חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קנח

ברמב"ם סופ"ג מהלכות מלכים ע"ש:

סמ"ע סקי"ד בימיהם היה גוף השדות למלך וישראל וכותי הי' מחזיקין בהן עט"ז אבל מצינו כן בתוס' ב"מ (דק"ח) ד"ה האי מאן דאחזיק דכן היה דרכם ע"ש:

סי"א בהג"ה ישראל שהיה חייב לעו"ג ומכר העו"ג השטר לישראל הרי הישראל כהעו"ג בכל מה שהיה יכול לזכות בדיניהם דדד"מ דינא. נראה דהיינו אפילו בדברים שלא היה מהני בדינינו שום התחייבות כגון אסמכתא וכה"ג. מ"מ כיון דבדד"מ היה זוכה. ג"כ הוא חיוב גמור וזוכה אף הישראל הבא מכחו. דלדברים דמהני בהו התחייבות א"צ לד"מ אלא דכך הוא הדין דודאי מתחייב על דעת המנהג. אלא דלמה דלא מועיל אף התחייבות הוצרך לדד"מ. וע' לעיל ב"י סי' ר"ז [מחסמ"ו] דנתחייב באסמכתא למושל ולחבירו. כיון דלמושל לא נתכוין לאסמכתא גם לחבירו אין בה אסמכתא. והיינו כדברינו דלמושל הרי זה חיוב גמור. אף דלדידן אסמכתא ל"ק מ"מ ודאי ה"ה חייב לו בדד"מ ודו"ק:

שם הנושא אשה כו' עסמ"ע ונראה כוונתו דהתם הנותן תלי בדעתו אבל כאן דהבעל קונה ממילא ובעי סילוק דוקא בלשון המועיל זה לא הוה כסילוק ודו"ק:

סי' ש"ע ס"ז כל מי שיש בידו גזל מדבריהם אינו יוצא בדיינים וע' לעיל סל"ד גבי מציאת חש"ו דמ"מ פסול לעדות. אע"ג דאינו אלא מדבריהם מפני ד"ש. וה"ה בכ"מ שהוא מפני ד"ש כגון גזל יוני שובך דבס"א נמי פסול אפי' יש לו אומנות אחרת וכמש"כ הסמ"ע שם בסל"ד. וכן משמע כאן ס"ג דלא חלקו בזה אלא בהא דאי תקדימי' יונך ליונאי אבל אהא דארא דהיינו גזל יוני שובך לא חלקו דנפסל אפי' יש לו אומנות אחרת. וכן מוכח מדברי התוס' בסנהדרין שם דהקשו אהא דמעיקרא סברי במציאת חש"ו מפני ד"ש בעלמא. דהא למ"ד ארא נמי מפני ד"ש הוא. וש"מ דהתם נמי נפסל אפי' יש לו אומנות אחרת כגזל מציאת חש"ו דשם וע"ש. וא"כ ה"ה מצודה שאין לה תוך דס"ד ועני המנקף בראש הזית דס"ה ודו"ק:

סי' שע"א ס"ג גזל שדה ונטלוה מציקין אם הגזלן חייב להעמיד לו שדה עש"ך בסעיף ד' דכתב אדהתם דהוא משום גרמי. ולענ"ד בהך דהכא נמי. כיון דמן הדין קרקע אינה נגזלת וברשותיה דמרא קאי. א"כ אפי' מחמת הגזלן נמי אין אדם נתפס על חבירו. ואף שאנסו קרקע שלו בשביל הגזלן אין על הגזלן חיוב מדינא. ואינו חייב אלא משום דהוא בגרמתו מחמת שגזלה. ואכתי אינו אלא גרמי. שוב מצאתי בע"ה בשיטה מקובצת דהביא ירושלמי דאמרו בפירוש דגם רישא משום קנם. והוא מהטעם שכת' דזה נמי אינו אלא גרמי ודו"ק:

סי' שע"ג ס"א בהג"ה וי"א דאם קבל אחריות בהדיא צריך ליתן גם השבח כן הוכיחו התוס' שם מסוגיא דב"ק דמוקי הא דשבח גובה מן המחוררין אפילו בלוקח ת"ח וידע דהיא גזילה ע"ש, ולולי ד"ק אינו ראיה דהא סוגיא דהתם ע"כ איירי לענין ההוצאה דהיותר על ההוצאה הא מדינא אין הנגזל צריך לשלם בקרקע לכ"ע ואינו קנסא כלל. וע"כ דקאי בההוצאה. ואהא הוא דאמר דקנסוהו דאינו נוטל מהנגזל והגזלן הוא דצריך לשלם. ומש"ה אף דהלוקח ידע שהיא גזולה לא שייך רבית דהא אינו נוטל אלא הוצאתו. ומש"ה נוטל שפיר אפי' הכיר בה. אבל לדידן דההוצאה משלם הנגזל וכמו שהאריך בש"ך סק"ז ואין הדברים אלא על היתר מההוצאה. זה ודאי מחזי כרבית ואפילו פירש ודו"ק:

ועסמ"ע דביש לו קרקע כ"ע מודו ותמה על המחבר ומור"ם שהשמיטו זה. אבל באמת בש"מ בשם הרא"ה והריטב"א מבואר בהדיא דבהכיר בה אפילו בכה"ג אין לו ע"ש:

שם במחבר והקרן נוטל מהגזלן מנכסים משעובדים. והנה משמע דקאי אף אהכיר בה. ולכאורה לפ"מ דאמרינן בב"מ (ע"א) דאע"ג דשטר כזה לא ניתן לכתוב הוה עליו דין שטר. משום דסמך עליו דטרח ומייתי ליה. משום דניחא ליה דלוקי בהימנותיה ע"ש. ולכאורה משמע שם בדט"ו דדוקא בלא הכיר בה אמרינן הך טעמא דסמך עליה דהא מש"ה בחזר ולקחה מבעלים הראשונים ה"ה של הלוקח. ובהכיר בה מבואר בסשע"ד ס"ב דלא קנה לוקח ש"מ דליכא הך טעמא. וא"כ לכאורה אין עליו דין שטר וראיתי שכבר הרגיש זה בבאורי הגר"א. וצ"ל דל"ד נקט האי טעמא אלא עיקר הטעם כדמסיק שם דהיכי דמכוין לאברוח' הוא דלא הוה שטר. אבל הכא הוה מכירה גמורה נגד הגזלן. דא"י לחזור בו כ"ז שאין הנגזל טורף. כמבואר בהדיא בכ"ד. שפיר הוה עליו דין שטר לגבות ממשעובדים. וראיה ברורה מסוגיא דריש הגוזל דמוקי מתני' דלשבח קרקעות אינו גובה ממשעובדים בהכיר בה ומבואר בהדיא דהא קרן גובה ממשעובדים. אפילו בהכיר בה וז"ב:

ש"ך סק"ג השיג על הכלבו בלוקח ספר מגזלן והשביחו ונתייקר דהנגזל צריך לשלם את השבח ע"ש. ובד"מ האריך ליישב דהיוקר דממילא לכו"ע אין הנגזל משלם ע"ש. הנה הבין דנתייקר היינו ממילא. אבל כבר כ' לדינא בסרכ"ה דהיוקר דממילא גם הגזלן א"צ לשלם. דמ"ט הוא. ופשיט דמש"כ דנתייקר היינו שעלה בו שבח יותר על ההוצאה כמו שהוא רגיל תמיד. ופשיט דנכון בזה כמש"כ הש"ך דבמטלטלין ודאי דהנגזל צריך לשלם הכל אפי' קודם יאוש כל שהשביח על ידי הוצאתו כמבואר בהדיא בכל המקומות שהראה הש"ך ע"ש:

ס"ב הפירות שאכל לוקח בעוד שהיה בידו צריך לשלם עב"י בשם הה"מ שכתב ראיה מקרא דהשב לה כל תבואות השדה מיום עזבה כו' אלא שצ"ע מהא דב"מ דמוקי הא דאכילת פירות אינו גובה ממשעובדין כגון שגזל שדה מלאה פירות כו' משמע דהא בל"ה דהיינו פירות שאח"כ אינו משלם. וכבר העירו דלפמש"כ הרש"א בב"ב (ל"ח) בביאור הירושלמי שהביא שם הרשב"ם דהאי קרא הוא מדינא דמלכותא ולא מדינא ע"ש. וא"כ אין ללמוד ממנו למדת הדין. אמנם בב"מ הגר"א כתב דבאמת הך גירסא תמוה מאוד דהא מפרש בגטין טעמא דלאכילת פירות אינו גובה ממשעובדים מפני שאינן קצובין ע"ש. ופירות שבשעת גזילה הרי קצובין הם. ובאמת זה ליישב ע"פ דברי התוס' ב"ק (דס"ט) דמחובר לקרקע אין דמי' ידועין וה"ט דאין פודין במחובר ע"ש. ולפ"ז י"ל דה"נ קרי לי' הכא אין קצובין. וכ"ש לפי סוגיא דב"מ דמוקי לה שם כשעמד בדין על הקרן ולא על הפירות וע' בתוס' דהיינו דבשביל שאין קצובין לא הוה ההעמדה בדין גם על הפירות ע"ש. א"כ ודאי די"ל דכיון דאין טענתו ידועה לא חשיב העמדה בדין. ומיהו מהא דמסיק שם מאי פסקא סתמא דמילתא קרנא תבע ברישא ע"ש. ובפירות שהיה בשעת גזילה הרי קרנא הם כגוף השדה. ודאי מוכיח דקאי אפירות שאח"כ. וא"כ אדרבה משם הוא סייעתא לפירוש הרמב"ם דמשלם כל הפירות שאכל ודו"ק:

ס"ג אם טען המוכר שהלוקח ידע שהיא גזולה כו' עסמ"ע דחזקה דלא ידע. ונראה בטעמו דהא קיי"ל כהרמב"ם והרא"ש דגם על השבח אחריות ט"ס עב"י. וכיון שכן דא"צ לפרש ולא הוה מחילה אלא בידע דהיא גזולה וראה ונפייס. וא"כ הוה כמו כטען שידע שהיה בו מום. דקיי"ל דחזקה דאין אדם מתפייס במומים וה"נ כאן מסתמא לא מחל על השבח. ועוד יש הוכחה מהא דצריך תיקון העולם על השבח דאינו גובה ממשעובדים. ואי היה המוכר נאמן שידע. וא"כ לשיטת הי"א שבהג"ה ס"א דל"מ בידע אפילו פירש לו את השבח בפירוש. א"כ לעולם אם יאמר המוכר שידע אין לו שבח. א"כ בל"ה אינו גובה מלקוחות דבכ"מ שנאמן החייב לפטור את עצמו אינו גובה מהלקוחות אפי' חייב מודה כמו שהוכיח הש"ך בסו"ס ק"ו ובכ"ד. ובודאי דהוא דוחק לומר דאיצטריך לטעמא דתיקון העולם להי' לו עדים שלא ידע דודאי הוא דבר רחוק שיהיה לו עדים על זה ולא שייך בזה תיקון העולם. וע"כ דאינו נאמן להפטר בשום טענה ודו"ק:

סי' שע"ד ס"ב חזר ומכרה לאחר כו' ע' ש"מ בשם הרי"מ דאף לפי שיטה זו דגם מכרה אח"כ נפקעת מלוקח ראשון. מ"מ אינו אלא דוקא תיכף בכדי שלא נשתנה דעתו. ולכאורה הוא דוקא בתוך כדי דיבור. ול"נ דא"כ פשיטא דזה הוי כמכרה קודם דכל תוך כ"ד כדבור דמי ויכול לחזור בו אפילו נתכוין בשבילו מעיקרא. ואולי כאן הוי כמפרש טענותיו בס"פ דקיי"ל דנאמן כ"ז שלא יצא משם וה"נ כ"ז שלא יצא משם נאמן שלא היה כוונתו בשביל הלוקח הראשון וצ"ע. וע"ש עוד לשיטת הסוברים כהרב אי לוקח השני קונה. או כאן דלא איכפת ליה להימנותיה גם השני לא קנה ע"ש:

סי' שע"ה ס"ו א"ל בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו ע' טור בשם הראב"ד דאם עשוי לבנות ויש לו