חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב טז

ודו"ק. והנה שי' התו' שם בכל הסוגיא דקאי לענין יתומים קטנים [וא"כ בגדולים לעולם ל"ח דלא כהרמב"ם] וכ' דמקמא דלודעינהו ל"ד ע"ש וה"נ לשי' במלוה כותי ודאי ג"כ בגדולים ל"ח. ובקטנים ג"כ ל"מ אפי' אודעינהו. וע"כ צריך לומר כן דהא לר"פ דס"ל דהא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו. א"כ אין לחלק בזה. ועוד דהא בריפ"ג דערכין מקשה לר"פ שום היתומי' היכי משכחת לה ולוקי בכה"ג וע"כ דבקטנים ל"מ כלל לגבות מהן בשום אופן ע"ש. וא"כ ה"נ ע"כ לר"ה בריה דר"י הדין כן מדלא אמר התם דגם הא א"ב וכעין זה הוכיחו התו' בריש בתרא (ד"ה) לענין תוך זמנו ע"ש. ואודיענהו ל"ד. וגם זה א"ש. אבל הטור נראה דאזיל לשי' בסק"י דביתומים קטנים גם הערב פטור ומש"ה בעובדא דישראל פי' בקטנים. ופי' דלא אודעינהו דווקא דאי היה מודיעם היה גם הוא פטור וכמש"כ התו' שם. אלא דדחו זה דס"ל דהערב חייב אפי' ביתומים קטנים ע"ש. אבל הטור לשי' פי' שפיר אודעינהו דווקא. אלא דלגבי כותי דדינא דכותי בתר ערבא אזיל א"כ ל"ג מקבלן דמודה הטור דחייב אפי' בקטנים. וא"כ מה לי אודעינהו או לא. וזהו ודאי א"א לומר דאי הודיעם היו הם חייבים לשלם להערב דבקטנים ודאי פטורים אפילו בכה"ג כמו שהוכחנו מהא דריפ"ג דערכין. ע"כ פי' האי עובדא בגדולים ובזה באודעינהו היה גובה מהם כמו לשי' הרמב"ם. אבל לענ"ד הוא דחוק מאוד דא"כ מה זה שרצו לדמות בש"ס שם לעובדא קמייתא אלא שחילק דלכותים לא מתפיס דמה דמיון הוא זה דשם בקטנים דווקא ובנדולים ל"ח כלל. והכא בגדולים דאין חוששין להם מן הדין לצררי אלא משום דלא הודיעם. והוא תמוה מאוד. ויותר תמוה שיטת הרב דהסכים ג"כ בס"ו בהגה לפרש עובדי דישראל בקטנים דווקא. וא"כ לשי' דלא הביא בסק"י דעת הטור כלל. וא"כ ע"כ לא אודיעוני' ל"ד וא"כ למה לא הגי' בכותים ג"כ דאין לחלק בין אודיעונהו. אלא בין קטנים או גדולים וצע"ג:

סי' קל"א ס"א מי שנתפייס להיות ערב קודם שיתן המלוה המעות יכול לחזור בו. עסמ"ע דביאר דכיון דערבות הוה אסמכתא. אלא משום דהימני' וא"כ אין הקנין אלא בשעת ההלואה ע"ש. ולפ"ז אם קנו מיני' בבד"פ דמסלק אסמכתא פשוט דהמלוה נותן המעות ללוה ע"כ דהערב והוא משתעבד. כמו כל מתחייב על תנאי דמקיימים התנאי ע"כ והוא מתחייב ודברי הגר"א בזה אינן מובנין כלל ע"ש:

ס"ד ערב שבא אל המלוה בזמנו והתרה בו שיתבע ממנו כו' עיין לעיל סי' קכ"ט ס"י בהג"ה ומשיביאנו לב"ד נפטר הערו עד שישבע שאין לו. ולכ' צ"ע מכאן דל"ג מהתרה בו שיגבה מעותיו. דלא נפטר הערב. ובאמת כ' שם ב"י בשם הה"מ. דלא איירי שם אלא כשלא ערב אלא גופו של לוה. אמנם הסמ"ע והש"ך שם חלקו עליו ולכ' מכאן מוכרח כדברי הה"מ ואולי דהא דהתם דומה להי' הלוה מוכן ליתן דבסמוך וצע"ג:

שם בהג"ה מיהו אם הלוה היה מוכן ליתן למלוה מעותיו כו' נראה ראי' ברורה לזה מדעת ר"ה גאון בסי' קכ"ו ס"ט בהג"ה גבי מעמ"ש דאפי' לפי עה דס"ל דהמקבל יכול לחזור על הנותן אפ"ה כשנתרשל ולא גבה מן המקבל והעני אח"כ אינו חוזר עליו דהוה כאלו הראה לו מעות לגבות בחובו ולא נטל. ועסמ"ע שם דאע"ג דבלוה כה"ג קיי"ל דלא מפטר. התם משום דאין המלוה מתרצה אבל כאן הרי נתרצה. וה"נ לענין ערב הרי בתחלה ודאי נתרצה לגבות מהלוה וכיון דהמעות מוכנים כבר הוה כפרעון ואע"ג דגבי לוה כ"ז שלא נתרצה לטרוח לא הוה פרעון התם אינו מחויב לטרוח בזה אבל לגבי הערב הרי לא נתערב אלא לכשיטרח עם הלוה ולא יהיה לו. וא"כ ע"כ מחויב לטרוח אצל הלוה וא"כ מעות מוכנים ודאי חשוב כפרעון ובתומים כ' דלפ"מ דקיי"ל דגבי לוה חייב ה"ה כאן ולענ"ד דכאן עדיף וכ"ש לפמש"כ שם דהטעם משום דאלו אתרמי לי' עסקא זבין בהו א"כ לא שייך זה גבי ערב ודו"ק:

שם הואיל שכבר ערב בעדו והימני' צריך להאמין לו יותר. ובסמ"ע סק"ח דלקמן בערב בעדו שיעמידו בדין אע"ג דהיה ע"פ משכון ולא הימני' כ' שצריך להאמין לו להחזיר לו המשכון התם שאני כיון דמן הדין כבר נפטר ממנו וליכא אלא חשש עלילה עכ"ל. ונראה דהיינו משום דעל עלילה ל"מ משכון ואין סוף לעלילה וע"כ דעל עלילה הימני' מעיקרא ואף על גב דלדידי' הוא דהימני' והוא כבר מת ואינו מחויב להאמין ליורשיו. ע"כ א"א להבטיח עלילה ודו"ק:

ס"ו ישראל שיש בידו משכון מכותי והודה להחזירו בערב ישראל והביא הכותי ישראל וא"ל בלה"ק אני מתרה בך שלא תקבלני כו' כ' הסמ"ע דהודה ל"ד דיכול לומר למה אני אתגרה עם העו"ג יותר ממך כו' והש"ך השיג עליו וכן נראה דהא בודאי לא שייך כאן ערבות כיון דג"ד דאינו רוצה בערבות. והחיוב עליו ע"כ משום גרמי וכ"כ הגר"א. וא"כ דווקא בשזה הודה כבר דהוא אונס ע"כ אבל כשלא הודה בשביל להתגרות ודאי לא ברי היזקא וליכא דין גרמי. ומיהו כשאנו יודעין שהוא אנוס ודאי חייב הערב. ואם גם הערב אנוס הוה כאנסוהו להראות דפטור ופשוט:

ס"ט ראובן מכר שדה לשמעון וקבל עליו לוי אחריות לא נשתעבד כו' משמע דאפי' קבל עליו החיוב לגמרי רק על עצמו ולא על המוכר כלל והנה פירשו הטעם הטור והמגיד והב"י ולכאורה נראים כחולקים אבל באמת הכל אחד ומה שלא פי' זה פי' זה. דהא דלא נעשה לו ערב בשביל המעות שנתן היינו כמש"כ הב"י דשדהו בידו ועל מה שנכנס בספק אחריות כ' הטור דאין בזה משום ערבות דלא מיקרי חסרי' ולא שעת מ"מ דעביד אינש דזבין ארעא ליומא וכוונתו דאיכא מ"ד דסבר הכי ואף דאנן קיי"ל דאפי' במכר אחריות ט"ס מ"מ הא וודאי שכיח לוקח שלא באחריות והרי בשט"ח שנמצא חשו ללוקח שלא באחריות [והט"ז נתקשה בזה הרבה ע"ש ולענ"ד כמש"כ] והרב המגיד כלל שניהם בקצרה כדרכו דאין הערבות על המעות אלא על הקרקע והקרקע בידו. והנה כ' המגיד דלא מצא מקום לדין זה. ולענ"ד הוא סוגיא ערוכה בב"ב קס"ט ההיא אתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא וזבין לה שלא באחריות וא"ל ר"נ זיל זבנה את שלא באחריות וזבין לה באחריות ולמ"ל לזה דא"כ נשתעבד לבע"ח של השליח שכ' לו דאיקני וע' ש"מ דכ' דאם לא תתרצה באחריות של השליח אין כופין אותה על כך ע"ש. וא"כ עכ"פ כל מה שהי' יכול למעט אחריות שמחמת השליח היה לו לר"נ למעט. וא"כ היה לו לומר שיקבל הוא אחריות על מכירה זו ולא שתכנס לרשותו שישתעבד גם לבע"ח שלו ואפילו לשיטת הר"ן שם הובא בב"י סי' קפ"ב דהמקח קיים לגבי המוכר ע"ש מ"מ פשוט דזה אינו אלא דהמוכר אינו מחויב להאמין לו שקנה שלא לעצמו אבל מ"מ לפי האמת שלא נתכוין לקנות ודאי דל"ק ולא נשתעבדה להבע"ח ולגבי הבע"ח מבואר בהדיא לקמן סי' רמ"ה דנאמן שלא קנאה וא"כ בוודאי לא היה הבע"ח גובה אותה. ובודאי דהיה יותר טוב להחזיק המכירה ע"ש המוכר. וע"כ דא"א לקבל אחריות על מכירה של חבירו ודו"ק:

ס"י ערב או קבלן שחייבו עצמן ע"ת כו' לא נשתעבד. ע' סמ"ע סתכ"ד דכ' דאפשר דאינו חולק על הדין דשאל חפץ בסקכ"ט דשם אין בה יותר אסמכתא מכל ערבות דאין שם תנאי אחר אלא שאם לא יחזיר לו השואל יתחייב בכך וכך ע"ש. והנה דעת מור"ם נראה פשוט דס"ל דהוא חולק דהראה כאן בסי"ב לע"ש. וכן נראה דכיון דלהרמב"ם ערבות אינו מסלק אסמכתא. א"כ לא מצינו שמתחייב ערב. אלא מה שהלוה מתחייב מחמת ההלואה. חל שעבוד גם על הערב אע"ג דלגבי הערב הוא אסמכתא חייבוהו משום דהימני' ועשאוהו כלוה עצמו. אבל שם דמתחייב יותר מן שווי החפץ. ולוה גופי' אינו יכול להתחייב בזה. פשוט דלא עדיף הערב מהלוה. וכיון דהלוה א"י להתחייב גם הערב אינו מתחייב לדעתו. אלא דהרשב"א שם ס"ל כשי' הראב"ד דערבות עדיף מלוה עצמו כיון דעיקר חיובו אסמכתא. וע' מש"כ שם בסקכ"ט. ובתומים כ' כאן ראי' מערב דכתובה. ובודאי אין ענינו לכאן כלל דהתם כיון דהלוה מתחייב בכך ולא חשיב אסמכתא ודאי גם הערב מתחייב וז"ב:

סי"ד האומר לחבירו ערוב זה לפלוני ואני ערב לך הה"מ כ' סמך לזה מהא דסוטה ערבא וערבא דערבא. ובאמת ודאי דאין הפי' שם שערב בשביל הלוה אצל אחד שיתרצה להיות הוא ערב להמלוה כמו דאיירי כאן במחבר. אלא דהמלוה לא נתרצה לקבל הערב עד שאחר ערב בעד הערב ג"כ והוא כדין הש"ך סקט"ז ע"ש בש"ס דודאי לא נעשו ערבים לישראל אלא להקב"ה. וצ"ל בכוונת הה"מ שראייתו דלא נימא דאין ערבות כהלואה ולא שייך ע"ז ערבות ועל זה מוכיח משם דשייך ערבות על ערבות וא"כ שוב זה פשוט דכמו דחשיב הערב כלוה אצל מלוה ה"נ חשיב כמלוה אצל