חבל יוסף (אולם המשפט) חלק ב קמח

דהוא בבעלים אף שאין הגוף שלה ע"ש. וה"נ אי הוי התשלומין לבעל ודאי הוה מהני מה שנשאל הבעל וע"כ כמש"כ דהוא להאשה וז"ב. וגם לענין דינא דלעיל סש"ז גבי שוכר שהתנה, עם הבעלים שיכול להשאילה ויהיה דין הבעלים עמו ודינו עם השואל. דבכה"ג גם לדידן השואל משלם לשוכר. נראה פשוט דבזה מהני אם השוכר השאילה בבעלים לפטור את השואל וע' סי"ז ודו"ק:

סי"ד שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים פטור שהשכירות תלוי בשאילה ע' ב"י דנתקשה על הטור דפסק כן לפי שיטתו דהא אין דרכו לפסוק דאת"ל פשיטותא. ונראה דפשטה מקושיית הש"ס על רב"ח דבעי בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי ופריך דהא סוף סוף שאילה בבעלים הוא ע"ש ולוקי בכה"ג דבשעת גרושין התנה עם אשתו דלהוי פרתה שכורה לו. דאי שואל הוי לא שייכא בה שכירות דאח"כ ומחויב ואי שוכר הוי ודאי שייכא אהדדי [כמש"כ התוס' שם דבשכירות ושכירות לא איבע"ל ע"ש] ומיפטר. וכדבעי למימר שם להיפך כגון דאגר מינה פרה והדר נסבה דאי שאלה הוי מפקע שאלה דבבעלים לשכירות שלא בבעלים ואי שכירות לא מפקע ודחי לה. ולימא להיפך דאח"כ שכר מינה ונ"מ אי שייכא. וע"כ דס"ל בפשיטות דאפילו שכירות בשאלה שייכה. ונראה דהיינו נמי דפסק דגם שאלה בשכירות כיון דשייכה במקצתם שייכה בכולה וכמש"כ בהג"ה בסמוך ודלא כהרמב"ם משום דמכאן ע"כ נפשט גם זה דאלא"ה נ"מ כגון דבשעת גרושין שאלה לפרתה וכנ"ל וע"כ דאפי' אי בעל שוכר הוי נמי שייך שאיל' דאח"כ לשכירות דמעיקרא כיון דשייכה במקצתה ודו"ק:

סי"ז הבעל פטור כו' מפני שהוא כלוקח עש"ך סוס"ק י"ב דכתב דלוקח דבעל עדיף מלוקח דעלמא דהוי מיהו ש"ח כמבואר בסי"ח ע"ש. וכ"כ בהדיא בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן ואחרים בשיטת הרמב"ם וביאר הטעם דבעל אינו לוקח אלא על זכותה להשתמש. אבל אין עליו חיוב שמירה כלל, ובלוקח דעלמא דעתו שם דהוי אפילו ש"ש ע"ש:

ש"ך סקי"ב האריך להקשות על הרא"ש והטור דכתבו דבבעל ליכא נ"מ אי לוקח חייב בפשיעה דבלא"ה פטור אף בפשיעה משום דהוי בבעלים דהא איכא נ"מ בשאלה האשה פרה מעלמא והדר נסבה וכדמבע"ל שם בש"ס אי שואל הוי או שוכר הוי דמוקי באגרה פרה והדר נסבה דאי שואל הוי הוא חייב לר"י דקיי"ל כותיה דתחזור פרה לבעלים הראשונים ול"מ מה שהאשה עמו בבעלים כיון דאינו שלה ע"ש. ובמע"מ תי' דדוקא אי שואל הוי ולענין אונסין דהיא שהיא שוכרת היא פטורה וחוזר תשלומי השואל למשכיר מש"ה ל"מ מה שהיא עמו בבעלים. אבל הכא לענין פשיעה דהיא עצמה לעולם חייבת לבעלים. א"כ אין לבעלים דו"ד עם הבעל כלל אלא עם האשה ודין הבעל עמה. וכיון דהיא עמו במלאכתו ודאי פטור. וע"ש כי בדברי הוא מבואר היטב, ונראה לענ"ד להוכיח כן מהש"ס שם מדאמר דלרבנן דשואל משלם לשוכר לא תבעי כי תבעי לך אליבא דר"י ולמה לא בעי בשאלה פרה ונסבה דגם לרבנן הוה מבעיא ועל כרחך דבכהאי גוונא כיון דהראשון מתחייב להבעלים השני שפיר נפטר מן הראשון כיון דהוא היה בבעלים. ודין דגזלן בהג"ה התם שאני כיון דהוא גזלן רצה מזה גובה ורצה מזה וגם השני מחויב להבעלים וזהו הדקדוק שנקטו דין זה בגזלן ודו"ק:

ע' ש"מ שהוכיח מדמהני קבלת אחריות של הבעל נגד האשה בנכסי צ"ב ש"מ דגם בבעלים מהני להתחייב בדברים ותמה בטעם הדבר דהא אין בהם דיני שמירה כדין עבדים וקרקעות. ולק"מ דכבר ביארתי בסש"א. דשאני הני דהדבר הנשמר אין עליו דין שמירה. אבל הכא הדבר הנשמר יש בו דין שמירה. וכן בעל הפקדון הוא בעל שמירה. אלא דאופן השמירה הוא פטור מהני תנאי להתחייב ע"ש. אמנם ראייתו מנכסי צ"ב אינו מוכרח לענ"ד דהתם האחריות כשעת קבלה והוא בתורת הלואה ואינו כלל מדין שמירה ופשוט:

סי' שמ"ז ס"א ואם קבל עליו שמירתו שלא יזיק אבל לא שלא יוזק כו' עסמ"ע סק"ב דכ' דאפי' לא פרט שלא קבל שלא יוזק כיון דפי' שלא יזיק דיינינן מניה הא שלא יוזק לא קבל ע"ש וכן כ' בסק"ה גבי קבל עליו שלא יוזק ע"ש. ולענ"ד התוס' שהקשו על זה פשיטא ע"ש משמע דלא ס"ל הא דיוקא דאי ל"ה י"ל דהא גופיה קמ"ל דדייקינן הכי וכדמצינו פרק י"ל ובכ"ד דקמ"ל דדייקינן לישנא יתירא. וכן משמע מסתימת הפוסקים. וכבר כתב הב"י סוף סס"א בשם תשובת הרשב"א דאין בידינו כח לדייק לשנא יתירא אלא מקום שאמרו ע"ש וצ"ע. וכ"ש בקבל עליו שלא יזיק דכתב התוס' שם דל"ש שיקבל עליו שמירת נזקיו ולא יקבל שמירת גופו ע"ש. וא"כ כיון דקבל עליו שלא יזיק כ"ש שלא יוזק וצע"ג:

סי' שמ"ח ס"א אסור לגנוב כ"ש ד"ת ע' ביאורי הגר"א שכתב ליישב הך דסנהדרין דפריך והרי פחות מש"פ. דהיינו להשבון. ולכאורה צ"ע מדברי התוס' בחולין (ל"ג) דכ' דכיון דלישראל אסור אע"ג דאינו אלא חצי שיעור לא מקרי לישראל שרי ע"ש. הרי כיון דאסור לכתחלה לא מקרי שרי. ונראה בכונתו דפרכת הש"ס אהא דאין ב"ד של ישראל מצוין לזקוק לפחות מש"פ. או דכוונתו על השבת אבידה דבאבידה שהוא פמש"פ מותר לישראל לזכות בה לכתחלה דאימעטא מקרא בהדיא. וכמבואר בסרס"ב ס"ב ע"ש. אבל לאותן שהוא ממון אצלם אפילו פמש"פ נהי דאין מחויבין לטרוח בהשבה. מ"מ אין רשאין לזכות בה ונכון:

ס"ד הכניסה לרשותו אם היא משתמרת חייב הקשה הגר"א דאפי' אינו משתמרת סגי בעומד בצדה. ולענ"ד הנה הך דהכניסה לרשותו ע"כ ל"ד דא"כ למ"ל לרשותו אפי' בסימטא כי משוך לה קניא. וע"כ כמו שפרש"י דנכנסה לרשותו מעצמה ונעל בפניה וע' קצוה"ח שבאר דבריו בראיות נכוחות דדוקא בנעל לפניה דעשה מעשה הא בל"ה אפי' בשולח יד בפקדון קיי"ל דבחישב לשלוח יד לא מחייב. וכבר בארו האחרונים לעיל ס"ר דחצר שא"מ לא מקרי אלא כשפרוצין מחיצותי' וא"כ ל"מ בזה מה שינעול בפניה מצ"א כיון דהיא פרוצה וא"כ לא הוה בזה מעשה. ובמחשבה בעלמא לא מחייב וז"ב:

ס"ה תשלומי גניבה אם יש לו מטלטלין כו' ע' לקמן סוסשנ"ד דבאית ליה זוזי דוקא זוזי ועמש"כ שם. וע' באורי הגר"א:

ס"ז ראובן שראה שנכנס שמעון לבית לוי וגנב ובא ליד ראובן והחזיר לשמעון אין לוי יכול להוציא מידו ובהג"ה ודוקא שיש לשמעון שום טענה כו'. לכאורה צריך להבין חילוק זה דיש לו שום טענה כיון דנטל בגניבה ואין לו נאמנות על טענתו הוי כאין לו שום טענה. גם בעיקר הטעם שכתב הרא"ש דאינו מחויב להציל ממון חבירו בממונו ע"ש. לכאורה הוא תמוה דזה שייך להציל אבל כאן שמוסר ממון חבירו לגנוב לא עדיף מאנסוהו להביא ממון חבירו דבנשא ונתן ביד חייב כמבואר לקמן סי' שפ"ח ע"ש והנראה דהכא בנטל לכתחלה לשם שמירה להבעלים וכיון דקיי"ל דשומר אבידה הוי מיהו ש"ח לכ"ע דרמי רחמנא על ישראל שיהי' שומר אבידתו של חבירו א"כ בודאי דיש לו ג"כ קולת השומר. והרא"ש לשיטתו בסרצ"ב ס"ח דבשומר אם אונסין אותו על הפקדון אפי' לא היו יכולים לשלוט בהפקדון ונתן להם פטור דאדעתא דהכי נעשה שומר ע"ש ובודאי דה"נ בשומר אבידה לא חייבתו תורה יותר משאר שומר והיכי שיהיה לו היזק לא מחייב. ומיהו כבר כתב הת"ה דמראה לגנב אין בו משום גרמי דאינו ברי היזקו. והיינו דדוקא אנס מוחזק חשוב ברי היזקא. ובהאי דינא נמי ודאי לא נפטר אלא בברי היזק שלו. וה"נ האי גברא אכתי לאו אנס הוא ולא ברי היזקא. ולא נפטר משום חשש היזק שלו אלא היכי דהי' לזה שום טענה דאז גם בכל אדם ברי היזקא ואין השומר מחויב לזוק בשלו בשביל חבירו. וזה נכון. ולפ"ז אפשר דהיכי דהיה בידו לאונסו בשעת מעשה בבירור. אפילו אין לו לזה שום טענה נמי י"ל דזה ודאי הרי ברי היזקא ושומר פטור. ומיהו כ"ז דוקא שבתחלת לקיחתה אצלו מהגנב לא בא לידו בתורת גניבה מהבעלים אבל היכי דבתחלה גופה לוקח לשם גניבה א"כ אפילו הוא אנוס הוי כאנסוהו להביא ממון חבירו ביד דחייב. וזהו כונת הרב בהג"ה ס"ח דהטמין הגניבה והביאו לו חייב המביא דהיינו דשם ל"מ כלל יש לו שום טענה כיון דזהו ל"מ אלא שיהיה חשוב ברי אונסו והרי אין זה פוטר לנתן ממון חבירו ביד ודו"ק:

עש"ך במה שהאריך לענין שליח לד"ע היכי דהשליח שוגג ורוב דבריו אינן מוכרחין דמש"כ מיואב דהוי שוגג ע"ש. הנה בסו"פ נגמר הדין מבואר בהדיא דהי' מזיד אלא דטעה בדין דסבר אפילו לד"מ ול"ד אך ע"ש וי"ל דזה הוי ככל מזיד דאין שלד"ע וכן קיי"ל בכ"ד דאומר מותר קרוב למזיד. ועכ"פ גבי משלח ודאי י"ל דסבור שלא ישמע לו דמי הוה ידע דוד דיואב ל"ד וז"ב. גם מש"כ דהיקשא דטו"מ לענין יש שליח לאו יתורא וא"כ