חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קנט

ממון שראוי לבנות בנין כזה אין שומעין לו. והרי"ף והרמב"ם סתמו בזה משמע דלעולם שומעין לו וכ"נ ממה שהשמיטו זה המחבר והרב משמע דלא ס"ל סברא זו. ולענ"ד משמע כן לעיל סי' קע"א גבי גוד או איגוד דעני שאין לו לקנות לא יכול לעולם לכוף את חבירו שיקנה ממנו ואפילו הוא עשיר גדול ומשתמש בחלק השני ג"כ כדמשמע גבי הניח להם אביהם מרחץ ובית הבד ע"ש וצ"ע. ועסמ"ע סקי"ד דכ' דבעשוי לבנות דא"י הבונה לומר בניני אני נוטל. היינו הוא כמו שאין בעה"ק יכול לומר טול עציך ואבניך. ונראה דהולך לשי' בסקי"ג דהביא דברי הראב"ד. וכמו דהתם א"י למחות משום דלא חסר. ה"נ הבונה כיון דנותן לו ככל בונה אינו חסר אבל כ"כ דשיטת הפוסקים נראה דל"ל דהראב"ד. ומ"מ דין זה מבואר בב"י בשם הרשב"א מטעם דהוי כזיכה לו אם ירצה. דאם רצה קונה בע"כ כמבואר בסי' רל"ה סכ"ג ע"ש וה"נ הרי נתן בחצירו שיקנה ואם מתרצה א"י לחזור בו כיון דבעשוי לבנות נותן לו כל שכרו משלם ככל בונה וז"ב:

ס"ז בהג"ה ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר ובא שמעון והוציא להצילו מן הנפילה וסיידו וכיידו כל מה שהיה לצורך שלא יפול חייב ראובן להחזיר לו כו' אבל לא מה שסיידו כו' נראה דמה שהצילו מן הנפילה זה צריך לשלם לו וידו על העליונה. כמו בכל מציל כמבואר בסרס"ד ס"ג בהג"ה דאין הבעלים לפנינו הוי כהתנה. וכן לעיל סשנ"ו בקנה מן הגנב ואומר לטובה נתכוונתי ע"ש. אבל הסיוד והכיוד זה א"צ לשלם אפילו גלה דעתו דניחא ליה דשבח הסיוד והכיוד הוי בעיא דלא איפשטא גבי שבח סממנים ע"ג הצמר כמש"כ התוס' שם באי"נ דנוי בעלמא נא הוי כיורד לתוך שדה חבירו והשביחו ע"ש והבאתי דברי' בסוף סשס"ג ומש"ה פטור לגמרי. וזה שסתם הרב הדברים דמשמע דלא תלי בחילוקים שבסי' זה. אמנם מדברי המחבר לעיל סי' קס"א ס"א משמע דחייב בזה בג"ד ע"ש. וי"ל דהוא כתי' הראשון בתוס' שם דלפ"ד שם בכוון להשביח חייב. וכמש"כ הש"ך בסשצ"ב סק"ב ע"ש. אמנם לפמש"כ שם בפירוש דברי' בס"ד אין חילוק זה מוכרח כלל אלא דגם לתי' זה ההיא דיורד לתוך שדה חבירו היינו בדבר הניכר וחשיב ע"ש. ולפ"ד ע"כ צ"ל בשי' המחבר סקס"א דס"ל דגם סיוד עדיף משבח סימנים וצ"ע לדינא:

סי' שע"ו ס"א בא"י ה"ז עובר בלא תסיג. ע' תוס' שבת (דפ"ה) ד"ה ל"ת דכתב דגם לאו זה נתקן בהשבה:

סי' שע"ז ס"א בהג"ה מצר שהחזיקו בו רבים ברשות אסור לקלקלו. הרשב"ם כתב תקנוהו והשווהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו כו' ולכאורה היה נראה דוקא תקנוהו דהוה חזקה אבל בנא חזקה ל"ק. וכדפריך בב"ב גבי רבים שביררו להם דרך ולר"א רבים במאי קנו ע"ש אבל לא משמע כן בכל הסוגיא ובסו"פ חה"ב כנס לא יחזור. משמע אפילו לא עשו שם תיקון. ובר"פ המניח דפריך א"ה אמאי מה שנתן נתן דמשמע דהא אי לא עביד דינא לנפשיה א"ש ע"ש והרי לפי טעם זה ודאי הוה לעולם אפי' בלא תיקן כלל ואפ"ה מסיק משום דר"י דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ומשמע דהשתא נמי הוא ג"כ לעולם כמו מעיקרא. אבל נראה דדוקא אדר"א דהתם דאיירי בלא רשותו פריך במאי קני אבל כאן דאיירי ברשות. א"כ נראה דכל שנותן לרבים ל"ג מהפקר דקיי"ל בסרע"ג דנפיק מרשותו תיכף וממילא ה"ה הפקר לכל העולם. ואין שייך כאן זכיה כלל. דבאמת אין שום אדם זוכה בו כלל. אלא הרי הוא הפקר לכל [וגם בעיקר זכי' זו יש להסתפק הרבה דמאי קנין הוא זה לכאורה אלא דבעי שיצא מרשותו וממילא ה"ה של רבים. וא"צ קנין כלל]. וכן נראה בהדיא מדברי הרי"ו שהביא בב"י סתי"ז דבדריסה והילוך לחוד מיקרי החזיקו בו רבים ע"ש. ומש"כ הרשב"ם תקנוהו והשווהו. נראה דהיינו דבזה הוה חזקה תיכף. דהוה כחפר בה בורות שיחין ומערות דמבואר בסקמ"ט דלאלתר הוה חזקה. אבל בהילוך לחוד בעי עכ"פ זמן דהוה אומדנא דמפקירו לרבים. וע' ב"י בשם תשובת הרשב"א ודו"ק:

וע' בה"ג דהרמב"ם מסיק בזה וכמה דרך הרבים אין פחות מט"ז אמה. והנה לענין מכירה כ"כ זה הרמב"ם בפכ"א מהלכות מכירה והביאו בש"ע סרי"ז. ונראה דכוונתו כאן כמש"כ התוס' סו"פ לא יחפור דביותר מטז"א לא אמרינן דאסור לקלקלו. ואם כנס יחזיר. וכן פסק בהג"א סוף חזקת ע"ש. וע' סוגיא דב"ב שם דרבים שאבדו להם דרך יכולים לברור בעצמם. ובזה פשיטא ליה לסוגיא דהלכה כר"א. וע"ש ברשב"ם דמבואר דעל זה לא קשה רבים במאי קנו. ונראה דס"ל כמש"כ הש"ך בסקנ"ח סק"ג בשם הג"מ דשותפין שחלקו ברוחות נקנה בהילוך לכ"ע ע"ש. וא"כ ה"נ באבדו להם דרך ודאי דהוה כשותפין דנקנה בהילוך. ולזה ודאי דמהני רבים. דברירה שלהם לחוד הוה כנתרצו שניהם וע' לעיל סי' ד' ודו"ק:

הלכות נזיקין סי' שע"ח סמ"ע סק"ב. כ' לחלק גבי אדם המזיק דחייב אפילו באונס דוקא בהזיק את האדם דברוח מצויה חייב ד"ד גם באינו מצויה חייב נזק אבל בהזיק כלים דבמצויה אינו חייב ד"ד. בא"מ פטור לגמרי. ודברי התוס' בריש המניח ד"ה ושמואל ושם כ"ח ד"ה והתניא ודכ"ג ד"ה טמון באש מבואר דס"ל בהדיא דגם בכלים מחויב באונס וברוח שא"מ ע"ש. וכ"כ רש"י בהמניח (ל"ה) ד"ה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד כו' כדאמרינן בסו"פ כיצד אדם מועד לעולם כו' הרי דס"ל דגם בבהמה דליכא ד"ד הוא מועד לעולם ע"ש. וכן נראה להוכיח מריש מכילתין דחשיב חומרי דאדם דאזיק אדם מאדם דאזיק שור ול"ח דאדם דאזיק אדם חייב אפי' באונס. ואדם דאזיק שור אינו חייב באונס משמע דלא מחלקינן בזה ודו"ק:

ס"ג או שהתליע עב"י דזה גירסת הרמב"ם במכות. ולכאורה לדידן צ"ע בזה דהרי בנזקי בור לקמן (נ"ב) אמרי' דאיצטריך לאשמעינן דהתליע פטור אף דרשא"מ ודאי פטור שם כמבואר בהדיא בר"פ הכונס דבור הוא מד"ד שהתורה מיעטה בשמירתן. וסגי שמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד באינה מצויה ע"ש וא"כ באדם דרשא"מ ג"כ חייב לכאורה התליע ודאי חייב. ואולי יש לחלק בין התליע דשם לכאן וצריך עיון:

ס"ח אבל בע"ש בין השמשות פטור. ע' הג"א דלאחר חצות היום מיקרי כבר ע"ש ביה"ש ע"ש:

ס"ט אם בא אחד רוכב סוס והכה בסוסו של חבירו חייב. נראה דאיירי דהסוס לא עביד אלא מעשה עץ בעלמא ועיקר ההיזק היה בכח האדם. אבל בל"ה אפילו הקריב האדם את הסוס אינו אלא רגל ברה"ר ופטור. וכמו שכת' התוס' בהדיא בב"ק (נ"ו) ד"ה המעמיד לענין שן ע"ש. וע' סשצ"ד ס"ג ושם יתבאר דהפוסקים חולקין בזה לדינא וא"כ י"ל כפשוטו וצ"ע:

סי' שע"ט ס"ג ואם עמד בעל החבית לתקן משאו חייב בעה"ק ע' ש"ך דהיש"ש חולק בזה והשיג עליו דמ"ש מהי' בעל הקורה ראשון ועמד לתקן דפטור. ובאמת י"ל דהתם פטור בעה"ק דהוא אונס. אבל ל"מ מה שבעל החבית אנוס לחייב את בעה"ק. אבל לפי מה שמבואר בכל הסוגיא שם וברש"י ותוס' דלכתף אורחי' הוא. א"כ הא מבואר בהדיא בסוגיא דהא דבעה"ק פטור כשעמד בעל החבית משום דבעה"ק כי אורחיה קא מסגי ע"ש. והרי בריש המניח את הכד מבואר דבקרנא דעצרא דהניח את הכד ברשות. חייב הנתקל בה ושברה דאי דאיבע"ל לעיוני ע"ש. וא"כ כ"ש כאן דלא מיפטר בעה"ק אלא כשעמד בעה"ח לפוש. דהוה שלא ברשות. אבל לכתף דאורחיה הוא ודאי איבע"ל לעיוני כמש"כ התוס' שם בסוגיא. דהכא טריף ממה שמונח למטה ע"ש היטב ודו"ק:

וע"ש בתוס' דהקשו דעמד לפוש. נמי נימא דהוה ליה לאסוקי אדעתי' דילמא לכתף הוא. ע"ש. ותי' לא שייך לפי שיטת הפוסקים דאינו אלא לפי שיד אוקימתא דכשלדא קאי לפי המסקנ' ע"ש. אבל לענ"ד לולי ד"ק נראה דזה ודאי לא הוה אלא כתחילתו בפשיעה וסופו באונס. וא"כ י"ל דלא שייך זה אלא בחיוב שאר ניזקין דלא מחייב אלא פשיעה ומש"ה תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. אבל באדם דאונס שהוא כעין אבידה נמי חייב וא"כ כבר כתב בתוס' סו"פ הפועלים דתחילתו כעין גו"א וסופו באונס לא מחייב ע"ש. וא"כ י"ל דלכתף אינו אלא כעין אבידה ומש"ה מחייב. אבל לחייב גם בלפוש משום דלכתף זה לא אמרינן כיון דאינו אלא כעין אבידה ודו"ק היטב:

סי' ש"פ ס"א בהגהה וי"א אפי' לא אמר לו בפירוש על מנת