חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קנז

הש"ך בסק"ג דמשמע בש"ם דוקא הודיע לו והרי התוס' פי' בהדיא אפי' לפני עדים בעלמא ולא כתב כלל שצריך להודיע ע"ש היטב:

שם סק"ח היינו דנותן לב"ד שישלחוהו לידו. ובזה ניחא דבדק"ד כתב התוס' דב"ד מהני ובדק"ג הקשו על פרש"י כו' ובזה מיושב. מה שהקשה הרש"א בדק"ד ע"ש. ולענ"ד מה שהקשו התוס' על רש"י אינו אלא דבמתני' שם אין פירושו כן. אבל ודאי מודי דמתקנתא דראב"צ א"צ כלל שישלחו לו ע"ש דכ"ה בדבריהם בהדיא שכ' דמתני' לא איירי בתקנתא זו ע"ש. [ובאמת לפמש"כ בע"ב שם ד"ה ור"ט דהא דלא מוקמי מתני' כר"ט דלר"ט משמע דאם אין ב"ד א"צ אפילו ב"ד. א"כ לק"מ על רש"י ג"כ די"ל דהמקשה נמי משום הא פריך ע"ש ודו"ק] ואף כי מדברי התוס' בע"ב ד"ה הנ"ל משמע קצת דדוקא בהוצאה יתירא. הפוסקים שלא הזכירו זה משמע דס"ל דהוא ל"ד ופשטות הסוגיא ודאי דלכ"ע אית להו דראב"צ ע"ש. וכ"כ בהדיא ברמב"ם בפי' המשניות. דיהא מונח ביד ב"ד עד שיבואו הבעלים. ומש"כ דבזה מיושב קושיית הרש"א. המדקדק היטב יראה דאין עיקר קושי' דמנ"ל לר"ע דבב"ד מהני דזה שפיר ניחא משום תקנתא דראב"צ. ולא מקשה אלא דכיון דפשיטא להו דבפניו הוי כבב"ד ומהני ג"כ לר"ע בלא נשבע. א"כ היכי י"ל דאיירי הכא בפניו דא"כ גם בנשבע מהני כמו דמהני ב"ד. דהא ב"ד מהני גם בנשבע כדראב"צ. וא"כ לא נתיישב זה כלל אפילו לדברי הש"ך דבב"ד היינו שישלחו לו. דעכ"פ צריך לומר בדבריהם דבפניו הוי ג"כ כמו אופן זה דב"ד. וא"כ בנשבע נמי וכמסקנת התוס' שם בהדיא וז"ב:

ס"ה אם אין הגזילה קיימת עושה חשבון כ"כ הרמב"ם דהא דצריך להוציא הגזילה מתח"י דוקא בגזילה קיימת ולא זכיתי להבין לפ"ז הא דס"ו בגזל הגר דצריך להוציא מתחת ידו אפילו זקפו עליו במלוה ולכאורה כיון דזקפו במלוה ודאי לא שייך על זה גזילה קיימת ובהדיא מבואר בש"ס דהני תרתי שוין נינהו ע"ש וצ"ע:

סמ"ע סקי"ד האריך בשיטת הרמב"ם והטור בפי' דנותן לבניו ואחיו ולענ"ד דאין בזה נ"מ כ"כ לדינא כיון דאר"י ואפילו לארנקי של צדקה והנה בודאי דאין לך אדם בישראל שאין לו גואלים וע"כ כיון דאינו אלא להוציא הגזילה מתח"י לא קפדינן על היורש האמתי כשאינו לפנינו וא"כ אין כ"ז אלא לכתחלה אבל בדיעבד אין נ"מ בזה ודו"ק שם סקי"ח צריך להוציאה מת"י וליתנה לארנקי של צדקה דבזמן הבית היה לכהנים כו' ועכשיו שאין עוסקי בעבודה כו' ע"ש. ולענ"ד זה תמוה דגזל הגר הוא מכ"ד מתנות כהונה והם ברית מלח עולם וכמו דאין פדיון הבן משתנה מכהנים ה"נ גזל הגר. וכיון דכסף מכפר מחצה ודאי יתן לכהנים. ואף דהוא לכל המשמר נראה דעכשיו דהמשמורות בטלים אין קפידא ועכ"פ יוצא בחלק הכהן הזה שקבל או יתן לכהנים הרבה ואף אם אינן במשמר אחד לענ"ד כשיגיע כ"א לזמן משמרה שלו יוצא בזה וצ"ע בזה וע"ש ברמב"ם עוד בדיני הנתינה. ומש"כ הטור לצדקה. היינו בהך גוונא דהודה בחיי הגר וזקפן במלוה [ולשיטת הרמב"ם אפילו בלא זקפו במלוה ע"ש] דכתב בהדיא דזכה מן הדין במה שבידו וא"צ אלא להוציאה מתח"י. וכמו בגוזל אביו וכדמדמה להו בסוגיא. ובזה סגי לצדקה וכמו דלא קפדינן גבי גוזל אביו ביורשין גמורים כמש"כ בסמוך ופשוט דגם הכא ה"ה דלוה ובע"ח באין ונפרעין. אבל בהודה לאחר מיתת הגר זה שייך לכהנים לעול ונתחייב דוקא לשלם משלו כמו בגזל אחר שנותן ליורשיו ודו"ק:

סי' שס"ח סמ"ע סק"ג כתב בשיטת הטור דכתב סתם דמוכס של בעלי זרוע שנוטל יותר ממה שהמלך מצוה כמבואר בהדיא בש"ע סשס"ט ס"ו ע"ש] סתמא הוי יאוש ולא חילק בין עו"ג לישראל. דס"ל דמוכס אפילו עו"ג הוי יאוש דאין הגזילה בבירור ובקל יכול להתנצל ע"ש. ולכאורה הוא תמוה מאד דהרי הש"ס פריך שם בהדיא ממתני' דנטלו מוכסין חמורו אי ר"ש קשיא גנב ואי רבנן קשיא גזלן ומוכח לכאורה בסוגיא דגזלן היינו מוכס ולסטים היינו גנב ע"ש וכן פרש"י הרי דפריך ג"כ ממוכס ואי דיש לחלק במוכס לא מקשה מידי. וכן מוכח משיטת התוס' (בדקי"ג) ד"ה אין פורטין דלרבנן דגזלן לא הוי יאוש ה"נ מוכס ע"ש. אבל באמת יש סייעתא גדולה לזה מהא דמשני שם הש"ס אליבא דעולא בידוע וד"ה ואי קאי ארישא היכי מוקי לה בידוע הא אסיק שם מעיקרא דרישא דתני מפני שנתייאשו הבעלים היינו סתמא. ובסיפא תני אם נתייאשו הבעלים היינו בידוע וא"כ רישא ע"כ לא איירי בידוע ע"כ היה נראה לולי פרש"י לפרש באמת דקושיית הש"ס אינה מרישא וממוכס אלא דמוכס לעולם הוה יאוש וכשיטת הטור וכמו שפי' הסמ"ע. אלא דקשיא גזלן קאי אסיפא דהמציל מן הגייס ולסטים. וגייס היינו גזלן כמו שיירא שעמד עליו גייס לטורפה דלקמן שם ע"ש. ואהא מוקי בידוע והיינו סיפא דאם נתייאש אבל מוכס דרישא לעולם הוה יאוש ודו"ק:

סי' שס"ט ס"ב גזל דקלים ועשה מהן גשר אסור לעבור עליו. לפי מה דמבואר בב"ק ס"ו גבי מריש דפליגי ר"י ור"ז אי הוה שנוי השם דמשמע שם בהדיא דר"ז פליג ולא ס"ל דשמו עליו אלא דהוה שנוי החוזר לברייתו. וא"כ לפ"מ שכתב הטור בסשנ"ג וסשס"א דיאוש עם שנוי השם החוזר קונה לגמרי. א"כ הו"ל למפסק הכא לקולא. דלקנות מן הגזלן פסקינן בספיקו לקולא כמבואר בס"ג דאפילו מועט משלו שרי. והו"ל למפסק כר"ז לקולא דהוה שנוי השם החוזר. ורשאי להנות בו אחר יאוש. [וכן בספק גזול יש להתיר אפי' בלא יאוש כיון דאיכא שנוי החוזר כמבואר בסוסי' שנ"ח ע"ש]. ואולי כיון דלענין קדושין דהוה ספק דאורייתא ע"כ הלכו בו לחומרא תו מחמרינן גם לענין סד"ר וצ"ע:

ס"ד אבל ממה שיש לו בבית או בשוק שלא מן התיבה מותר עסמ"ע סק"ז דהא דברישא קתני סתם דאסור יש לחלק דלהנות ממנו אסור טפי מלצרף. והוא מהב"י. אבל ל"י מקור לחילוק זה. ועוד דהרי לא הביא הרמב"ם כלל האי דינא דאבל מתוך ביתו כו'. ע"כ נראה באמת דהוא מחלוקת והרמב"ם והטור בזה לשיטתם דהנה כבר הביא הסמ"ע לעיל סשס"ח דהרמב"ם והטור פליגי לענין מוכס אי סתמא הוה יאוש דלהטור סתמא הוה יאוש והרמב"ם כתב בפירוש דמוכס עו"ג לא הוה יאוש ע"ש. והא דהכא בס"ה חילק שם משום דנתנו לו ע"כ תחת כסותו. ודייק לה מלשון המתני' דנטלו כסותו ע"ש. והנה התוס' כתב אהא דאין פורעין דלרבנן דגזלן אינו יאוש צ"ל הא דהתירה מתני' מתוך ביתו לפי שא"י בודאי דהוא גזל ולר"ש דס"ל דגזילה הוה יאוש צ"ל דמכוסו שמיוחד לגזילה אסור טפי אע"ג דהוה לאחר יאוש ומש"ה לשיטת הטור דמוכס מתייאש לכ"ע א"כ ע"כ דאין האסור אלא מכיסו דוקא וכעין שכתב התוס' אליבא דר"ש. אבל הרמב"ם דס"ל דמוכס אינו מתייאש. וא"כ מדינא הו"ל לאסור לגמרי. ומש"כ התו' להקל משום דאינו ידוע בודאי שהוא גזיל' נרא' דלא ס"ל להרמב"ם דהא בגזלן קיי"ל דבעי עכ"פ שיהיה מיעוט משלו נודע בודאי ע"כ ס"ל דהך מתני' ר"ש היא דסתם גזילה הוה יאוש בעלים ולא אסרו אלא מכיסו המיוחד. אבל לדידן דקיי"ל דגזילה לא הוה יאוש וה"ה מוכס לשיטת הרמב"ם כנ"ל א"כ לגמרי אסור. והא דשרי בס"ה בנתנו לו כסות אחרת הוה משום דע"כ וכנ"ל. ובזה א"ש הא דלא מייתי הרמב"ם גם ברייתא דאבל נותן לו דינר ומחזיר לו השאר. דזה נלמד מהא דנתנו לו כסות אחרת דלדידיה הכל מוחזק בגזי' וקודם יאוש ואפ"ה שרי בזה משום דהוא ע"כ. וכ"ש הא דשאר. דלדידיה פשוט דלא שייך חומרא דמתוך הכיס. כיון דמתירין בזה אפילו קודם יאוש שאסור מן הדין כ"ש שנתיר הא דמגונה דמתוך הכיס ודו"ק היטב:

ס"ו והעמיד מוכס ישראל לגבות למלך ונודע שהוא אדם נאמן נראה דל"ד נודע שהוא נאמן אלא דלא הוחזק לגזלן. דהא מבואר בסל"ד דסתם גבאי כשר. וכן מוכח ע"כ לענ"ד דאל"ה גם כותי כיון דנודע דהוא נאמן ל"ג משאר כותים דמותר לתת ולשא עמהן. אלא דאיירי בסתם ודו"ק:

שם מפני שהוא גוזל מנת המלך כו'. נראה בטעם המחבר דס"ל דלגבי המלך לא הוה כמלוה כמו דס"ל בעצמו באחר. דשעבוד המלך הוה כמוחזק כמבואר לעיל סוסרע"ח גבי בכור ואם כן הוה כגזל מעליא. ודו"ק:

שם בהג"ה כו' ס"ח והקונה אותה מהמלך ה"ה שלו ע' הה"מ ולענ"ד משמע בהדיא בשבת סו"פ במה בהמה גבי קבל דוד לשון הרע דאי לאו לשון הרע הוה מה שלקח נכסי מפיבושת שפיר כדין וש"מ דאפילו מלך ישראל יש לו דין זה. אמנם צ"ע קצת