חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קס

לפטור כו' פסק כר' יוחנן דלא כרבא דהוא בתראה משום דתניא כוותי'. ועוד נראה כמש"כ גבי מיטב דקי"ל כר"ה משום דסדרו בש"ס באחרונה. ואפשר דבשביל זה גורס הרא"ש רב. משום שהקדמוהו לדר"י ע"ש:

ס"ב האומר לחבירו שבור כליו של פלוני ע"מ שאתה פטור ושבר ה"ז חייב. עט"ז שכ' הטעם משום דאין שליח לד"ע ולענ"ד ע"כ לא איירי מתני' בהכי דא"כ למ"ל הך מתני' הא שמעי' לה כבר. מהא דהשולח את הבערה ביד פקח הפקח חייב. וע"כ צ"ל דהכא איירי בגוונא דהיו אנוסים להציל נפשות דלא הי' אסור. ואפשר דבכה"ג באמת אם א"ל ועלי לשלם ודאי מתחייב כנגד השובר מטעם ערב. וכ"ש למאן דחייב זרוק מנה לים. אלא דלפוטרו מהניזק. שיתחייב רק זה האומר. זה ודאי אינו יכול. דהרי יכולים הבעלים לומר מאי אית לי גבי דהאי אתה שברת והניזק תובע מהשובר. ואם א"ל ע"מ לפטור לחוד אפשר דהוה פטומי מילי בעלמא וצ"ע בכ"ז:

ס"ג נרדף ששיבר כלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חמור מגופו ע' סמ"ע סק"ח שכ' כמש"א שאם קדם זימרי והרגו לפנחס פטור ול"י מאי בעי הכא זימרי. והול"ל הבא להורגך השכם להורגו ובאמת יש להסתפק בההוא דהתם. אם זימרי שבר כלי פנחס אם יש לפוטרו מטעם שאם הרג את פנחס אינו נהרג ולא יהא ממונו חמור מגופו כיון שפנחס ה"ה רודפו כדין אלא דאפשר לפטור לזימרי מטעם קים לי' בדרבה מיני' כיון דהי' רשאין להורגו וגם בפנחס ששבר כלים צ"ע אי מיקרי ק"ל בדר"מ משום דהי' זימרי רשאי להורגו כיון דחינו חייב מן הדין. ועכ"פ אם שבר כלים של אחרים. כיון דאין רשאי להורגו אלא זימרי. פשוט דהוה עכ"פ כממון לזה ונפשות לזה וע' בתו' ב"ק (כ"ב) בד"ה בגדי ודו"ק. אלא שאפשר לפטרנו גם בכלים של אחרים מטעם רודף שרדף אחר רודף. דנראה דגם ברודף אחר הרודף אחר עריות לאונסן הדין כן. ומ"מ כאן דאינו אלא לקנאין ואין מורין כן. יש לדון בזה. ואפשר דיש חסרון דברים בסמ"ע וכיון לדברינו לחדש בנידון זה וצ"ע לענ"ד:

ס"ד בהגהה חמור שקפץ בספינה ובקש להטביעה והשליכו אחד לנהר אם דרך להכניס חמורים חייב. ע' ד"מ ויש שם ט"ס וצ"ל דסתם חמורים בחזקת כך קיימי ודרכן בקפיצה כו' ע"ש וכונתו דא"כ הרי כיון דהדרך שם להכניס חמורי'. והחמור בקפיצתו אינו משנ' כלל מטבעו. אלא שעכשיו הי' אונס שהספינה היתה נטבעת ע"י זה אין האונס על בעל החמור לבד אלא על כולם ואף דהם רשאין להשליכו לים ולהציל עצמם. מ"מ חייבין לשלם כיון דהחמור לא הי' מכוין להזיק אבל בהי' מכוין להזיק ושינה מטבעו ודאי דפטורים לכולי עלמא וז"ב:

סי' שפ"א ס"א בהגהה אם לא הי' נשבר בלא האחרון האחרון חייב נראה דאפי' לא נשברה תיכף בישיבתו אלא שהו זמן הרבה מ"מ אין חיוב אלא על האחרון דעל הראשונים אין עליהם לעמוד כיון דבלא אחרון לא הי' היזק כלל הוא נקרא מזיק וכ"נ מדברי הסמ"ע סשפ"ג גבי מרבה בחבילות בשיטת הרמב"ם דדוקא שאם אח"כ הי' מתה גם בלא האחרון אבל בלא"ה אינן מחויבין כלל לטול משאם ע"ש. וכן נראה מהא דלקמן סתי"ח גבי אחד נותן את העצים ואחד נותן את האור דאם יכול להזיק ברוח מצויה האחרון חייב. ומשמע אפי' ראה הראשון שנתן זה את האור אינו מחויב לטול עציו כיון דבעשייתו לא הי' הנזק והאחרון הוא עשה את הנזק אין על הראשון כלל לסלק ואע"ג דיש לחלק קצת דהתם כבר עשה המעשה אבל הכא עושה גם עכשיו כהאחרון. מ"מ יש ללמוד משם דכבר זכה בהקדמתו. וא"כ ה"נ כבר זכה בישיבתו ואין לחייבו לעמוד ולאו כל כמיניה דשני לחייבו לעמוד ממקומו. ובספר ת"ח נתקשה בזה למה אין הראשונים מחוייבים לעמוד ע"ש ולפענ"ד כמו שכתבתי וצ"ע:

שם ואם היה נשברת בלא האחרון הוא פטור לכאו' נראה לפרש ע"פ דברי הנ"י דמסיק בזה דהוה"ד בכל נזיקין אם לא הי' אפשר לסלק ההיזק ע"ש. משמע דהיינו כשנשברת תיכף. ולפ"ז הוא ממש דינא דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דהאחרון פטור. ובזה פשוט דאפי' דהאחרון לחוד גם כן הי' משברה מ"מ פטור דכבר היא שבורה מהראשונים וז"ב אבל ממה דמסיק הטור והרב דאם בלא האחרון היתה נשברת בשתי שעות ועמו נשברה תוך שעה גם האחרון חייב ומשמע בהדיא דהא אם גם עכשיו עם האחרון לא נשברה אלא בשתי שעות. גם בזה פטור האחרון לגמרי. וא"כ בודאי לא שייך זה לדברי הנ"י. אלא ע"פ דברי התו' שם ד"ה מאי קעביד כו' שכתב בסו"ד דהוא תימא דאם יזרוק אחד עץ בתוך אש גדולה יתחייב ודמי לאחד חפר עשרה ואחד י"א והסכימו כן הפו' לפטור בזה. וא"כ כשהוא לבדו ג"כ הי' משברה א"כ הוי כזה עשרה וזה עשרים דשניהם חייבים וז"ב. ועי' בי' הגר"א דהעלה בשיטת הרמב"ם דאפי' אם הי' נשברת בלא הראשון בשתי שעות אם נשברה עתה בשעה אחת האחרון חייב הכל מפני שקירב שבירתה וכתב שהוא מחוור. וכבר הובא בש"מ בשם המאירי שכ"ה שיטת הרמב"ם. אבל כ' דאינו נכון. ובאמת אם באנו לדון מסברא יש מקום לדברי הרמב"ם דכמו בלא הי' נשברת כלל בלא האחרון כ"ע מודו דזכו בישיבתם. ואין מחויבין לעמוד כמש"כ בסמוך. ה"נ כאן אף דבתרי שעי הי' נשברת. מ"מ למה לא זכו על ישיבת השני שעות האלו. ולא זכיתי להבין בזה חילוק ברור. בין לא הי' נשברת כלל או בשתי שעות דמ"מ הא לא ישבו השתי שעות וצ"ע. אבל בשי' הסוגיא לענ"ד שי' הרמב"ם בזה לפמש"כ הגר"א ע"ש. קשה יותר משיטת שאר הפו' חדא דכשמשני ל"צ דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי כו' דאם זה רבותא. א"כ הדר תיקשי דליחשבה נמי בבריי' דהכשרתי מקצת נזקו. עוד קשה דהתרצן משני זה לרבותא והמקשן ליפרוך תו פשיטא ובאיזה סברא מחולקים. ופשוט דלא דמי לדריש ב"מ גבי טלית מוזהבת חולקין דפריך פשי' ומשני דקאי דהבא בי מיצעי ופריך הא נמי פשיטא ומשני דמיקרבא לגבי חד דהתם התרצן מתחילה הי' כונתו למיקרב לגבי חד אלא דהמקשן לא הבין כונתו אבל הכא תי' זה דמסיק דקמ"ל דכחו כגופו זה תי' אחר ושייך גם בלא הי' נשברת בלא האחרון כלל דמ"מ איצטריך לאשמעינן דכחו כגופו. ובודאי דלא כיון עליו תחי' אלא דזה גופא דלא הוה מיתבר אלא בתרי שעי הוה רבותא. והמקשן איפרכה פשי' וא"כ במאי מחולקים ועוד דבאמת לפ"מ דמסיק לא צריכא דבהדי דסמך בהו תבר הול"ל אלא. כיון דלפ"ז א"ש גם בלא הי' נשברת כלל ולא שייך לתי' הראשון כלל. ותדע דע"כ צ"ל כן מדלא חשיב לה בריי' דהכשרתי מקצת נזקו. וע"כ דהשתא אין כאן רבותא אלא דכחו כגופו ולא שייך למקצת נזק ע"ש ודו"ק. וא"כ הו"ל למימר אלא וצ"ע. ומדיקדוק לשון הרמב"ם נראה דלא מחייב את האחרון בכולו אלא היכי דנשבר תיכף כשישב הוא. ולפ"ז יש להשוות את המחלוקת דבזה י"ל דכ"ע מודו דאפי' גם הראשונים הי' משברים בשני שעות חייב האחרון הכל דהרי בזה ודאי הוא לבדו הפושע ולא דיברו אלא כשלא נשברה אלא לאחר שעה. ומ"מ חילוק דאם הראשונים הי' משברים בשני שעות או לא הי' משברים כלל. גם בזה דלא נשברה רק לאחר שעה. צריך ביאור וישוב וה' יאיר עיני:

סי' שפ"ב סמ"ע סק"ה דוקא בכיסוי. דמצוה רמיא עלי' אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחט פטור כו'. וכן נראה מדברי ר"י שהביא הש"ך סק"ג שכתב דברכת הנהנין לא חשיב לשלם עשרה זהובים ע"ש. וה"נ בברכת שחי' כיון דאינה חיובית כברכת הנהנין דמיא. אבל לכאו' מדברי התוספות שהקשו שם גבי רבי מה דלא חשיב אלא מ"ז דהא איכא ברכת הכוס. משמע דלא ס"ל כהר"י אלא דגם על ברכת הנהנין יש עשרה זהובים ונראה בשיטתם דלעולם מודים בסברת הסמ"ע. אלא דס"ל דברכת הכוס של בהמ"ז שאני. כיון דכבר קבעו חובה לברך על הכוס. תו גם ברכה זו הוה בכלל מצוה דרמיא עלי'. וכענין דקיי"ל דכל הברכות יצא מוציא חוץ מברכת הנהנין. ואפ"ה ברכת היין של קידוש וברכת הלחם דמצה אעפ"י דיצא מוציא דבכה"ג גם ברכה זו מיקרי חיובא וה"נ מיקרי חיובא לענין זה אבל בשאר ברכת הנהנין ודאי מודו ודוק:

ש"ך סק"ג מה שהקשה על התוספות. ע' לשון התוס' בפסחים שם. שנשמרו בלשונם מקו'. גם מה שדקדק למה קרי לי' כוס של ברכה. באמת משמע בכ"ד דהוה על שאמרו עליו ברהמ"ז. וכגון כדי מזיגת כוס יפה כוס של ברכה. וכוס של ברכה צריך שיעור. עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ודו"ק:

שם במה שהביא דברי הר"י דמשו"ה ל"ח אלא מ"ז. דלא חשיב אלא ג"ב דאו'. אבל הטוב ומטיב ביבנה תיקנהו ע"ש. ולכ' הוא תמוה דא"כ ברכת הגפן ודאי דרבנן כדקי"ל בכ"ד דברכת הנהנין דרבנן. ונראה דר"י ס"ל כשי' הרשב"א דכל שבעת המינין ברכה שאחריהם דאו'. דואכלת ושבעת וברכת. על כל שבעת המינים דקרא קאי. וא"כ לרבי שם בריש כ"מ דס"ל דג"ש דכרם רבעי נ"ל מלהוסיף לכם תבואתו ואייתר לי' חד הילולים לגבי כרם. וא"כ לשי'