חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קמט

לוקי בשוגג דוקא. אף שכ"כ התוס' מ"מ לענ"ד צ"ע דהרי בריש הא"מ אמר דטו"מ ומעילה הוי ש"כ הבאין כאחד והרי מבואר בריש א"ע דהיכי דליכא יתורא לא הוי ש"כ וא"כ הרי ג"ש דחטא חטא מתרומה גבי מעילה ודאי לא הוי יתורא דאיצטריך לכמה מילי דבר"פ הנהנה וע"כ דהך דטו"מ יתורא הוא ע"ש ודו"ק. גם מש"כ דע"כ גם בשוגג אין שליח מדאיצטריך קרא במעילה והא התם הוי שוגג. וכן נראה לענ"ד דיש לדקדק לכאורה מהא דא"ר שם דמודה שמאי דבאכול את החלב לכ"ע אין שליח ומדהוצרך למינקט אליבא דשמאי ולא אשמעינן אליבא דידן וכגון בשוגג דיש שליח מ"מ באכול את החלב אין שליח ומשמע דלדידן ליכא כלל שליח לשום ד"ע אפילו בשוגג. אבל נראה דכל היכי דשוגג צריך קרבן וכפרה לא מיקרי שוגג ושפיר שייך אין שליח לד"ע וקרוב לזה כתב הנתיבות ע"ש. אלא דלפ"ז נראה בעיני דגם לענין גנב שייך לומר כן דודאי חייב על ממון חבירו גם בשוגג דהרי אפילו באדם המזיק קיי"ל דאדם מועד לעולם וכ"כ בסי' רצ"ב. (וזה כונת הד"מ והסמ"ע. דלא כהש"ך שהשיג עליהם. והנ"י קאי שם לענין אונסין זה ודאי פטור וצ"ע]. ומש"כ דלפי המסקנא לא הוי טעמא משום דברי הרב ודברי התלמיד. התוס' בב"מ כתב דמסברא הוי שוגג כחצר ע', שם ודו"ק:

סי' שמ"ט ס"ב המשאיל לאשת שמעון חפיצים כו' אם מודה שהחפצים באו לרשותו צריך לשבע כו' עסמ"ע סק"ד דכתב דבטור כתב וחושדין לשמעון שיודע מה נעשה, בהם והמחבר השמיט זה. ונראה לענ"ד דאזלי לשי' דהא הכא הוי שבועת שמעון שבועת שומרים דמודה שמעון שברשותו שאלה. ונהי דאין הנאה שלו מ"מ ודאי נתרצה להיות ש"ח וע' בה"ב וש"ך סוסשמ"ו וכמש"כ הטור דצריך לשבע שלא פשע בה ע"ש. והנה שיטת הרא"ש בריש כל הנשבעים דהא דשומר צריך לשבע אע"פ דאית ליה מגו דלהד"מ משום דהוי מגו דהעזה דזה מכיר בשקרו אבל כשאומר נאנסו אינו מכיר בשקרו. וא"כ כאן ודאי קשה מאי מהני כשמודה שבאו לרשותו דהא אית ליה מגו דלא באו כיון דזה אינו יודע ואינו מכיר בשקרו וצ"ל דהיינו באמת לפי שהיו חושדין וכמש"כ דלפי ראות עיני העיר הי' יודע וא"כ תו נמי הוי מגו דהעזה וכההיא דרבה בר שורשום בב"ב (דל"ג) לקוחה לא מצית אמרת דנפק קלא כו' דפי' דלא הוי מגו משום דאינו מעיז ע"ש. ומש"ה הוצרכו להך טעמא דהיה חושדין אבל המחבר הולך לשי' בכ"ד כשיטת הרמב"ם דבל"ה ל"מ מגו לאפטורי מש"ד ע"ש ברא"ש. וא"כ לא הוצרך כלל לדבר זה דהי' חושדין אותו ודו"ק:

וע' קצוה"ח שהביא דברי הירושלמי דגונב מגג שאינו מבוצר פטור מכפל ותמה ע"ז מר"פ המפקיד דמבואר בהדיא אפי' גנב מאגם חייב כפל. וכן לא הביאו זה כל הפו'. ולענ"ד פירוש גג שא"מ היינו כעין רפת פתוח מארבע רוחותיה בסרס"א דמבואר שם דהוה אבידה וחייב להחזיר משם. וכבר בארנו בסרנ"ט דברי הרמב"ן דנטל אבידה ע"מ לגוזלה לא נעשה עליו גזלן לקנותה ע"ש ופשוט דה"נ אין גנב מתחייב ע"ז כפל. וההיא דר"פ המפקיד היינו במשתמר וכדין פרה רועה באפר דלא הוה אבידה. ובזה יתיישב היטב סוגי' דסו"פ מרובה גבי ראוהו שהטמין בחורשין משלם דו"ה ופריך וכיון דראוהו גזלן הוא וכבר דקדקו הראשונים בש"מ וכי כל שיש עדים לא הוה גנב. הא כל גנב אינו משלם אלא ע"פ עדים ע"ש. ובזה א"ש דהכא כיון דהוא בחורשין מקום שא"מ ע"כ הי' הבעלים בעצמם שומרין אותו דאי ל"ה אינו נעשה גנב כדברי הירושלמי. וא"כ הוה ס"ל דזה הוא כגזלן ודו"ק:

סי' ש"נ ס"א הגונב חלבו של חבירו ואכלו חייב ובסמ"ע דנתחייב בהגבהה קודם שבא לידי איסור חלב וע' בש"ס הא דלא אמרינן הכא הגבהה צורך אכילה. ובח' ב"י כתבתי בביאור שיטת הריצב"א לנכון ע"ש:

ש"ך סק"א האריך ליישב אוקימתא דרבא גבי קונם כהנים נהנים לי דאזלא דטו"ה ממון דשאני נדרים דאפילו ויתור אסור ע"ש. ונראה לי ראיה לדבריו מסוגיא דנדרים גבי תורם משלו על של חבירו טו"ה של מי ופשיט ממודר הנאה דתורם את תרומותיו כו' ואי אמרת טובת הנאה שלו הא מהני ליה ואי ס"ד דלמ"ד אינה ממון מותר אפילו במודר הנאה לוקי כמ"ד א"מ. וע"כ דבנדרים לכ"ע אסור ונכון. ומיהו מש"כ הקצות מרבא בריש ב"מ כבר כתבתי בסי' ר"ג דהתם קאי אליביה דר"י דס"ל בהדיא אינה ממון ע"ש:

סי' שנ"א ס"א הגונב כיס בשבת כו' ובסמ"ע סק"ג והא דאמרו חיבר ידו למטה מג' ה"ה אם רחוק קצת דאף דא"כ איסור שבת קדים כיון דהוא בתוך ג' וכלבוד מ"מ כשבא הכיס אח"כ לידו וכבר חיוב שבת עליו כו' הנה מש"כ דבשביל איסור שבת מתחייב תיכף כשהוא בתוך ג' ע' הה"מ פרק ט"ז משבת דהוא מחלוקת הפוס' ושיטת הרמב"ם דבעי הנחה ע"ג משהו לפחות. וכן משמע דקיי"ל הכי לדידן כמבואר באו"ח סי' שנ"ב ע"ש אבל מה דמסיק דאפי' איסור שבת קדים לא נתחייב על הגניבם לענ"ד זה תמוה מאד דא"כ כל שקלא וטריא דהש"ס שם דאפקי' להיכי אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא לק"מ די"ל דאח"כ נטלה. וכבר נתחייב בשביל שבת. אבל פשוט דזה אינו פוטרו מחיוב ממון. אלא דוקא כשבשעה שמתחייב הממון באותה שעה ממש בא עליה חיוב מיתה. אבל מה שנתחייב מיתה קודם אינו פוטרו ממון אח"כ. וטעם הי"א בהג"ה דפוטרו אפי' אבדו אח"כ מבואר ברז"ה והביאו הקצוה"ח ע"ש:

וע"ג דאפי' נשתנה אינו קונה והוא נכון ומש"כ ראיה מגנב וטבת בשבת כונתו לההיא דר"פ א"נ (דל"ד) דהגניבה היה באיסור שבת ואפ"ה אינו פוטרו אלא מדו"ה ע"ש. ומ"מ נראה דאפשר דיאוש מהני הכא לפוטרו לגמרי ולא שייך כאן באיסורא אתי לידו כיון דאההיא שעתא לא שייך לחייבו וכ"ש לפי דברי הרמב"ן שהביא הש"ך בסרנ"ט דבאבידה שנטלה ע"מ לגזלו מהני יאוש לקנות לגמרי ואינו חייב אפי' דמים וע' מש"כ שם:

סי' שנ"ג ס"ב ואם יש עם היאוש שינוי השם שחוזר לברייתו י"א שקונה. ברא"ש ותוס' לא כתבו אלא שנוי השם גרוע. אבל בחוזר משמע בהדיא דל"מ אפילו עם יאוש וכן מוכח מדבריהם שם ד"ה מעיקרא טיבלא דכ' דאע"ג דחוזר לברייתא ע"י שאלה מ"מ ל"ש ומוכח בהדיא דהא הוי חוזר ל"מ. ואע"ג דהתם ע"כ הוי עם יאוש דבלא יאוש לא הוי תרומה כלל כהקדש דלא נתייאשו הבעלים א"י להקדיש כמבו' שם בכל הסוגי' וכ"כ הרש"א שם לדקדק כן ע"ש וצ"ע:

ש"ך סק"ד כתב ראיה דשנוי רשות קודם יאוש ל"מ מדפריך בר"פ א"מ אליביה דאביי דיאוש של"מ ל"מ מהא דתניא דגנב שנתן נתן והא ל"י כו' והבין דהיינו דלפ"ז גם אח"כ כשידע ל"מ דהוה ש"ר קודם יאוש. אבל לענ"ד אינו מוכרח די"ל דכוונת הש"ס דעכ"פ קודם שידעו הבעלים ל"מ. וכה"ג הקשו התוס' בב"ק ס"ח אהא דאמר ר"א דסתם גניבה הוה יאוש דמה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר. והקשו דהא לאלתר ל"ל דאכתי ל"י והוה ישל"מ. ע"ש שתי' דגם טבי' אין דרך לשוחטה מיד עד שיביאו לביתו ובתוך כך רגילין הבעלים לידע. אבל הכא דתני שנטל מזה ונתן לזה ודאי דמשמע לאלתר ממש. וכ"כ שם בש"מ. גם מש"כ דהרי"ף סמך עצמו אהא דל"מ באיסורא אתא לידיה במציאה לענ"ד ע"כ אינו מוכרח. דהא מציאה דאתא לידיה באיסורא ואכלה לאחר יאוש ודאי חייב. ואלו בש"ר ואח"כ יאוש ואכלה פטור לכ"ע כמש"כ התוס' בר"פ הגוזל קמא. וע' מש"כ בזה בסשס"א. וע"כ דהכא שאני דהחיוב דמים על הגזלן עצמו. וא"כ לענין קניית גוף החפץ הא א"ר במרובה דשפיר י"ל דילפינן גם גזלן גופא מאבידה אף דבאיסורא אתא לידיה. ולענין השני שפיר י"ל דכ"ע מודו ע"ש ודו"ק:

שם סק"ו כתב דבגנב מפורסם כ"ע מודו דאפי' יאוש וש"ר צריך להחזיר הדמים דבאיסורא אתא לידיה. ולא מסתברא לענ"ד דאם גם לאחר יאוש קרי באיסורא אתא לידיה לא הוה מהני אפי' בלא ידע כמו קודם יאוש דמבואר בכ"ד דל"מ ל"י. ועוד הרי תיבת מוכסין דודאי הוה מפורסם. כתב התוס' בדקי"ג דלמ"ד דהוה יאוש ע"כ דהוא תקנה בעלמא דאין פורטים אצלם משום גנאי ע"ש. ועוד דהא למ"ד רשות יורש כרשות לוקח יורש נמי א"צ להחזיר אפי' הדמים אע"ג דלא שייך שם ל"י כיון דלא נתן דמים וכן כתב הסמ"ע סשס"א סק"ה דמהני אפי' בידע ע"ש וצריך עיון גדול:

סי' שנ"ד ס"א בהג"ה וי"א דאפילו שבח מאלי' הוא של גנב אפי' קודם יאוש דס"ל דהוה שינוי ובקצוה"ח הביא ראיה לשיטת הרמב"ם דלא הוה שינוי אפי' להולד. מסוגיא דע"ז (מ"ז) גבי יש שינוי בנעבד דמסיק דאע"ג דיש שנוי. מ"מ יש לאסור הולד דמעיקרא בהמה כו' ע"ש הרי דזה לא הוה שמי. ויש לתמוה עליו דהרי התו' שם ד"ה כל האסורין הקשו דמשמע בהדיא