ"ל מכאן ברכה לפני' ולאחרי' לכ"ד. וע"כ לא נפיק כ"ז מהאי קרא ושמע מינה דהוי אסמכתא. ועיקר קרא אתי לכדהתם לאחלי' והדר אכלי' ולדבר הטעון שירה כו'. אבל עיקר האי דרשא ודאי לאו אסמכתא דהא דרשינן מיני' דרשה גמורה לרבעי לחילול ולכרם דווקא. וא"כ לרבי דנ"ל כרם מהתם. א"כ ע"כ דלדידי' עיקר קרא לברכה לפניו אתי והוא דאו' ממש לשי' ודוק היטיב:

סק"ד למד מדברי הרא"ש דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן לאחר למול בנו ע"ש וכבר השיגוהו כל האחרונים. ולענ"ד ראי' מוכרחת מהא דחולין דת"ח צריך שילמוד ג"ד כ' שחי' ועלה. ואי ס"ד דהיכי דיכול למול בעצמו. מחויב דוקא למול בעצמו. וע"כ דכשאינו יכול נמי. אינו אלא משום אונסו שא"י. וא"כ ודאי ע"כ הרי כו"ע צריכים ללמוד כדי שלא לבטל המצוה זו. וכה"ג דקדקו התוס' שם גבי קשר ש"ת ע"ש. אלא ע"כ דשפיר יוצא בשליחות. אלא דאפ"ה ת"ח צריך ללמוד כדי שיעשה המצוה בעצמו. דמצוה בו יותר מבשלוחו וכדמצינו גבי הבדלה דכ' הסמ"ע לעיל סרצ"א מהא דב"מ דאי ת"ח הוא סבר בעי לי' זוזי לאבדלתא. דת"ח אינו יוצא בהבדלה של ביה"כ ע"ש. והיינו דצריך לעשות בעצמו. והמג"א בסרצ"ו כ' עליו ל"י למה ע"ש. ופשוט דהוה מטעם זה דיעשה בעצמו ודו"ק:

שם הביא דברי הש"ג דהזמינוהו לברך ברכה"מ ובא אחר וחטף וברך חייב לו מ"ז. ולא הבנתי דהא ברכה"מ לא רמיא עלי' לברך ולא עדיף מקה"ת דאפי' קראו לכהן דאסמכוהו אקרא דוקדשתו אפ"ה לא חשבינן לי' מצוה דיליה. ואפי' לפי"מ שכתב הש"ך דאיירי דסגר הדלת לפני' ולא הניחו לברך עם זימון. והשמיעה את הזימון ודאי הוה מצוה דרמיא עלי'. אבל את זה הרי לא חטף ממנו כלל. אלא דביטל ממנו. ובכה"ג לא מצינו שנותנין עשרה ז'. דדווקא בא אחר וכסה אמרו אבל בא אחר ורבה מים על הדם. באופן שנתבטל מצות כיסוי. לא שמענו דיתן לו וכ"כ בהדיא הט"ז יו"ד סכ"ח סק"ח וצריך עיון:

וע' בפ"ת שכ' בשם הח"ס גבי מי שרימה בחבירו והוליכו ד"מ למול בן ואין לו שכ' דחייב לו י"ז מלבד שכר פסיעות. והנה מש"כ מלבד שכר פסיעו' זה ודאי ליתא דכבר כ' התו' בב"ק דאפי' מצוה וברכה אין לו אלא עשרה ז'. אבל עיקר דבריו צ"ע לענ"ד דכאן דמעיקרא לא הי' לו א"כ הוה מ"ט ואין לו אלא שכר טרחו כפועל. ומיהו י"ל בזה ע"פ דברי הרא"ש שהביא הרב לעיל סוסשל"ב דפסק לפועל כור חיטין בשכרו יכול לכתחלה ליתן לו דמיו דאין חיוב שכירות אלא בדמיה. א"כ מעיקרא לא הי' כאן מקח אלא חיוב בדמים. ודמי מצוה כבר פסוק עשרה זהובי'. אבל לענ"ד עדיין תלי אי הוה דינא או קנסא. דאי קנסא לא שייך כאן. כיון דלא חטף ממנו שלו לא מצינו דקנסו בכה"ג אלא דללישנ' דדינ' שפיר י"ל דנתחייב לו בשכר זה וכשבטלו ממנו צריך לשלם לו וצ"ע וע' ש"ך דהביא בשם היש"ש דבזמנינו שקונין עליות ובא אחד וחטף ממנו חייב לשלם לו והשיג עליו ע"ש. ולפי"ז אפשר דבזה גם כן ודאי הרי מתחייבים לו כולם בזה דקי"ל דדברי רבים א"צ קנין. וללישנא דדינא שפיר י"ל דחייב וצ"ע:

סי' שפ"ג ס"ב בהגהה וכן ראובן שלקח כלי שמעון וסמך בו חביתו כו' עי' בש"מ ר"פ המניח שהביא זה בשם הירושלמי וע' במש"כ בזה בסת"י בס"ד:

ס"ד ה' שהניחו ה' חבילות על הבהמה כו' ואם אין ידוע כולם משלמים בשוה. ע' קצוה"ח שהאריך בזה דכיון דהוה ספיקא ליפטרו תרווייהו וכבר כת' בזה בישוב שי' רש"י בסש"ט דבשוכרים או אומנים דכיון דנעשו שומרים ונתחייבו בו לשבע שלא פשעו. לגבי הבעלי' הוה שני' מחויב שבועה ואיל"מ ע"ש. וכן כאן אי ברשות הוו שומרים. ושלא ברשות כ"ש דנתחייבו עליו. והוה א"י אם החזרתי ודוק:

ס"ה הכובש בהמת חבירו בתוך המים כו' ודווקא שאחזה בידו אבל סגר עלי' הדלת שלא תצא י"א דפטור מדיני אדם. הנה לרבינא בסנהדרין שם דמחייב מצמצם ודאי אין לחלק בזה דהא מחייב שם גם פרע עלי' את המעזיבה אע"ג דאינו עושה בגופו. ובלבד שיהא ההיזק תיכף ע"ש. אלא דבאמת בעיקר הפלוגתא ק"ל דלא כרבינא שם אלא כמאן דפטר אלא דמחייבינן הכא מכח דינא דגרמי. ומשום דד"ג בעינן דווקא שיעשה ההיזק בגופו. ותלי בפלוגתא דסשפ"ו גבי סילוק הכרים והכסתות. ולשי' הרמב"ם שם ודאי חייב אלא דהטור והרב לשי' שם דפוטרים וע"ש היטב:

סי' שפד ס"א או שפטר מים על חבירו כו' והם תולדות של אדם כו' עב"י שדקדק למאי נ"מ קרי להו תולדות. וע' סנהדרין שם לענין מיתה דבכח שני פטור. ומיהו לענין נזיקין ודאי דגם לבתר דנייח חייב דהרי הוא בור שחייבה עליו תורה בנזיקין. אבל מ"מ נ"מ דפטור בו כלים. ואין לומר דבכח שני הוי ג"כ כאש וא"כ חייב אפי' כלים. דזה אינו דהרי באש חייב ג"כ מיתה לדידן דקי"ל דאשו משום חציו. וע"כ דהא קיל מהאש. וא"כ נ"מ דקרי לי' לכחו תולדה דפירושו דאינו גוף האדם. ונ"מ דמש"ה כח שני פטור מתורת אדם אלא מתורת בור ודוק היטב:

ס"ב היה מכה בפטיש ויצא גץ כו' הש"ס תני לה בהדי אש וע"ש בתו' ד"ס ד"ה ר"א. ומ"מ לדידן אין נ"מ בזה דאש נמי כל היכי דלא כלו חציו הוי כאדם ממש. ואף דלשון זה הוא מהרמב"ם והרמב"ם פוטר טמון באש אפי' לא כלו לו חציו. צ"ל דהכא כיון דניחא לי' דתיזול הוי כמדליק בתוך של חבירו ועי' לקמן סתי"ח ודוק:

ס"ד ואם הם שכירי יום האחרון חייב וכולם פטורים כו' נראה דהיינו בנפל בפשיעתו שלא הניחו כראוי ומש"ה חייב אבל בל"ה עד כמה ליחייב וליזול. ואפשר דהיינו באונס דכעין גניבה דאדם המזיק פטור אלא דבשכר חייב כעין טבח אומן שקלקל דבשכר חייב ומשום הכי בקבלנות דהם שותפין על האחריות כולן חייבין וע' לעיל סי' ש"ו ודו"ק:

סי' שפ"ה ש"ך סק"א דכולהו היזק שאי"נ קנסינן לדידן דקיי"ל דילפינן מקנסא ואני תמה דלפי מאי דקיי"ל דשף מטבע וצורם אוזן בכור פטור והרי ל"ג התם מהיזק שאי"נ וכן פירשו שם בהדיא התו' והרא"ש דטעמא דהתם בשביל היזק שאי"נ ע"ש וש"מ דלא ילפינן מקנסא. ובאמת עיקר הראי' שלו מסוגיא דחולין דנ"מ לברהמ"ז כ"כ בסשפ"ב דלא משכחת לה כלל בברהמ"ז להאי דינא יעו"ש. וע"כ כמש"כ שם הש"ך דלשכרא בעלמא בעי לה הש"ס וא"כ אין כאן ראי' כלל. ומהא דקיי"ל כרב לענין מנס אין ראי' להא דילפינן ודוק:

ס"א אין מחייבין בנו אחריו עש"ך מש"כ דבעמד בדין גובה מבנו ומש"כ המחבר לעיל דנתחייב קנס בב"ד שהי' בא"י] אינו גובה מבנו פי' דהיינו בחייבוהו יותר ממה שהפסיד וראי' שכתב שם דנתחייב בעבור שהראה לגזול גובה. ולא הבנתי חילוק זה דכיון דס"ל דבעמד בדין נתחייבו נכסים מאי נ"מ אפי' ביותר ממה שהזיק. וגם הראי' ממש"כ שם המחבר דבעבור שהראה לגזול גובה ליכא ראי' כלל כיון דלהמחבר גם בלא עמד בדין ס"ל דחיוב מראה לגזול הוי ממונא כדלקמן סשפ"ח. ובאמת נראה דאף דהמהר"ם כ' בהדיא דאפי' בקנסא כשעמד בדין נתחייבו הנכסים. המחבר לעיל שהעתיק תשו' ר"ג נראה דחולק וס"ל דעמד בדין עדיין הוי קנסא וכדאמרינן ברי"פ נערה שנתפתתה לענין קנס של תורה ולא שייך להא דסוף ב"ב דעמד בדין קלא אית לי'. אלא דיש קצת ראי' מהא דמשמע בב"ק (ל"ג) גבי שור תם דאפי' לר"י דבע"ת הוא מ"מ בעמד בדין כבר זכה בגוף השור וא"י למוכרו אח"כ אפי' לרדיא וכן להקדיש אפי' לדר"א ע"ש וש"מ דמזכה הנכסים גופיי' ואעפ"י שאינו אלא קנס וע"ש בתו' וצ"ע לדינא:

שם וכן אם הי' שוגג. יש כאן מקום עיון דהתו' כ' שם דאפי' לר"י דס"ל דהחיוב רק משום קנסא חייב גם בחכם שטמא את הטהור דאגע בו שרץ דמה הי' לו להחזיק דבריו ע"ש ובמנחות (מ"ט) מוקי הא דכהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורין בידע ואומר מותר ע"ש. וא"כ גם שם למה לא נימא דמ"מ מה הי' להם לשנות. ואולי דחכם קנסוהו טפי כדי שידקדק. וכן נראה קצת מלשון התו' דב"ק ד"ק ע"ש וצ"ע:

ס"ב המנסך כו' שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ואם הי' לו שותפות כו' ע' סמ"ע שכ' דאע"ג דבבהמה כ' ביו"ד מחלוקת בזה. ביין כ"ע מודו דאם הי' דעתו לצער הי' לו לטול חלקו תחי'. והש"ך ביו"ד הקשה עליו דהא הוכחת התו' הוא מהא דהקשו בש"ס מהך דב' אוחזין בסכין ולא משני באית לי' שותפות והרי הקשו שם גם מהא דהמנסך ע"ש. ולענ"ד לפרש הקושיא ממנסך לא דהיכי אוסר. דבשותפות ודאי אוסר. אלא דהנה פריך בגיטין שם למ"ד שמי' היזק מהא דהעושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת פטור מד"א ומשני דפרה שהכניסה לרבקה שתינוק ותדוש ומי חטאת